רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהודה עדר: "יש אנשים שצריכים בעיטה בתחת ואני נותן להם אותה ביג טיים"

אחרי שהפך את רימון למעבדת פליליסט, יהודה עדר ממשיך דרומה לגלות כשרונות גם בנגב. בסיפור הזה יש מילים גדולות כמו שליחות, חלוציות וערכיות, אך ביניהן מסתתר זמר עם גיטרה שרק רוצה שיאזינו לו

תגובות

הדרך חזרה מבאר שבע לתל אביב בשעת לילה מאוחרת מתחילה בשתיקה ארוכה. אחרי שהמכונית חולפת על פני השלט שמודיע על יציאה מהעיר, יהודה עדר כנראה מרגיש שחייבים לשבור אותה. “יש לנו עוד הרבה עבודה”, הוא נאנח, “נצטרך לעשות כמה שינויים. להעלות את רף הכניסה ולהשקיע יותר בידע תיאורטי. אבל אני לא אומר שהיה לא טוב”. הדברים האלה מגיעים לסיכום מופע הסיום הראשון של “יוצרים בנגב מוזיקה”, פרויקט פילנתרופי של קרן מיראז’ בשיתוף בית הספר למוזיקה רימון, שעדר הוא אחד ממייסדיו. כמה שעות קודם לכן, הלהיטות היתה פחות מסויגת. הקהל, בעיקר חברים ובני משפחה, מילא את הספסלים ואת הכריות שפוזרו על השטיחים הרבים במתחם החלוץ 33 בלב העיר העתיקה בבאר שבע. מלבד הבמה, הוצב גם בר קטן שהציע אלכוהול במחירים שבאזור המרכז לא מודעים לקיומם.40 בוגרים משתתפים במופע, והם נבחרו מתוך 200 מוזיקאים שניסו להתקבל לתוכנית. רימון תרמו למיזם את מיטב מוריהם, ובהם אבנר קנר, איתן איצקוביץ’, אוהד חיטמן, ארז יולביץ ובנו את תוכנית הלימודים, שאינה זהה לתוכנית אצלם. “זו לא שלוחה של רימון”, מדגיש עדר, “הכוונה היתה להקים תוכנית חיצונית ברמה של רימון. בשלב הראשון הוקמו קבוצות כתיבה והלחנה וקבוצות ביצוע שעבדו עם המרצים במשך ארבעה חודשים על חומרים לקראת המופע”. "בשבילי זו חצי שליחות". בית ספר רימון (צילום: ניר קידר)ראשונה עולה קבוצת הכתיבה וההלחנה של חיטמן בשירים שנעים בין קברט, רוק ורגאיי. לאחר מכן עולה קבוצה ממגמת הביצוע ורוצחת בחביבות מחרוזת משירי סטיבי וונדר. הבוסריות וחוסר התיאום ניכרים, והאווירה קצת מתנ”סית. המעטים שמתבלטים עושים את ההבדל: מתן אטיאס למשל, סטודנט לפסיכולוגיה שמתגלה כבחור עם מנעד קולי רחב וחומרים לא רעים בכלל; מור גליקמן, נערה בת 16 שמלווה את עצמה בגיטרה ומבצעת שיר מקורי שיכול להשתחל בקלות לגלגלצ; ועוד צעירה בשם פיאו אלסטר הר־ציון, שכובשת את תשומת הלב בזכות קול ייחודי וטונות של כריזמה. האריזה כולה חובבנית אמנם, אבל הכוונות הטובות שעומדות מאחורי המיזם והעובדה שהוא עדיין עושה את צעדיו הראשונים, עוזרים להתייחס לכך בסלחנות. אבל נראה שגם אנשי רימון מבינים שהדרך להקים מגמה מוזיקלית בנגב שתעשה כבוד למותג המוקפד שלהם, רחוקה לפחות כמו הדרך מרמת השרון לבאר שבע. “שואלים אותי הרבה מה מיוחד בדרום לעומת המרכז”, אומר אוהד חיטמן, “אני לא באמת רואה הבדל, אבל כאן הם יותר רעבים למורה־גורו, למרות שאני מחנך אותם לחשוב שהאמת שלי היא שלי, וכל אחד צריך לפתח חשיבה וטעם עצמאיים. יש איזו מוסכמה שבתל אביב עושים רוק, והדרום כולו מזרחי־אתני. זה ממש לא נכון. עושים פה המון רוק, וברמה לא פחות גבוהה”. אתה יוצר, מופיע ומלמד ברימון. בשביל מה לך כל ההשקעה הזאת?“נכון, זו הקרבה, וזה לא קל. אבל בשבילי זו חצי שליחות. יש אנשים שצריכים בעיטה בתחת, ואני נותן להם אותה ביג טיים. יש פה כמה אנשים עם עתיד גדול, אבל זה תלוי בהם כי לעשות מוזיקה זה דורש משמעת. אני מרעיף עליהם המון אהבה קשוחה. בשנה הבאה אהיה עוד יותר קשוח. אני גם מחנך אותם שאין שוויון – מי שישקיע יותר, יופיע יותר. ככה זה בחיים האמיתיים. לא כל מי שישלח שיר לפלייליסט, ינגנו אותו”. אלבום סולו ראשון רק ב-2007. יהודה עדר:אמביציה לא חסר במתחם החלוץ בבאר שבע. מה שכן, אף שכולם מדברים בלהט על היתרונות שביצירה בדרום, הרוב המכריע רואה את עצמו מנסה את מזלו בסופו של דבר בעיר הגדולה. גל עבדו (26), סטודנט לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון, משמש המנהל האמנותי של החלוץ 33 ומתגורר בכפר הסטודנטים הסמוך בסיוע מלגה של עמותת איילים. “כדי שיהיה שינוי משמעותי בסצנה בדרום צריך עוד כמה שנים טובות של השקעה, אבל פרויקטים כאלה הם מה שיכול לגרום לדברים לזוז. כבר עכשיו רואים התפתחות – בשנה שעברה גרו בכפר הסטודנטים ארבעה אנשים, ובשנה הבאה יגורו פה 70”. החשיבות של פרויקט יוצרים בנגב מתחדדת כשמגיעים לחלוץ. מי שביקר בבאר שבע יודע שכל חיי החברה והתרבות של הסטודנטים מתקיימים סביב בתי הרכבת הכעורים והברים הספורים שמקיפים את האוניברסיטה ומייצרים אוטונומיה מסוגרת. החלוץ וכפר הסטודנטים שבצדו ממוקמים עשר דקות נסיעה משם באזור עתיק ויפהפה, שלו היה מועתק לתל אביב, כבר מזמן היה הופך למלון בוטיק ומקיף את עצמו בחנויות יוקרה. אלא שבינתיים, חוץ מהמוזיקאים של יוצרים בנגב שעוד לא נטמעו בסביבה, האזור עומד כמעט שומם. המכונית שועטת לכיוון תל אביב ונראה שעדר, מותש וסחוט אבל גם קצת בהיי, עדיין מעכל את מאורעות הערב. “אני מרגיש גאה ומאושר, גם אם זה נשמע קלישאה. אנחנו האמנים זה כמו כת סודית - חייבים לזעוק את הזעקה שלנו. גם אם זה עוד נשמע ראשוני, אלמנט הזעקה היה פה”.

להופעות שלי מגיעים 30 איש לעדר, שעוד שבוע יחגוג 60, שמור מקום של כבוד בפנתיאון של המוזיקה הישראלית. הילד מקיבוץ כפר הנשיא שתמיד חלם לנגן בגיטרה עשה זאת בלהקות כמו תמוז (עם שלום חנוך, אריאל זילבר, מאיר ישראל ואיתן גדרון) ודודה (עם דני סנדרסון וגידי גוב). הוא הקים את רימון לפני כ־26 שנה, ובה בעת שימש מנהל המחלקה הישראלית של הד ארצי והפך למפיק על. בין היתר הפיק את “ירח” של שלמה ארצי, “שלום לתמימות” של רונית שחר ועבד בצמוד גם עם אריאל הורוביץ ואבטיפוס. את מאיר אריאל ז”ל ליווה במשך עשרות שנים, ועד היום הוא מאוד מעורב בהפקת ערבי המחווה השנתיים לזכרו. ב־2007 הוציא עדר אלבום סולו ראשון - “מר גרוסבארד היקר” - אך לא פרץ כיוצר עצמאי ונותר בעיקר הפנים שמאחורי רימון.מה עם עוד חומרים שלך?“בדצמבר האחרון הקלטתי 13 שירים חדשים, ואני צריך לסיים את האלבום. אני גם עושה תקליט למיקי (קם, אשתו של עדר – נ”ה) כך שאני עובד על הכל ביחד”. לא היית רוצה לקחת פסק זמן ולהקדיש אותו לחומרים שלך בלבד?“יומיים אחרי ההופעה של יוצרים בנגב הופעתי בבר עשן הזמן בבאר שבע, והיה מדהים, כיף לא נורמלי. מצד שני, אני יודע שזה לבד לא יספק אותי. אני צריך את הקהילה, את הדבר שיותר גדול ממני, כמו רימון, שכולם עובדים ביחד. בלהקליט ולהופיע יש משהו מאוד בודד, ואני אף פעם לא הייתי כזה”.למרות שיוצרים רבים עוסקים בהוראה, אצלך ההוראה היא העיסוק המרכזי.“יש בי כמה זוויות, ולכל אחת מהן אני צריך לתת את המינון המתאים. לפני ההופעה של בוב דילן התארחתי בתוכנית ‘שבתרבות’ בטלוויזיה, ותוך כדי שדיברתי על דילן, לקחתי גיטרה וביצעתי שיר שלו בספונטניות. איתי באולפן היה אורי משגב (עיתונאי בידיעות אחרונות – נ”ה), שנתן לי מחמאה עצומה. הוא אמר: ‘מה שראיתם עכשיו זה מישהו ששר דילן יותר טוב מדילן’. כשסימסתי להודות לו על הפרגון, הוא כתב לי ‘נראה לי שלפעמים אתה שוכח מי אתה’. אני מאמין שזה נכון. באחרונה, עם כל מה שקורה ברימון, ובמיוחד עם הקשר עם ברקלי, אני מקבל פרגון במנות עצומות. אני מנסה להפנים את זה כי להופעות שלי מגיעים 30 איש”. אולי אתה לא יודע איך לשווק את עצמך. “כבר אמרו לי את זה. אולי זה נכון. אני מים שקטים. כשהקמתי את רימון, מיכל ניב ראיינה אותי ושאלה למה אדם כמוני מבזבז את הזמן ומקים בית ספר. הייתי מזועזע מהשאלה, אבל בדיעבד אני מבין אותה. מהמקום של גיטריסט, להתעסק עם כיתות, לנגן בשביל ההוא ולהקשיב לצרות של זה, נשמע לאחרים כמו בזבוז זמן. אבל זה חלק מהתרכובת שלי”. בלהקליט ולהופיע יש משהו מאוד בודד. יהודה עדר:דיברנו על שלמה ושלום. לא רצית לפתח קריירה כמותם?“להפך, אני חושב שלפעמים הם מקנאים בי. המגוון הזה - שאתה מנגן, מלמד, פוגש אנשים - אלה חיים עשירים. זה גם ישראל, את מבינה, זה לא אמריקה. אני זוכר שניגנתי בתמוז ומאוד הצלחנו, ואז אמרתי לעצמי: ‘עכשיו מה? אלה החיים?’”זה לא סיפק אותך.“לגמרי לא. הייתי בדיכאון. הקמתי את רימון כי הייתי חייב לעשות מעשה. זה היה חזק ממני. בנאדם שטוב לו לא עושה דבר כזה התאבדותי. שש השנים הראשונות היו טירוף אובססיבי, משהו שעושה רק מי שאין לו שקט. מאיר אריאל קלט אותי. הוא תמיד אמר: ‘אני לא מבין איך כל כך הרבה מתח מתקיים בתוך כזאת שפיות’. זה אני”.

*#