רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לורי אנדרסון: "מדהים באיזו קלות אנשים ויתרו על החופש שלהם"

מאוכזבת מאובמה, עייפה מפוליטיקה ומעדיפה לכתוב שירים על פני מחזות. לורי אנדרסון חוזרת לישראל עם המופע Delusion ואומרת בראיון מיוחד: "מלחמה היא עמוד השדרה של כל כך הרבה עסקים כאן. אבל אפשר גם לעשות דברים אחרים"

תגובות

לורי אנדרסון היא אישה מוזרה. אני לא אומר זאת כעלבון. להיפך, אני בטוח שהיא תסכים עם ההגדרה הזו ותאמץ אותה בחיבה. היא מוזרה כמו שרק אמנית אובססיבית, פרפקציוניסטית, רב-תחומית, שהתפרסמה כמוזיקאית אלקטרונית אבל רוב המיקוד והעניין שלה הוא דווקא בתחום המיצג והוידאוארט, יכולה ואולי חייבת להיות. היא גם פוליטית. תמיד הייתה ותמיד תהיה. ב-2008 היא הביאה להיכל התרבות את המופע שלה "Homeland", העבודה הראשונה שלה מזה שנים שלא כללה שום אספקט ויזואלי. רק היא ושלושה נגנים נוספים (ובהדרן גם בעלה, לו ריד, על גיטרה ושירה).

"Homeland" הוצג בישראל ב-3 בנובמבר, יום לפני שברק אובמה נבחר לנשיאות ארצות הברית. השירים שלה - רובם עסקו בארצות הברית, באמריקאיות, בכלכלה, בחברה - הרגישו אז טעונים באיזושהי עייפות משמונה השנים של בוש. ואז ב-2010, כש-"Homeland" יצא באלבום, הראשון שלה מאז "Life on a String" ב-2001, הוא נשמע אחר מאשר בהופעה: טעון, כועס. זה קצת מפתיע שלורי אנדרסון באה לישראל, וזה גם מפתיע שהיא חוזרת: יש לה בדיוק את הדיוקן הפוליטי של אמנים שיעדיפו לא להופיע כאן. ובכל זאת, היא מגיעה עם המופע החדש שלה - "Delusion".מהו בעצם "Delusion"? שמעתי שהוא הרבה יותר ויזואלי מאשר "Homeland"."הוא מעין סרט תלת-מימד. הוא התחיל בכלל כמחזה, או אסופה של מונולוגים, ועבר המון שינויים מאז. אבל אני כותבת שירים, וכמובן שבסוף זה נסחף למקום הזה. התחלתי לנגן אותם עם להקה, וזה היה עוד שלב בהתפתחות שלהם. אחר כך ניסיתי לנגן אותם לבד וגיליתי שבמקרה הזה, הנגנים הנוספים העמיסו עליהם יותר מדי. היה יותר קל להבין את השירים האלה רק איתי, בסולו. עם המינימום ההכרחי".המופע התחיל כאסופה של מונולוגים. קטעים מהמופע החדש:

"Homeland" היה אלבום - ומופע - מאוד אמריקאי. זה לא הרגיש לך קצת מוזר להסתובב איתו ברחבי העולם?"אני לא חושבת במושגים של מדינות. השאלה היא האם למקום יש משיכה לתרבות. יש הרבה מקומות בארצות הברית, אם כבר, שבו לא יבינו אותו - אבל הערים התרבותיות של העולם, בין אם זו ניו יורק, ברלין או תל אביב, כן יבינו על מה אני מדברת. הערים האלה, המרכזים התרבותיים, מקיימים קשר לא גאוגרפי. הלוואי והן היו יכולות להתנתק מהסביבה שלהן ולהרכיב מדינה משל עצמן. אבל בינתיים המוזיאונים נסגרים. יש איזשהו גורל עירוני משותף".

לקח ל-"Homeland" המון זמן לצאת - הטור הסתיים בסוף 2008, האלבום יצא רק ב-2010. הרגשת שחלק מהסוגיות העדכניות שהוא עסק בהן התיישנו?"זה היה אלבום שסיכם, במובנים מסוימים, את עידן בוש. אבל הוא לא התיישן, כי הוא לא היה אמור להיות דיווח חדשותי. אני מתעסקת בשלי - ליברלים עוסקים בפואטיקה והשמרנים בפוליטיקה. שזה בסדר, כי פוליטיקאים לא יכולים לשנות את העולם. מצד שני, גם אמנים לא. אבל אמנות יכולה לשנות אנשים. והייתי רוצה לחשוב שזה מה שאני עושה. אני יודעת שאני נאבקת כדי להסתכל על הדברים מכמה נקודות מבט. ספרות וקולנוע לא חייבים להציג את העולם של היוצר בלבד. "Delusion", למשל, התחיל כמחזה עם שתי דמויות מאוד שונות - אני הייתי רוצה לחשוב שאני מסוגלת להיות סובלנית לדברים שונים, להכיל בתוכי הפכים מבלי להשתגע."

איך הוא הפך למופע מוזיקלי?"כי אני גרועה בלכתוב מחזות (צוחקת). וברגע שהמחזה לא היה מספיק טוב, הוא נזקק לעזרה ויזואלית. ואז התווספה מוזיקה, המוזיקה הגיעה מחרטה... על זה שאני לא מצליחה לעשות את זה כמו שצריך."

"מבחינה פוליטית העשור הזה היה אסון". מתוך Homeland: אל תחפשו אותה בפייסבוק

במובנים רבים לורי אנדרסון היא התגלמות הניו-יורקיות. היא הפכה לעמוד תווך של חיי האמנות בעיר בשנות ה-70, כשהצטרפה לחבורה של המשורר ג'ון גיורנו - מה שקירב אותה ליוצרים כמו וויליאם בורוז (שאף התארח באלבום השני שלה, "Mister Heartbreak"), פרנק זאפה, ג'ון קייג' ואלן גינזברג. ב-19 בספטמבר 2001 היא הקליטה אלבום לייב - "Live in New York, September 19-20 2011". התאריך הכרחי, מן הסתם. למי שתהה איך התקבלו השירים הפוליטיים החריפים שלה על רקע פיגועי התאומים, אנדרסון פתחה את המופע כשהיא מקווה שהתקופה הקרובה תהיה תקופה של השלמה, ריפוי והבנה. היא טעתה.עבר עשור מאז אלבום הלייב האחרון שלך, "Live in New York", שהוקלט ב-19 בספטמבר, 2001. איך היית מסכמת את העשור הזה?"זה היה עשור שבו הורדתי פרופיל. לא עשיתי הופעות גדולות, התעסקתי הרבה ברטרוספקטיבה. מבחינה פוליטית העשור הזה היה אסון ("דברים לא השתפרו מאז שאובמה נבחר?", אני שואל אותה. היא מבטלת אותי בגיחוך). עלתה תרבות המעקב. מדהים באיזו קלות אנשים ויתרו על החופש שלהם, תמורת מה בדיוק?"

את מרגישה שהאינטרנט תרם לתרבות המעקב הזו?"תראה, זה לא בדיוק אותו דבר. אני לא אוהבת רשתות חברתיות. בשביל מה לי לספר את סיפור החיים שלי לאנשים? יש לי מספיק חברים, וזה נראה לי די פאתטי. אבל יש הבדל עצום בין מה שאתה בוחר לספר, גם אם אתה מספר יותר מדי, לבין מה שרשויות יכולות לגלות עליך בלי ידיעתך."

איך ממשיכים לעשות אמנות בעידן כזה?"אני לא תמיד רוצה להתמודד עם העובדה שהמדינה שאני חיה בה מבססת את הביזנס שלה על מלחמה. מלחמה היא עמוד השדרה של כל כך הרבה עסקים כאן. אבל אפשר גם לעשות דברים אחרים: למשל, ליצור אמנות רק בגלל שאני אוהבת צבע כחול, נגיד. לעבוד בעולם החושים. למען עיניים ואוזניים."

*#