אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש מחאה גם בישראל: זמרי השוליים פותחים את הפה

לקראת ערב מחאה באוזןבר שיקרא "ספירלת השתיקה" הזמנו שתיים מהזמרות המשתתפות לשתף על מה בדיוק הן מוחות ומדוע חשוב שהקהל יגיע. חן רותם: "הערב מיועד למי שחושב שאולי נגמרת לנו המדינה, אבל לא נגמרו לנו המילים"

תגובות

נדיר מאוד בנוף התרבות המקומית העכשווית לראות ולשמוע מוזיקאים עומדים ומביעים את דעתם. אולי זה בגלל הקהל שלא תמיד רוצה לשמוע, אבל הרבה זמן שלא שמענו כאן קולות מחאה נחרצים. ולא שאין על מה למחות. הערב באוזןבר יתקיים ערב מחאה שכזה שנקרא "ספירלת השתיקה" בו יעלו להשמיע את קולם קוואמי והחלבות, נועה גולדנסקי, סיסטם עאלי ואחרים. לקראת הערב הזמנו שתיים מהזמרות המשתתפות, טליה אליאב וחן רותם, לכתוב מדוע לדעתן יש מקום למוזיקאים בישראל לקום ולהביע עמדה.

» ספירלת השתיקה - כל הפרטיםכמיהה להתעוררות/ טליה אליאב התקופה שאנו חיים בה מייצגת חופש. גדלנו על מסרים של דמוקרטיה, חירות וביטוי. למדנו שיש אין סוף אפשרויות ושבני האדם חופשיים לבחור. לימדו אותנו שמציאות של דיכוי שייכת לעבר, שייכת למקומות אחרים שבהם אנשים היו קורבנות של שלטון, דת וקהילה. לימדו אותנו שהיום אנחנו חופשיים מהאיום הזה. אנחנו מוגנים. אנחנו לא צריכים לפחד. כל כך קשה לפעמים לזהות דיכוי. כפייה. שיעבוד. לפעמים החושים והרגש שלנו קהים מדי מכדי לזהות את הדיכוי העדין והעצמתי שמחלחל לחיינו ולתודעתנו.

אני כמהה להתעוררות. ההתעוררות בשבילי היא שאלת שאלות על עובדות חיינו, על פרטי המציאות שנראים מובנים מאליהם. כמהה לפתיחות. איך יכול להיות שהפתיחות שלנו הולכת ונעלמת? הפתיחות לרעיונות חדשים, לאמנות פורצת גבולות, למוזיקה מרגשת ומסעירה. נדמה שהרעיונות החדשים היחידים שאנחנו לא מתקשים לקבל הם חידושים טכנולוגיים, אבל כשאנחנו מתבקשים להאזין לשיר שמדבר בכנות על חופש או העדר חופש, לצלילים שמבשרים על שינוי, זה קשה מנשוא.

"הערוצים המקובלים" יכולים להכיל רק העלאת גירה של עוד ועוד מאותו הדבר, וזה מה שעובר הלאה, לקהל, שבעל כורחו הפך לקהל של צרכנים שרגיל לצרוך את המידע, האמנות (שהפכה לבידור) והקשרים החברתיים, דרך המסך. אנחנו כבולים מאי פעם בדימוי של חופש. החופש הוא לנסוע בפקק באיילון במכונית שנשלם עליה בתשלומים כל חיינו, לצלילי הלהיט המשובט הבא. החופש הוא לגור בתל אביב בדירה שרק מיליונרים יכולים לקנות, ולעבוד את עצמנו עד מוות. אנחנו יודעים להתלונן אבל עייפים מכדי לפעול. אנשי רוח ואמנים לאורך ההיסטוריה השמיעו קול זעקה בשם רבים, בואו להחזיר לנו את התפקיד הזה.לפעמים החושים שלנו קהים מדי מכדי לזהות את הדיכוי. טליה אליאב (צילום: יחצ) הארץ לא הובטחה רק לנו/ חן רותם פעם, מתישהו בשנות השמונים, הפסקנו לשיר על הארץ המובטחת. ההבטחות גם ככה היו בשנים האלו מכוסות בעיפרון שחור, והארץ? התחלנו להבין שכנראה לא הובטחה רק לנו. תמיד אפשר לתת את הקרדיט לאיזו מלחמה שפתחה לנו את הפה, בהתחלה בתדהמה ואחר כך במחאה רמה על המצב. אבל היה גם מי ששר, היו מרתפים למחות בהם, היה אופנתי לצעוק. וזה לא אומר שאמנים לא הסתכנו, או שהקהל קיבל בהבנה שורות כמו "בוא נחיה את תל אביב שממול, אחרינו המבול" של נורית גלרון או "ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל.

פעם, לא כל כך מזמן למעשה, חשבנו שעוד ננצח את הרעים. חשבנו שאנחנו שולטים בכסף ולא הוא שולט בנו. לא ידענו מה  זה SMS , לא אמרנו את המילה 'פלייליסט' בטבעיות. הרמנו את העיינים וראינו נבחרי ציבור הוגנים שנוסעים באוטובוס לכנסת. תלינו דגלים בגאווה, מחינו בכיכר העיר כשהיה צורך. הרגשנו שאפשר, שיש מה לעשות, שאולי נמצא פיתרון לפני שהמלחמה הבאה תשכיח את העוולות מבית ותאחד אותנו לכמה שנים.חן רותם - ניגמר הים:

היום, שלושים שנה אחרי, לא היה קשה לאסוף את חבורת האומנים שיעלו לבמה באוזן-בר. הם לא היו צריכים לחפש שיר חברתי רלוונטי בודד ברפרטואר שלהם, ולא לקבל אישור משום אמרגן יקר ויחצ"נית חרוצה. הם הסכימו כי הם עושים את זה כל הזמן. הם מדברים על המצב. בעיניים פקוחות ומבועתות. בהומור. בכעס. בדיסטורשיין פתוח ובפריטה עדינה. 'ספירלת השתיקה' זו הזדמנות לשמוע ולהשמיע. למי שחושב שאולי נגמרת לנו המדינה, אבל לא נגמרו לנו המילים. צאו מהבית. לשמוע תרבות אמיתית שלא נעלמת ולא נאלמת.

*#