רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אנחנו כל כך אוהבים את קרן אן?

אלבומים מעולים לצד נפילות משמימות, הישגים בינלאומיים מול הופעות במקלטים בצפון. כבר 11 שנה שאנחנו מאמצים לחיקנו את קרן אן. האם הקריירה שלה מצדיקה זאת או שזו שגאווה ישראלית היא מעל הכל?

תגובות

קרן אן היא קודם כל "משלנו". היא הרי נולדה בקיסריה, אותה עיר נמל היסטורית קסומה שהפכה למגרש גולף, והעובדה המרה שמגיל 11 היא כבר לא גרה פה, לא תקלקל לנו את ההורה. בכל שחרור של אלבום או סינגל היא מקבלת תשומת לב אוטומטית מהעיתונות הישראלית ואנו לוקחים חלק בגאווה על הצלחתה בגולה. בכל זאת מדובר ביוצרת פעלתנית במיוחד שהספיקה בעשור האחרון, בין היתר, לשחרר שישה אלבומי אולפן, להופיע באולם "אולימפיה" האגדי בפאריס ולהיות חתומה באחד הלייבלים הנחשקים,Blue note , של חברת EMI. ואם כל ההישגים האישיים הללו יעזרו במעט לזקפה הלאומית שלנו, אז מה טוב.» קרן אן בהופעה - כל הפרטים » ביקורת הופעה: שמחה ושיכורה על הבמה כיום, בגיל 36, הקריירה של קרן אן כבר בת 11 שנים, כמספר שנות חייה בישראל. מעט אמני פופ מ"ארץ הבאגט הלוהט" קיבלו תשומת לב חמה במיינסטרים הישראלי כמו אן, מעט זמרות אינדי בין-לאומיות מקבלות השמעות כה תכופות ברדיו. מה שמעלה שאלה מתבקשת: האם הפוקוס התקשורתי מגיע קודם כל מהמוזיקה? או שמה הפוקוס נובע מהאזרחות הישראלית, בה היא עדיין מחזיקה בגאון?

במבט לאחור מתברר שגוף העבודה של אן מרשים בהיקפו אך עם נטייה לאנמיה קלה. ברגעי השפל, ההודאה: "אני אוהב את קרן אן", זיהתה את המתוודה בנטיות גלגלציות משמימות. אך לא תמיד זה היה המקרה, ההתחלה הייתה מבטיחה ביותר. בשנת 2000 פרצה עם האלבום La Biographie de Luka Philipsen אותו יצרה וכתבה יחד עם הזמר המולטי טאלנט בנג'מין ביולאי. האלבום העדין, הנוגע-לא נוגע, העמוס בפופ צרפתי חלומי שמרחף לו על ענן ורדרד מתקתק, זכה לביקורות חיוביות בצרפת והשוואות מחמיאות לאלבומיו של סנדק הפופ (הצרפתי אף הוא) סרג' גיינסבורג. נישאים על גלי התשבחות, השניים הקליטו אלבום שני מצליח ששיקף את הסאונד הייחודי של קרן אן והעלה את קרנה אף יותר בעולם המוזיקה. La Disparition שיצא ב-2002 הוא אלבום מהמם וייחודי לסוגו, עם איכויות פופ קלאסיות ואווירה קודרת.ב- 2003 השתתפה קרן אן בפרויקט צדדי, יחד עם ברדי ג'והנסון האיסלנדי מלהקת "באנג גאנג", שנקרא "Lady and Bird". אלבום קונספט רופף על זוג ילדים שכלואים בגופם על מבוגרים. אלבומי 'קונספט רופף' הם אלבומי הקונספט הכי טובים שיש. Lady&Bird לא טוחן סיפור בכוח או מנסה לפתח עלילה מרצועה לרצועה, ולא נופל למלכודת אופרת הרוק כמו "טומי" של להקת "המי". הוא מצליח לייצר אסופת שירים, סביב רעיון מאוד כללי, שעומדים בפני עצמם (ראה "זיגי סטארדאסט", "ברלין" של לו ריד או אפילו האחרון של הגורילז "Plastic Beach"). האלבום כלל שתי גרסאות כיסוי מצמררות ל"Stephanie says" של הוולוט אנדרגראונד ו- “Suicide is Painless" מפסקול הסרט M.A.S.H.  

באותה השנה שוחרר גם האלבום השלישי, שיתוף פעולה נוסף של אן וביולאי בשם Not going anywhere. כשמו כן הוא. ההישג הבולט באלבום הוא המעבר הטבעי שלה מצרפתית לאנגלית. ארבעה שירים מהאלבום השני מתורגמים לאנגלית ומבוצעים מחדש, השאר סתם נשמעים אותו דבר. על האלבום מרחפת מן אווירה אפלולית של שירי ערש, שמצליחה לתפוס את האוזן ואז לאט לאט משעממת אותה. האלבום התחיל רצף אלבומים הסובלים מכרוניקה ידועה מראש של "עוד מאותו הדבר", שנמשכה עם האלבום הרביעי Nolita והאלבום החמישי, שנקרא בפשטות "קרן אן".

התחושה הכללית הייתה שמהר מדי זמרת הטריפ-פולק המתקתקה מצאה את הנישה שלה והיא איננה זזה ממנה או מפתחת אותה אלא רק נחלשת והופכת מעומעמת. סכנה אף יותר גדולה לדימוי "האינדי" שלה הייתה שהיא עשויה להפוך למעין זמרת רקע נעימה שלא מפריעה את מנוחת השכנים, ומשתלבת בנועם בכל מעלית שבת שעולה ויורדת, עוצרת בכל קומה ומתחשבת בכולם. לא מזיק וקצת משעמם. אתר המוזיקה פיצ'פורק ניסח זאת בדיוק כשכתב על אלבומה החמישי: "המתיקות הריקה של קרן אן החלה להרקיב שיניים". התחושה הייתה שקרן אן מדשדשת במקום והיא יכולה לחדש באמת רק למי שמגלה אותה לראשונה. מי שכבר הספיק להכיר אותה בצרפתית בשני האלבומים הראשונים לא יגלה עולם חדש.

101, אלבומה האחרון, מציל את המצב ומראה פוטנציאל אדיר לפרק חדש בקריירה המוזיקאלית של קרן אן. זה מתחיל ישר על העטיפה, לא מדובר בעוד תמונת יח"צ סמי עבשה ומנומנמת, כי אם בדימוי קולנועי מחוספס מעורר תהיות. קרן אן מצולמת בשחור לבן אוחזת אקדח, לבושה כמו דמות נשית קשוחה מסרט משנות ה-50 של הגל החדש הצרפתי שבעצם עושה מחווה לסרט פשע פילם נואר משנות ה- 30. אם לשפוט אלבום על פי הכריכה שלו אז זו ללא ספק הכריכה הכי מוצלחת שהוציאה מאז האלבום השני המצוין.

החיבור בין התוכן לעטיפה מתרחש מיידית עם הצלילים הראשונים של הסינט-גרוב הקריר\מגניב ברצועה הראשונה My name is trouble (שיצא כסינגל). בהאזנה לכל האלבום מתברר שהיא לא ממש התרחקה מסגנונה המוכר גם הפעם, אלא שכללה אותו והרחיבה את היריעה. הלחנים ב-101 מלאי הומור ואופי יותר "שובב", דוגמא בולטת להעזה בלחנים היא Blood on my Hands ההזוי. דומה שנוספו לה עושר ותעוזה בעיבודים, שהיא פונה לרגליים ולא רק ללב, מצליחה להזיז ולהדהד פנימה בהצלחה. השירה שלה נונשלנטית יותר ובטוחה, ה"קול" שמצולם על העטיפה זולג פנימה אל קולה וצורת ההגשה שלה (כמספרת), הופך אותה מעוד זמרת אינדי פולקית נעימה ליוצרת שדורשת תשומת לב מלאה עם טאץ' אלגנטי קברטי.

בסוף השבוע הזה חוזרת אן להופעות בתל אביב. ולראשונה מזה הרבה שנים ההצלחה המקומית ניתנת לה בזכות ולא בחסד. מעולם לא זנחנו את אהבתנו אליה (או יותר נכון גאוותנו בה), והיא תמיד הוקירה לנו תודה. אם זה בסולידריות שהפגינה במלחמת לבנון השנייה כשהופיעה במקלטים, או בביקוריה התכופים ושיתופי הפעולה המקומיים (עבודה עברית, הופעה עם שלומי שבן). הפעם, עם אלבום חדש ומרענן, היא חוזרת בראש מורם, ואנו יכולים לומר בגאון שאנו אוהבים אותה בגלל מה שהיא באמת – מוזיקאית.

*#