רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין קהיר לתל אביב: המוזיקה הערבית חודרת למיינסטרים הישראלי

גם אם המוזיקה הים תיכונית השתלטה על המיינסטרים הישראלי נדמה שלמוזיקה הערבית האותנטית עדיין מתייחסים בחשדנות. עמיר בניון, דודו טסה, דיקלה ורביד כחלני הם בין נושאי הדגל שאולי יביאו לשינוי

תגובות

"הקשר למוזיקה המצרית הוא קשר ינקותי", אמרה הזמרת דיקלה לפני כשנתיים בראיון לעיתון גלובס. "אני באה מבית מצרי-עיראקי. התרבות המצרית, הקולנוע, התיאטרון, המוזיקה, שלטו בבית." כולנו מכירים את זה, גם אלו מאיתנו שאינם יוצרים. בכל תחומי החיים אנחנו מושפעים ממה שספגנו בבית מגיל צעיר, וזה נותן את אותותיו שנים קדימה. כולנו 'גדלנו על...', אספנו חוויות, התרגשנו והושפענו. כל יצירה נשענת על השפעות העבר, ואין אמן שיוצר מתוך וואקום. דיקלה ורבים אחרים בתרבות הישראלית מושפעים מענקי הזמר הערבי ששמעו בבית בילדותם. למרות זאת, נדמה שהחתימה האמנותית של התרבות הערבית על הזרם המרכזי קטנה ממה שאפשר היה לצפות בהתחשב בחשיפה הגדולה. ועדיין, היכן כן אפשר להרגיש את המוזיקה הערבית כיום, ולאן זה עוד יתפתח?"טול-כרם כבשה אותנו"

אז נכון, במחשבה ראשונה נדמה שהמוזיקה הערבית היא בכל מקום. צאו להסתובב ברחובות העיר ותשמעו אותה מתנגנת בקולי קולות מהבסטות והחנויות. אנחנו פשוט קוראים לזה מוזיקה מזרחית. אין טעם להתחיל למנות את האמנים המרכזיים של הזמר המזרחי, הם רבים וטובים. אבל כמה דפים שלא נכתוב על המוזיקה המזרחית, המוזיקה הערבית האותנטית היא נישה מאוד ברורה וסגורה. הקרבה הזו  שבין התרבות הערבית לזו המזרחית, ים תיכונית או איך שלא תקראו לה, היא חומר נפץ ביד החברה הישראלית. אחרי הכל, הטענה שאנו מדינה קטנה מוקפת אויבים היא אמירה יחסית שגורה ומוכרת בתפיסת הביטחון הישראלית, ולאורך השנים לא חסרות דוגמאות שהציתו דיון סוער לכמה דקות. אחת הבולטות שבהן הייתה בשנת 2002 כשחבר הכנסת דאז, טומי לפיד, השתתף בתוכנית הרדיו של רזי ברקאי בגלי צה"ל. בתוכנית התנגן שיר של עמיר בניון מתוך אלבומו "שלכת", וכתגובה ציין לפיד ש"לא אנחנו כבשנו את טול-כרם, טול-כרם כבשה אותנו". ההצהרה הזו אולי מתמצתת בתוכה בצורה הטובה ביותר את הפרדוקס הגדול. מצד אחד אנחנו בכוננות ביטחונית מתמדת ומתגייסים לצבא כדי להגן על הגבולות, ומהצד השני בסופי השבוע אנחנו פושטים מדים וחוזרים הביתה לשמוע פיירוז ואום כולתום. התרבות המצרית, הקולנוע, התיאטרון, המוזיקה, שלטו בבית. דיקלה:

אולי הפעם הראשונה שהסכמנו לקבל מוזיקה ערבית לחיק המיינסטרים הייתה הסינגל "בוקר טוב" של דיקלה, מתוך אלבומה הראשון שהופק על ידי רן שם טוב ויצא בשנת 2000. מאז הוציאה דיקלה עוד שני אלבומים שכולם על טהרת המוזיקה הערבית, וההשפעות של אום כולתום ופיירוז ניכרות בכל סלסול. במופע ההשקה של אלבומה האחרון, "ארלוזרוב 38", אף עשתה מחווה לפיירוז וביצעה את שירה האלמותי "חבייתק". הרקע של דיקלה הוא עיראקי-מצרי, ופעמים רבות ציינה את ההשפעות של התרבות המצרית שספגה בבית על היצירה שלה, בדגש על אום כולתום ופריד אלאטרש.הוציאה אלבומים שכולם על טהרת המוזיקה הערבית. דיקלה: 

שירים מבית סבא יוצר אחר שניזון מהתרבות העיראקית הוא דודו טסה, שאמנם פועל עוד לפני דיקלה, אבל את הפריצה הגדולה שלו עשה רק באלבומו השלישי שיצא בשנת 2003. לטסה שורשים מוזיקלים עמוקים שמגיעים עד לבגדד של תחילת המאה הקודמת. סבו של טסה, דאוד אל כוויתי, הוא שם מוכר בעולם הערבי, ובאלבומו השלישי טסה אף הקליט גירסת כיסוי לאחד משיריו, "פוג אל נחל". בכל אלבומיו שילב אלמנטים עיראקים אבל תמיד ידע איך להישאר יוצר מרכזי בעשייה המקומית, למשל כשהפיק את אלבומם של שלישיית מה קשור, או כשכתב את שיר האודישנים, "רציתי לשיר", לעונה השביעית של כוכב נולד. ייתכן שהפעילות ה"סטנדרטית" שלו לאורך השנים היא זו שמאפשרת לו לעשות מוזיקה שורשית שמתעכלת בקלות באוזן הישראלית הסלקטיבית. נדמה שהבסיס הרוקיסטי בשיריו הוא שעוטף את הגלולה הערבית ומאפשר לה לרדת חלק בגרון.

בסופו של דבר, לאחר שנים של פעילות, הוציא טסה בתחילת השנה את אלבומו "דודו טסה והכוויתים" שכולו מחווה אחת גדולה למשפחתו העיראקית, וכולל חומרים של בני המשפחה. האלבום זכה לבאזז תקשורתי נרחב ולביקורות משבחות מקיר לקיר, וכחלק מקליטתו בזרם המרכזי מארח הפרויקט אמנים מרכזיים כגון ברי סחרוף ויהודית רביץ, אולי האישור הסופי לכך שמותר לעשות גם מוזיקה אחרת. מחווה אחת גדולה למשפחתו העיראקית. דודו טסה:

אלבום נוסף שיצא השנה בשפה הערבית וזכה גם הוא לרעש תקשורתי, הוא אלבומו האחרון של עמיר בניון, "זיני", תרגומים בערבית לטקסטים מספר קהלת. מעבר לפן האמנותי של האלבום, יודע בניון לייצר שיח דרך הצהרותיו השנויות במחלוקת ועמדותיו הפוליטיות והחברתיות. את האלבום האחרון, למשל, הקדיש בניון לתמיכה במורדים בסוריה. בעבר גם שיחרר בעמוד הפייסבוק שלו את השיר "סיפורו של אני אוהב אותך" כתגובה להתבטאויותיו של יהורם גאון בנוגע למוזיקה המזרחית, ואת השיר "הכל חרטא" שמוען ללימור לבנת. שני השירים לא הוקלטו במסגרת אלבום רשמי, ושוחררו על ידי בניון כתגובה לארועי היום. נדמה שבניון הוא מהיוצרים הבודדים שמשתמשים ביצירה ובמדיה החברתית כדי להביע עמדה ולעורר שיח תרבותי.יודע לייצר שיח דרך הצהרותיו השנויות במחלוקת. בניון:

הצלחה עולמית במבטא תימני כל אלה הן דוגמאות ליצירה ערבית כחלק מהזרם המרכזי, יצירה שזכתה למקום הזה בזכות התבססות על ז'אנרים אחרים שמהווים את היסודות של המיינסטרים. אבל את השורשים הערביים אפשר לשמוע גם ביצירות שוליים שאולי, יום אחד, יגיעו למרכז הבמה. דוגמא טובה לכך היא עבודתו של רביד כחלני, שאולי מוכר לכם אם תפסתם אותו מופיע עם הפרויקט של עידן רייכל. לקידמת הבמה כחלני הגיע לאחרונה כשהוציא את הפרוייקט המוערך שלו, "Yemen Blues", איתו הוא מופיע ברחבי העולם, אבל בישראל הוא עדיין לא זוכה לחשיפה נרחבת. המבקרים מרעיפים מחמאות, אבל נדמה שהקהל עדיין לא פתח את אוזניו. הסאונד של כחלני הוא טרי, משהו שלא באמת שמענו עד כה. מדובר בגרוב תימני עם המון שמחת חיים, שרובו נעשה בערבית, אבל גם הקטעים בעברית מלווים במבטא תימני כבד.גרוב תימני עם המון שמחת חיים, שרובו נעשה בערבית. רביד כחלני:

כחלני מכניס למוזיקה הערבית שמחה וחיוך, כשבדרך כלל שירים בערבית מתאפיינים בכאב, בכי ותחנונים. המוזיקה שלו מופצת ברשת ועוברת מפה לאוזן, לפחות בישראל. מיני להיט רשת ששיחרר כחלני עם ריף כהן זכה לכמה עשרות אלפי צפיות והפך אותו לחלק בלתי נפרד מהפלייליסט של ברים ומועדונים. אולי יותר מהכל, השיר הזה מראה את התכונות המלהיבות והקופצניות של המקצבים הערביים, שימוש שלא נעשה מספיק במחוזותינו.חלק בלתי נפרד מהפלייליסט של ברים ומועדונים. ריף כהן:

עצם העובדה שאנחנו חיים במזרח התיכון, ושמסביבנו בעיקר תרבות ערבית, גורם לנו להרים גבה על כך שהערבית אינה עדיין חלק בלתי נפרד מהרפרטואר המרכזי ביצירה המקומית. נכון, גיטרות ומוזיקה מערבית זה כיף ונחמד, אבל צריך לדעת לנצל את המשאבים הטבעיים שיש לישראל להציע, ונדמה שרק בתקופה האחרונה התחילו להשתמש בהם בצורה נכונה ומעניינת. ייתכן שזו גם רוח הזמן שמאפשרת לקהל המקומי להתחבר לסאונדים שהוא לא מורגל להם. אם דודו טסה, דיקלה ועמיר בניון מסמלים את ההתחלה ואת החדירה הערבית לשוק המקומי, נדמה שכחלני מסמל את העתיד ואת דור ההמשך. לא בכדי הוא כבר מצליח לעורר עניין ברחבי העולם. כמו הרבה דברים, גם זה יגיע אלינו יום אחד, באיחור קל.

*#