שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מבריז'יט בארדו עד ג'ף ברידג'ס: למה שחקנים חושבים שהם יכולים גם לשיר?

שחקנים רבים, החל מבריז'יט בארדו, דרך ברוס וויליס ועד ג'ף ברידג'ס פצחו בקריירת זמרה. לעיתים רחוקות הם מצליחים להשפיע, רוב הפעמים הם פשוט הופכים לבדיחה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידן חגואל, עכבר העיר אונליין

ג'ף ברדיג'ס, "הביג לובובסקי" בכבודו ובעצמו, הוציא זה מכבר אלבום (שני במספר) עם שירים מקוריים. ברידג'ס כוכב קולנוע במלוא מובן המילה, נולד למשפחה של אנשי במה, שוחה בהוליווד בטבעיות כמו לוקוס מלכותי ומסטול, ששומר על ה"קול" שלו אפילו אחרי סרט עם ברברה סטרייסנד. מאז הופעתו בסרטו הקלאסי של פיטר בוגדונוביץ' משנת 1971 The Last Picture Show, הוא מזוהה באופן מוחלט עם מסך הקולנוע. המחשבה שבגילו הרם (63) אחרי למעלה מ-40 שנה של משחק לפתע יעשה הסבת מקצוע ויפנה לקריירה מוזיקלית נראית קצת מסוכנת, כמעט כמו השתתפותו בסרט ההמשך לטרון או השמועה המנדנדת על ביג לובובסקי 2.

את אלבומו הראשון משנת 2000 שחרר בשקט יחסי וזו אכן נראתה ונשמעה כמן יציאה אזוטרית וחסרת חשיבות שלא תניב פירות נוספים ולא תגרום לברידג'ס להתפטר מהדיי ג'וב שלו. אבל לאחר שהופיע בתפקיד זמר קאנטרי גמור המנסה לשקם את חייו בסרט "Crazy heart" (2009), הוא זכה להערכה ועדנה מחודשת, בעיקר על היכולות המוזיקליות המרגשות שהפגין. התפקיד זיכה אותו גם בפרס האוסקר המכבד (לראשונה בחייו) ולפתע הקרקע הייתה שוב בשלה לניסיון נוסף לפצח את קריירת ההקלטות שלו. אבל מה הוא צריך את זה? האם הגבולות היטשטשו לו מכל הג'ויינטים באמבטיה? עוד שחקן מבולבל ששכח שהוא רק משחק זמר? מדוע שחקנים המזוהים באופן כמעט מוחלט עם המסך המוכסף מחליטים לעשות את הצעד המסוכן שלרוב מוביל לתוצאות מביכות ומנסים את גורלם בתעשיית המוזיקה? יש שיגידו שמדובר בתהליך לא טבעי בו לא מתרחשת צמיחה אורגנית של כישרון מוזיקלי אלא בהצנחה של כישרון מצמרת אחת אל השנייה. ג'ף ברידג'ס לא יודע מה זה לנגן מול בארבי חצי ריק לקהל שבולס צ'יפס, הוא לא יודע מה זמרים צריכים לעבור כדי לקבל את חוזה התקליטים שהוא קיבל, חוזה עליו הם חלמו מגיל צעיר. יש שיסננו בכעס "לא פייר" ומנגד יש שיגידו "כל העולם במה". העובדה היא שכשברידג'ס תפס גיטרה בראיון טלוויזיה וניגן שיר מפסקול הסרטcrazy heart  אז גם מחוץ לתפקיד ובלי כל האיפור והתפאורה הוא הפגין נינוחות, והשיר יצא ממנו בטבעיות וברגש. המקרה של ברידג'ס לא נדיר, תעשיית המוזיקה ניסתה לתרגם הצלחה כלכלית של המון כוכבים הוליוודיים ללהיטים ולמכירת אלבומים. בכל זאת, לפני שברידג'ס נכנס לאולפן ההקלטות אני בטוח שהוא ישמח לעיין במקרים הבאים:

האם הוא שכח שהוא רק משחק זמר? ג'ף ברידג'ס - The Weary Kind:

וויליאם שאטנר: בדיחה, אבל מוצלחת הקפטן המיתולוגי של חללית האנטרפרייז משנות ה- 60 צבר קהל עצום של גיקים וחובבי טראש גם יחד בזכות יכולות המשחק המוגזמות על סף הפרודיה שהפגין בסדרת המדע בדיוני הפולחנית "סטאר טרק". הוא מקפיד לחלוב את פרת החלל האסטרונומית הזו עד תום. חוסר המודעות העצמית של וויליאם שאטנר הפכה מזמן לבדיחה שמתחזקת את עצמה בכל הופעה פומבית של "האובר אקטור" הכי גדול בגלקסיה ובאין ספור חיקויים ופרודיות. שאטנר הצליח לתחזק קריירה מוזיקאלית מיוחדת במינה בת עשרות שנים, שהחלה עם אלבומו The transformed man  משנת 68' אותו שחרר במקביל להצלחת סדרת הטלוויזיה עליה פיקד בגאון. אבל זה היה הפירוש "המיוחד" שלו לשיר רוקטמן (של אלטון ג'ון) בטקס חלוקת פרסים למדע-בדיוני שקיבע בתודעה האמריקאית את שאטנר, לא רק כקפטן הסמי-מגוחך הכי מפורסם בשואו ביז, אלא גם כפרפורמר מוזיקאלי מגוחך, הזוי וגרוע עד כדי מצוינות. שאטנר לוקח שירים, שהם נכסי צאן ברזל בעולם הפופ-רוק וממחיז אותם עד זוב דם. זה הסטייל שלו ועם זה הוא מנצח. את אלבומו השלישי "מחפשים את מייג'ור טום" הוא עומד להוציא במהלך השנה הנוכחית ולפי הדיווחים הוא הולך להעניק את האינטרפרטציה והטאץ' הייחודי לו לכמה מלהיטי החלל הגדולים של פרנק סינטרה, דיויד בואי, פינק פלויד ופיטר שלינג. נשמע מבטיח.כל כך גרוע שזה טוב. וויליאם שאטנר מבצע את common people:

ברוס וויליס : הצלחה מהסיבות הלא נכונות בשנת 87 לברוס וויליס עוד היה שיער והוא היה כוכב מקסים, חתיך, מצחיק ונוצץ בשמי הוליווד. לצד סיביל שפרד בסדרה "בלשים בלילה", הוא הפגין קסם אישי ויכולות קומיות שכבשו את אמריקה. שנה אחת בלבד לפני שפרץ בענק עם "מת לחיות" ויצא לקריירה ארוכה בתור כוכב אקשן, הוא שחרר אלבום בחברת התקליטים האגדית "מוטאון". "the Return of Bruno" היה אלבום קאברים שניסה להפגין גם את הצד המוזיקאלי של ברוס. למרות שהאלבום היה הצלחה מסחרית והגיע למקום ה-14 במצעד האלבומים האמריקאי הוא בעיקר שיקף את הפופולאריות הגדולה של ברוס באותם זמנים, ןלא את כישרונו כמבצע. האלבום הקצת ביישני נשכח מהר מאוד מתודעת הפופ הקולקטיבית שלנו ולמרות פלרטוטים אקראיים עם עולם המוסיקה, ברוס וויליס זינק החוצה מאולפן ההקלטות הבוער, חבול ומדמם, ובקריאת "יפי קאי יא יי מאדר פאקר" הוא לא שב לשם שנית.כבר לא כל כך קשוח. ברוס וויליס - Save the last dance for me:

בריז'יט בארדו: התחברה למוזיקאי הנכון חתולת המין של שנות ה-50 וה-60 הייתה השחקנית הראשונה שלא דיברה אנגלית וזכתה להכרה וכוכבות בין לאומית גם בתוך ארצות הברית. תהילת העולם הקולנועית שלה, שהחלה עם הסרט "ואלוהים ברא את האישה" הייתה הדלק ששיגר אותה גם אל כוכב הפופ המוזיקלי. החיבור הרומנטי והמקצועי בין בריז'יט בארדו לסרג' גינסבורג (שכתב עליה את initials B.B) העניק לה תו איכות וסאונד פופי קליל-מתוחכם שהפך לסימן היכר. היא לא הייתה זמרת בעלת קול ענק, אבל הנוכחות המינית, האופן הטוטאלי שהיא השליכה את עצמה אל תוך השירים, סימנו טרנד חדש בסצנת הפופ הצרפתי של הסיקסטיז. עד היום ב.ב. נתפסת כמקרה נדיר בו כוכבת קולנוע מוכרת מצליחה לחצות את הקווים ובאמת להשפיע גם על עולם מוסיקת הפופ. הצליחה להשפיע גם על עולם הפופ. ברידג'יט בארדו - Contact:

סקארלט ג'והנסון: לעשות את הבחירות הנכונותסקארלט ג'והנסון הפכה לסקס אייקון של השנים האחרונות. היא הצליחה להשכיל ולעשות מספיק בחירות נבונות כדי להפוך גם לשחקנית נחשבת בהיצמדות שלה לבמאים כמו וודי אלן ו-סופיה קופולה. ג'והנסון העשירה את הדימוי ההוליוודי שלה וזכתה ליהנות מכל העולמות, גם כוכבת סקסית-קלילה ומפתה וגם דרמטית-איכותית לפרקים. לא ברור מדוע היא בחרה לעשות את הצעד המטורף ולהקליט אלבום. אולי אחרי ששרה לביל מורי "באבודים בטוקיו" נפתח לה התיאבון? אולי ההחלטה נפלה כשעלתה לבמה להופיע יחד עם "ג'יזס אנד דה מארי צ'איין"? אולי היא תמיד רצתה אבל רק עכשיו העזה? כך או כך את הכישרון שלה לבחור נכון היא הפגינה גם באלבומהAnywhere I lay my head שיצא בשנת 2008. היא בחרה לעשות אלבום מחווה לשיריו של טום ווייטס האגדי, היא בחרה להשתמש בכישוריו הלוהטים של דייב סייטק (הגיטריסט והמפיק של להקת TV on the radio) ובחרה להציב ברקע את חברי להקת ה- yeah yeah yeahs. ואם כל הבחירות המצוינות הללו לא הספיקו, אז גם נוסף לה מזל גדול בדמותו של דייויד בואי, שקפץ היישר מהפנסיה המוקדמת לבקר באולפן ההקלטות בזמן שדייב סייטק עבד על האלבום, זרם ותרם את קולו האלוהי כרקע לשני שירים, ב- Fannin Street החיבור ההזוי הזה עובד באופן מהפנט. האלבום זכה לביקורות מעורבות, למרות שלא הותיר אימפקט רציני על עולם הפופ, הוא נחשב כניסיון אומנותי מוצלח ואלבום ראוי שמעיד על טעמה המוזיקלי הטוב של ג'והנסון ופותח אפשרות לאלבום נוסף בעתיד.ותודה לדייב סיטק ודיוויד בואי . סקארלט ג'והנסון מבצעת טום וויטס:

דייויד האסלהוף: קטן בארצות הברית, גדול בגרמניה לגרמניה יש שתי בעיות גדולות המעיבות על הדימוי שלה בעולם: 1. אין להם חוש הומור (עיין ערך מלחמת העולם ה-2) 2. הם אוהבים את דייויד האסלהוף. ולא בגלל "משמר המפרץ". בעקבות ההצלחה העולמית של סדרת הטלוויזיה "knight rider" משנות ה-80', בה הפגין כישורי משחק נדירים בלנהל שיחות אמינות עם מכונית "מגניבה", פרץ דייויד האסלהוף בקריירת מוזיקה קצרצרה ומוצלחת בגרמניה שהפכה עם השנים לבדיחה על חשבונו במולדתו (ארצות הברית). שני הסינגלים ששחרר בשנת 89', "looking for freedom" ו-“looking for you” טיפסו אל ראש מצעד הפזמונים הגרמני. עכשיו, כדי שלא נשפוט בחומרה רבה מידי את טעמם המוזיקאלי הגרוע של הגרמנים (במקרה ספציפי זה), ניתן לתלות את סיפור ההצלחה הביזארי הזה ברצון הנואש של העם הגרמני באותם שנים לאחדות ולחופש. כנראה שרגשות האנטי למלחמה הקרה גרמו לעיוורון זמני (כנראה גם לאובדן שמיעה) בגרמניה, שחיבקה את האסלהוף ומסרי החופש השמאלצים שהביא מהמערב. במהלך השנים האסלהוף לא הצליח להזניק את הקריירה המוזיקלית שלו בארצות הברית וכל ניסיון נתקל בלעג. לעומת זאת הדור שהפיל את החומה בגרמניה עדיין שומר עימו חסד ועד היום להאסלהוף יש בגרמניה מעמד של כוכב פופ נוצץ ומוזר. אחת ההשלכות הקשות של המלחמה הקרה. דיוויד האסלהוף:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ