אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסי בבליקי: "תל אביב היא עיר שכבושה מטבעה"

25 שנה לקח ליוסי בבליקי להשלים את "האגרוף". הוא הוקלט בסשנים בבאר שבע ובתל אביב, באולפני הקלטות, בחדרי חזרות ובהופעות חיות. עכשיו הוא כאן. והוא מכוון לכם לבטן

תגובות

תשמעו סיפור. סיפור שמשמש כנקודת מוצא לאלבומו החדש של יוסי בבליקי, בבליקי של פונץ'. אפשר ששמעתם אותו קודם, אפשר שלא. מעטים שמעו. סיפור שסופר בהופעות באוזןבר, סיפור שהוקלט במועדון עשן הזמן בבאר שבע ונשלח כבוטלג רשמי לחברים הקרובים. המון שירים נוצרו בעקבותיו. 18 מתוכם ראו אור באלבום סולו כפול. השלישי של בבליקי (קדמו לו "אלבום המצעדים" מ־1996 ו"הגברת עם היהלומים" מ־2005). שני דיסקים עם תחושות של אלבום ויניל. ויניל כמו פעם, רק בדיסק. פורמט סבן אינץ' באריזת קרטון. צד א' וצד ב'. לצד הראשון קוראים "האגרוף", לשני "מזכרות מתל אביב הכבושה", שמות שמדברים בעד עצמם. אין מילים מצורפות. במקומן ילוו את האלבום שני ספרונים קטנים עם סיפורים ושירים ללא מנגינה. 25 שנים של עבודה על אלבום. נשמע מטורף, ובכל זאת. רשות הדיבור לבבליקי."מתישהו במלחמת לבנון הראשונה, אני הייתי חייל קרבי בצבא בתותחנים, ושמעתי סיפור כזה מפי דוד דנציגר, חבר מאוד טוב שלי, שסיפר על הבן דוד שלו שהיה סרן בתותחנים, והשתחרר משם אחרי כמה שנים ככה טובות, והוא היה כבר ממש עייף ושבור ממדינת ישראל, מהנימוס המופלא ששורר כאן, מתרבות המלחמה, מהעובדה שכל דבר שמתחיל כאן בהבטחה גדולה נגמר בתסכול עמוק, ובאופן כללי הוא חיפש את הנקודה הכי הכי רחוקה בגלובוס, מהמצב הנפשי הזה שהיה פעם ועכשיו השתפר ללא היכר, אנחנו יודעים. וכשהוא חיפש על המפה, המפה סיפרה לו שהמקום הכי הכי הכי הפוך מכאן נמצא באוקיינוס האטלנטי, ולמקום הזה קוראים פוקלנד. זה אי של כבשים ורועי צאן ואנשים שמאוד נחמדים זה לזה, והכל שם מאוד מאוד לאט ומאוד נעים. והוא עשה את ההכנות המתאימות ולקח מזוודה או שתיים, ולקח את המטוס הכי הכי מהיר שיגיע לשם. בלילה כשהגיע התחילה המלחמה שאנחנו קוראים לה מלחמת פוקלנד. המדינות שוחרות השלום בריטניה וארגנטינה החליטו ללכת כסאח דווקא על האי הזה. הוא נבהל מאוד ותוך יומיים לקח את המטוס הכי מהיר חזרה לכאן, התיישב לו בתל אביב, מצא איזה מאמן דרום אפריקאי של קרב מגע בשיטה מזרחית אלימה במיוחד, אדם מבוגר מאוד שקראו לו דניס ושרצה להקים כוח יהודי ולהחזיר את כל המכות שהיהודים קיבלו בגלות, לכל מי שהגיע לו מכות כאן בתל אביב. נכחתי באחת מן הפגישות האלה שלו ומאז אבדו עקבותיו בשבילי. כשהחבר הטוב שלי דוד דנצינגר סיפר לי את הסיפור הזה ידעתי שיש לי אלבום ביד, ידעתי שהסיפור הזה הוא שלי. התחלתי לעבוד על האלבום שקוראים לו 'האגרוף', ובאיזשהו מקום השירים והעבודה הובילו ל'אלבום המצעדים'. וכשהוא יצא הייתי מאוד מסופק והרגשתי שיש לי את מה שאני מרגיש בפנים, מה שבוער אצלי בראש לגבי המציאות בחוץ. לאחרונה, כשהיתה לי מחברת חדשה של שירים, הרגשתי וידעתי שזוהי הבנה חדשה, או אולי הסתכלות אחרת אחרי כל כך הרבה שנים".25 שנה עבודה על אלבום?"זה מה שזה, זה פסיכי. זה נותן פרספקטיבה עמוקה יותר. זה גם משאיר את השירים הטובים יותר. כתבתי כל כך הרבה. פעם היה קשה להוציא את הכל. היום האפשרות הרבה יותר קלה ואני נהנה מזה".סיפור על בחור שהיה עייף ושבור ממדינת ישראל. יוסי בבליקי - האגרוף:      ההאזנה לאלבום לא קלה. התכנים דורשים האזנה קשובה. המוזיקה מאתגרת, לא מזנקת לתוך האוזן, מתלבשת לאט, מעין מיני סימפוניה עכשווית שכזו. החלוקה לשני דיסקים מקלה. סך הכל כ־80 דקות של מוזיקה, סיפורי חיים, חזיונות עתידיים, סיפורי אהבה, התבוננות סביבתית, מלחמות ושלום. לואו פיי של חיים תל אביביים, תמונת מצב של גורל משותף, הגורל היהודי. בבליקי מרבה לדבר על הגורל הזה, המשותף לכולנו. את "עדינה" ו"בחורה מבת ים" אנחנו שמים כרגע בצד, נדבר על פונץ' בהמשך. כרגע, ישוב על הרצפה בסטודיו ההקלטות האינטימי שלו בבניין מיועד להריסה ברחוב העבודה, אנחנו מדברים על הפרויקט הנוכחי. אני יושב מולו. שותק. כרגע אין לי צורך בשאלות. בבליקי מדבר."לפני כשנתיים הגעתי למין הסדר עבודה עם האוזן השלישית, לעשות שם הופעות פעם בחודש, ומתוכן לבנות אלבום סולו חדש. הם עמדו בהתחייבות שלהם לתת לי את המקום, ואני לא עמדתי בהתחייבות לעשות את האלבום. כשזה התחיל, המצב הכלכלי העולמי היה נוראי, המשבר הפיננסי בארצות הברית, ההשפעה שלו בארץ. אמרתי לעצמי שאעשה אלבום צנע, שתי גיטרות, פסנתר, קלידים, משהו כזה, מהיר וזול. מינימום הפקה. הדיבור היה שהכל ייעשה בלייב, אבל גם זה לא קרה. מה שכן קרה זה שבחצי השנה הראשונה שהופענו באוזן נולדו שירים חדשים והתבשל העניין סביב הנושא שאותו אני מחפש כבר הרבה זמן. הייתי בן 22 כששמעתי את הסיפור על פוקלנד, ובחצי השנה הזו של ההופעות קלטתי שהגעתי לפתרון. בינתיים גם המציאות שמסביבי השתנתה. היו עדכונים בתוכנה הזו של הגורל היהודי. נקודת המוצא השתנתה. מהפכות אזוריות וכל זה. באוזן כבר תיכננו את הופעת ההשקה. אבל הרגשתי שעדיין לא הגיע הזמן. הבטחתי להם להחזיר את החוב. עכשיו האלבום גמור. הקלטנו אותו בסשנים שנערכו בבאר שבע ובתל אביב, באולפני הקלטות, בחדרי חזרות ובהופעות חיות".                                             היו עדכונים בתוכנה הזו של הגורל היהודי (עטיפת האלבום)ואכן, הופעת הבכורה בשלישי, 14 ביוני, תקרה באוזןבר, ואמורה לשמש כנקודת מוצא לסיבוב הופעות ארצי. עשן הזמן בבאר שבע אחריה. בהתחלה יימכר האלבום בשתי ההופעות הספציפיות האלה. מועדונים עם משקעים. ורק אחר כך יופץ לחנויות.ביום העצמאות האחרון הופעתם בבאר שבע. לאלבום המקדים ששלחתם לחברים קראתם "האגרוף בעשן הזמן" על שם המועדון הבאר שבעי שבו הופעתם. מה קורה שם בבאר שבע, למה דווקא? "בשנים האחרונות יש חיבור חזק בין חבורת פונץ' והסצנה הבאר שבעית. המון שיתוף פעולה עם דויד פרץ ומועדון עשן הזמן, שהוא גם חנות ספרים, מועדון סטודנטים ומתחם הופעות אקטיבי. איכשהו עשן הזמן הפך לנמל הבית שלנו. הקלטנו לייב במועדון הזה, כי רצינו לשמור על אווירה בלתי אמצעית ולא מופקת. במועדון הזה הקלטנו כל חזרה שעשינו, כל תנועה. הכל כדי לנצור את הרגעים הלא מתוכננים". תת מודע תל אביבי ראיונות עם אמנים מסוגו של בבליקי מתרכזים בעיקר במוזיקה. נכון שמעבר למוזיקה קיימים החיים, האשה, שלושת הילדים, האמונה. בבליקי מאמין באלוהים, חובש כיפה בזמן תפילה, רק בזמן תפילה. האמונה הזו שלו צנועה, פרטית, רחוקה מאוד ממסת ההתחזקות הסביבתית. כרגע אין כאן שום חשש להתחרדות. מה שמציק לו טמון בשירי האלבום. הטקסטים מובילים לפוליטיקה. תחושות של אנטי מרחפות בין המילים, ובכל זאת ככל שאני מנסה לחקור, בבליקי מסרב להביע עמדות נחרצות, לא לימין ולא לשמאל. ולהזכיר שפעם רצה להקים מפלגה. הוא ועוזי וייל."היתה תקופה עם רעיון למפלגה פוליטית שעוזי וייל ואני ועוד אחד חשבנו להקים, משהו הרבה יותר פופולרי מישראל ביתנו. קראנו לעצמנו 'השמאל הדתי הקיצוני', לשבוע אחד השמאל הדתי הקיצוני היה גם השם של פונץ', לפני שקראנו לה פונץ'".איפה אתה ניצב פוליטית היום?"אני לא ניצב פוליטית. מובן שיש לי דעות. ברור שאני סוציאליסט. הייתי שמח להתפקד למפלגת העבודה אם היתה כזו, אבל אין כזו. בעצם אנחנו עובדים על עצמנו, לא עובדים בשביל רעיונות, וחבל".                                           היתה תקופה עם רעיון למפלגה פוליטית (צילום: עטפת האלבום)אנסה להתמקד. חצי מהאלבום עוסק בתל אביב הכבושה. לא תמיד ברור מי הכובש. למה כבושה? מה הפחד? למה אתה אומר שננצח? ננצח את מי? בדמיוני ראיתי מיליוני פלסטינים חודרים לעיר, כובשים אותי כמו שכבשנו אותם. נראה לי שהכיבוש אצלך נוגע במשהו אחר, לאו דווקא ערבים נגד יהודים, ואולי כן, ומה כל סיפור האהבה הזה בתוך הכיבוש? מי היא "האשה הכי יפה בתל אביב" שמאיימת לעשות איתך מצדה? אני שואל והוא עונה, עונה בשטף, מחשבות מתערבלות, סצנת הכיבוש תופסת ממדים סיינס פיקשניים, לפחות אצלי. בעיני רוחי אני חוזה באלפי תל אביבים אוהבים שקופצים אל סיום חייהם, חבוקים, אוחזים ידיים. מוזר, אבל בבליקי מדבר על כלכלה, גורדי שחקים, רעיונות מתחלפים, עננים שנופלים וחיים ברנרים חדשים עטורי זקן."תראה, תל אביב היא עיר שכבושה מטבעה. היא נולדה כבושה. כל פעם כובש אותה רעיון אחר. לעומתה, ירושלים לא נולדה להיכבש בקלות (פורץ בצחוק רועם). זה הסאבטקסט. אבל בתל אביב יש משהו שמתחנן להיכבש טיפה. תראה כמה הגירה מגיעה לכאן. כל פעם יש כובש אחר, מאיר דיזנגוף, העין השלישית, דני דותן, הפאנקיסטים של הפינגווין, חולדאי הכובש הגדול ועד הבאים שיבואו. תמיד היתה כאן הנטייה לקבל השפעות מבחוץ. זה ריתק אותי. השוני הזה בין ההווה התל אביבי לירושלמי. ירושלים שלא נותנת, לטוב ולרע, ותל אביב שמתה לתת ולקבל. תל אביב היא עיר שנוחה להיכבש. הרעיון הזה של תל אביב הכבושה מתפרץ אצלי לכמה עניינים. הראשון, הכיבוש הקפיטליסטי הנוראי. גורדי שחקים בנוה צדק. יש את אלה שייהנו שם למעלה בשמים מאוויר צח, ואלה שלמטה יאכלו אותה קשה. קח גם את מחירי הדירות. למוזיקאי בן 22 אין שום סיכוי להיות כאן בקרוב. ושינקין? הפך לרחוב של חנויות בגדים. הפן השני של הכיבוש... (שותק, מתלבט) תל אביב שהולכת ומתנתקת מסביבתה. מדינת תל אביב מול ישראל, מול המזרח התיכון, עם כל השינויים שמסביב. יש איזה פחד חדש, תת מודע תל אביבי חדש. לא הייתי מגדיר את זה רק בפחד. ובכל זאת, כל המעטפת התל אביבית המעוגנת והיפה שוכנת על הר של דינמיט, ואת זה כולם יודעים. ניסיתי לפנות, אפילו להקשיב, לגיבורים הצעירים החדשים שמסתובבים פה. עם זקנים כאלה שדומים לזקן של ברנר. ואני מדגיש שיש, או חושב ומנחש שיש, אנרגיה חדשה וצעירה בתל אביב, שקצת חוזרת לתחילת המאה הקודמת, לשומר, לחיים ברנר, ואני לא אומר אם זה טוב או רע, אני לא שופט. על הסיטואציה הזו אני עובד באלבום, מלחין שירים. כשאני מדבר על אגרוף ובריחה מגורל יהודי אני מנסה גם לשרטט את האנשים האלה של היום. צבאות שנכנסים לעיר מקבילים אצלי לבן אדם שמקבל בשורה לא נעימה מרופא, או זה שהבנק מבשר לו שהולכים לעקל לו את הבית. זה מין סוג של ענן כבד שנופל עליך, והעננים האלה נופלים, והגיבורים של האלבום הזה מתמודדים איתם, אם בניצחון או במצדה. כשבאים לעקל לך את הדירה ואתה מתאבד יש בזה ניצחון. האשה הכי יפה בתל אביב (שיר בשם זה מופיע באלבום; מ"ר) לא רופסת, היא לוחמת על הבית שלה, המקום שלה. השיר נגמר בהערכה שהיא תלך עם האמת שלה עד הסוף. אם תתאבד או לא? אני לא אחראי לזה. וכן, הכנסתי את תל אביב למצור. זו עיר במצור מאוד מאוד כבד. כל הזמן נעתי בראש בין טנקים יורדים בדיזנגוף למצור כלכלי, שכר דירה, כל אלה, גם מצור תרבותי, תוכניות ריאליטי, ערוץ 24, המצאות תל אביביות. אני מרגיש את המצור הנפשי, סוג של מחסור נפשי כבד מאוד, של עיר נצורה. כן".הכנסתי את תל אביב למצור. יוסי בבליקי - סוויטת יום העצמאות:אני מבקש מבבליקי לדבר על תחושת הסמיכות המוזיקלית של האלבום, הלחץ, ההסתגלות למלודיות הכובשות את האוזן עם כל האזנה נוספת, הדומה והשונה בהופעות המיועדות לאלבום. "כשאתה עובד על אלבום אתה מנסה שיהיה הכי מדויק רגשית שאתה יכול. זה לא מספיק שיישמע בסדר וטוב. אולפני ההקלטות של היום מסוגלים לעשות כל דבר שיישמע בסדר וטוב ותודה רבה לכולם. רק שבסוף התוצר הסופי חסר כוח. מה שאני רוצה להשיג בהאזנה למוזיקה הוא משהו שיצדיק את השעה המושקעת, הרבה מעבר לבסדר והטוב המשעממים. אני לא עושה שירים כדי לדכא את המאזין. כמובן שלא בזה העניין. גם רוברט וויאט או לו ריד עם 'ברלין' שלו מדכאים, אבל הם ממלאים אותי בכל מה ומי שהם. כשאני מגיע להופעות אני מעוניין לחוות את האומץ של האמן להופיע עם האמת הפנימית שלו. למשל דילן. מה זה דילן יהיה טוב או רע? דילן לא יכול להיות רע. במופע ההוא בפארק הירקון כשכולם ביכו וקטלו את המופע אני יצאתי באופוריה. כי זה דילן, ודילן ישיר בדיוק את מה שבא לו לשיר ובגלל זה הולכים להופעה של דילן. האומץ הזה להגיד ככה אני אוהב את זה גם כש־200 אלף איש לא אוהבים. אפשר שאני מיעוט שאף אחד לא מבין, או שאתה עושה משהו הפוך מהזרם. אני לא מחפש הנאה בהופעות. כדי ליהנות אני יכול ללכת לאכול גלידה. העיקרון הבסיסי שלי בהופעות הוא לתת קצת חמצן למוח, להיות שם במה שאני".גורל יהודי, תל אביב הכבושה, הורמונים מתפרצים. כמה מהאישי והפרטי שלך הכנסת לשירים?"כן כן כן. בעצם כן ולא. אני לא ממציא סיפורים. הם מעוגנים במציאות. חלקם מוגדלים, חלקם מוקטנים. השירים הם עדשות. למשל אני מגדיל מצב של רגע נתון שבו עברתי ליד המכולת השכונתית ונזכרתי בריח של מישהי שעשתה לי את זה. יש כאן סוג של פילטר צילומי. לא, זה לא אלבום ביוגרפי".פונץ', איך לא, חייב לסיים איתם. כי רוב החבורה המנגנת באלבום הם פונצ'ים בהווה או בעבר. אלי שאולי בגיטרה ובועז כהן בקלידים, שלום גד מתארח בבס, גיל פדידה בכינור וויולה.פונץ'?"החלטנו שכל שלושה חודשים נופיע. לפני ההופעה אנחנו נכנסים לאולפן של 1:1 בניר צבי, מקליטים בלייב שיר אחד או שלושה חדשים, מקבלים את המיקס למחרת ומופיעים עם זה. זו צורת ההתעדכנות שלנו ברגע זה. למשל 'בא ג'קי פתח בריכה ברמת השרון' או 'סוף שבוע בעיר המורעלת', שירים חדשים. יש בזה משהו מאוד מיידי ומהנה. אם זה היה טוב לבילי הולידיי זה טוב גם לנו. רוצים שהכל יקרה בלייב. וזה קורה".יוסי בבליקי בהופעת השקה. אוזןבר. ג' 14.6, 20:30.

*#