אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלדד קובלנץ: אדם ללא תוכן

האיש שהמציא את גלגל"צ, הוליד יחד איתו את הזלזול. אלון עידן על אדם שקבור עמוק בקופסה

תגובות

1. אלדד קובלנץ התראיין ל"7 לילות". צילם אותו רמי זרנגר. הביטו בתמונה: קובלנץ עוטה על עצמו כובע מסוים, מחזיק ארבעה משולשי פיצה ומיישיר מבט למצלמה. בכל פעם שאני פותח את "7 לילות" אני שואל את עצמי: למה אנשים מוכנים לקחת חלק בטקס המגוחך הזה, למה הם מוכנים לשתף פעולה עם הצגה שכזאת, האם לא פועלת בהם איזושהי התנגדות ל"תחזיק את הפיצות ככה", "תחבוש בבקשה את הכובע", "עכשיו תעשה מבט רציני" וכו'. האם הרובוטיקה הזאת לא מאותתת להם על הפלסטיקה של הסיטואציה, על הנחת המוצא הסינתטית של המערכת שבולעת אותם ברגעים אלו ובקרוב תפלוט אותם כדימוי שטוח של כובע וארבעה משולשי פיצה?

2. ובכן, זו הבעיה האחרונה עם אלדד קובלנץ. הבעיה הראשונה היא אלדד קובלנץ. גם הבעיה השנייה. הבעיה היא האיש, הפרסונה, הדובר. לא הצילום, לא הצלם, לא המצלמה. קובלנץ, למי שלא מכיר, היה מנהל גלגלצ במשך עשר שנים, משנת 95'. בתקופתו הפכה גלגלצ ל"מפלצת" רייטינג, לגילום מוחשי של זרם מרכזי, של מיינסטרים. בעקבות ההצלחה הכתירו את קובלנץ לגאון, למקדים את זמנו, מזכיר את האופן שבו התייחסו לארז טל בתקופות מסוימות. פרויד אמר פעם שגאון הוא תואר שמתייחס לדובר יותר מאשר לנמען. באיזה מובן: שהוא מגלם בתוכו את ההנחה שהדובר מגן על עצמו מפני הנמען על ידי כך שהוא עוטף אותו בתואר שמשמעותו האמיתית היא "אני מודה שאין ביכולתי להתחרות בו". אבל אם גלגלצ היא הוכחת גאונותו של קובלנץ – ועל אותו משקל: אם "הכספת"/"מועדון לילה" הן הוכחות גאונותו של ארז טל – נדמה שאנו חיים במקום שבו התואר רפה שכל צריך לקבל משמעות חיובית.

3. מה שקובלנץ עשה בזמן כהונתו בגלגלצ זה לזלזל – במודע או שלא במודע - בגדול ההישגים של האנושות: התרבות. אם להוריד בכמה ספירות את הרטוריקה: קובלנץ לקח כמה שירים וטחן להם את הצורה. הוא הניח שלאנשים יש נטייה להתנוון על ידי התרגלות, להירדם תוך כדי ליטוף, והחליט להשכיב את כולנו לישון. כיום הוא מנסח את שיר הערש כך: "רדיו ותוכן ילדים עובד על חזרתיות. הנטייה הטבעית של ילדים היא לחפש את המוכר. גם בגלגלצ היה משהו כזה. משהו שעובד על רצף ולא על פיקים". תרגום לישראלית: קובלנץ מניח שהמאזין הישראלי הוא ילד. כלומר, אינפנטיל. ובגלל שהוא אינפנטיל, הוא מועד להתנהגות חרדתית. כדי למנוע ממנו את החרדה צריך לייצר עבורו טקס, כלומר: למחזר את עברי לידר עד ששלב ה־REM יתרחש.

4. כמעט כל שורה של קובלנץ בראיון היא המנון לציניות ולמניפולציה. תמצות תפיסת העולם של קובלנץ מוגשת כבר בהתחלה, כשהוא מדבר על היחס שלו לעבודה בתקשורת: "יש כאן את הדברים הכי יפים והכי מגעילים. מה יפה? היצירה, התחרותיות, הלחימה. מה מכוער? דברים קטנים, כמו האנשים, התוכן". הנה קפסולת קובלנץ: באתי כדי להילחם ולנצח, לא כדי למלא אנשים בתוכן. ואכן, גלגלצ היתה עבורו מעבדת ניצחון ואילו האנשים והתוכן היו עבורו הדבר המגעיל הזה שיש לצלוח בדרך לאותו ניצחון.

רדיו שעובד על חזרתיות. עברי לידר (צילום: גיא כושי)

5. ציניות היא לרוב עמדה פסיכולוגית מתגוננת, שורשיה נטועים בחוסר ביטחון, אבל לעתים היא מצמיחה כנפיים ועוקרת עיניים, כחלק מנקמה על עצם היותה. קובלנץ הוא דוגמה למגננה שהפכה למתקפה: הוא טיפל בחוסר הביטחון, כלומר בתחושה שאינו טוב מספיק, על ידי הפיכת האנשים שסביבו לטובים פחות. כשנחשפים למזון התרבותי שלו - "אני כמעט לא קורא בגלל בעיות הראייה שלי... אני לא צורך טקסטים של יותר מ־30 מילה... מוזיקאי שאני אוהב? קולדפליי! רק את קולדפליי!... אני באמת מתרגש מ'השקט שנשאר' של שירי מימון, אני באמת חושב שזה שיר מושלם, שיר מעולה" – אפשר להבין טוב יותר מדוע נלחם כדי להקים אימפריית תת תרבות שתאפשר לתודעה שלו להרגיש בנוח.

6. גם כשהוא מתייחס לטעויות שעשה - לכאורה רגעי חולשה שאמורים לייצר אמפתיה - אינך יכול שלא להתקומם. כשהוא נשאל איפה טעה, הוא עונה: "היהודים, שוטי הנבואה, אייל גולן. החמצות איומות. פיספסתי את שלושת הטרנדים הכי גדולים במוזיקה הישראלית: רוק, שאנטי ומוזיקה ים תיכונית. ולמה? זה לא התאים למשוואה שלנו". כדאי לשים לב לעובדה שקובלנץ אינו מרגיש אשמה על כך שלא שידר משהו שאהב או שחשב לאיכותי, קובלנץ מצר על טעות טקטית, טעות במסגרת "המשוואה", הנוסחה, במסגרת הציניות עצמה. הוא לא החמיץ מוזיקה טובה, הוא "פיספס טרנדים", כלומר: הוא פיספס הלך רוח, הוא פיספס כסף. קובלנץ לא מסוגל לצאת מתוך הקופסה של עצמו, הוא נטוע עמוק בתוך הצורה, בתוך המנגנון, בתוך המוצר. הוא איש ללא תוכן.

7. כשאתה אדם ללא תוכן, אתה מסוגל לומר את הדברים הבאים: "אני מאוד מעריך את ליברמן. אני חושב שהוא מנהל מעולה. מעריץ את כושר הניהול שלו. יצא לי לעבוד איתו בתקופת גלגלצ, כשהוא היה שר התחבורה. הוא פשוט מנהל טוב והוא לא מספיק מוערך במדינה הזאת". ההערצה לכושר ניהול, מבלי להתייחס לתוכן הניהול, היא סימפטום מסוכן. במונחים של קובלנץ, גם שלטונות טוטליטריים מתוקתקים שרומסים זכויות אדם ואזרח ראויים להערצה. מעניין אם קובלנץ היה מעריך מנהל מצליח שהיה מפטר אותו בגלל קוצר ראייתו - האם גם אז היה מעריך את כושר הניהול שלו? האם גם אז היה מנתק את הניהול מתוכן הניהול?

8. כשאין רגישות לבני אדם, יש הערכה למסגרות; כשאין הערכה לתוכן, יש סגידה לניהול. נושאי המגבעת שרו פעם: "יש לי חברה והיא מסגרת בתוך תמונה של שום דבר". יש בי חשד שקובלנץ הוא מסגרת של תמונה של שום דבר, למרות שאני בטוח שהוא בכלל מעדיף את "הבא בתור הוא סוס".

*#