רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפרק את דילן: זמר המחאה כבר לא מתעניין בפוליטיקה

בשבוע שעבר הופיע בוב דילן בסין, לאחר שזו צנזרה שניים משיריו הבולטים. מדוע הסכים הזמר המזדקן להופיע בארץ השנויה במחלוקת מבלי להביע עמדה? האם יכול להיות שהוא אינו פוליטי כפי שאנו תופסים אותו? כתבה ראשונה בסדרה

תגובות

ב- 12 במאי, 1963, כשבועיים לפני יום הולדתו ה-22, זמר צעיר ולא ממש מוכר בשם בוב דילן עזב בהפגנתיות את "המופע של אד סאליבן", תוכנית הבידור הבכירה בארצות הברית. המנחה ומפיקיו דרשו שיחליף שיר שתכנן לנגן באחד אחר, בלתי מזיק. השיר Talkin' John Birch Society Blues, סאטירה סוערת על ציד והתעמרות בקומוניסטים, לא התאים לסלידתו הידועה של סאליבן משירים שהתעסקו בפוליטיקה, סקס וסמים. סאליבן ואנשיו לא זזו מעמדתם אז דילן הצעיר אמר להם: "לא. זה מה שאני רוצה לעשות. אם אני לא יכול לנגן את השיר הזה, אני מעדיף לא להופיע בתכנית", ועף משם מיד. אף אחד לא הולך לצנזר אותו.בוב דילן בישראל - כל הפרטיםכבר לא הזמר המורד שחשבנו שהוא כמעט חצי מאה אחר כך, דילן – כמעט בן 70- עמד בפני דילמה דומה. סיבוב ההופעות שלו במזרח הרחוק הביא אותו סוף סוף לסין אחרי שנים של משא ומתן, גם הפעם הוא הגיש את הסט שלו לפני ההופעה, ושניים משיריו המפורסמים ביותר נחתכו על ידי משרד התרבות הסיני. ביום רביעי שעבר הוא הופיע בבייג'ין. אלו לא היו סתם שני שירים, שבייג'ין דחתה. השיר Blowin' in the Wind היה המנון לזכויות האזרח שביסס את המוניטין של דילן כשהופיע לראשונה באלבום The Freewheelin' Bob Dylan ב-1962, ו- Desolation Row שהיה מאסטרפיס פואטי והיווה את שיאו של Highway 61 Revisited שלוש שנים מאוחר יותר.ויתר על סאליבן לטובת המסר. Talkin' John Birch Society Blues:בניגוד לשירים אחרים בעבודתו של דילן, עם מילים יותר מפורשות מתקופת "שירי המחאה" שלו – מושג שהוא תמיד שנא – כמו The Times They Are A-Changin', Masters Of War או With God On Our Side, שני השירים עקיפים ומרומזים, ומשתמשים במטאפורות, דימויים ואלגוריות יותר מאשר מתעסקים בנושאים פוליטיים ספציפיים. בכל זאת, מטאפורות, דימויים ואלגוריות הם הלחם והחמאה הפילוסופיים והלשוניים של התרבות שהביאה לעולם את קונפיוציוס ולאו צו, והרשויות הסיניות הבינו בדיוק איזה סאבטקסט נושאים עימם השירים, אפילו שנכתבו לפני כמה עשורים כביקורת על חברה שונה לגמרי. הם גם הבינו שהם לא רוצים שהשירים הללו יבוצעו בבייג'ין ואף אמרו זאת. דילן לא ביצע אותם. הזמנים אכן השתנו, למרות שהשירים לא. שתי שאלות עלו בעיקבות המקרה, התשובות אולי נושבות ברוח ואולי לא. האם דילן בן ה-69 איבד את המטרה שהוא עצמו ייצג כשהיה צעיר? ולמה סין של ימינו מפחדת מאותם שירים שהפחידו את אמריקה של 1960?ויתר על המסר לטובת הסינים. Blowin' in the Wind:מנצרות לציונות: הולך אחרי המוזה דילן לא היה הקורבן היחידי, לא בסיקסטיז ולא עכשיו. ב-1967 גם הרולינג סטונז וגם הדורז התנגשו עם אד סאליבן, על Let's Spend the Night Together ו- Light My Fire בהתאמה. הם התמודדו בדרכים שונות: מיק ג'אגר שר שורה חלופית (Let's spend some time together) ודאג לעשות פרצופים מוגזמים של גועל. לעומתו, ג'ים מוריסון התריס עם השורה הפולמוסית (girl, we couldn't get much higher) בשידור החי הלא מצונזר. המחיר היה ביטולם חצי תריסר הופעות לאחר מכן. לאחרונה, ב-2006, הסטונז ניגנו במחצית של משחק הסופרבול ואפשרו לצנזר שני שירים: המיקרופון של ג'אגר הושתק בזמן ששר "You make a dead man come" (מתוך Start Me Up) ו- "Once upon a time I was your little rooster, am I just one of your cocks?" (מתוך Rough Justice). מאוחר יותר באותה שנה הם עשו את הבכורה שלהם בסין ו-  Rough Justice קיבל וטו, לצד  Let's Spend the Night Together, Brown Sugar, Honky Tonk Women ו- Beast of Burden. ג'אגר הוא אולי מותיקי הילדים הרעים של הרוק, אבל הוא גם אחד מותיקי אנשי העסקים שבהם, שמעולם לא הואשם בכך שלא ידע באיזה צד מרוחה לו החמאה. זה בוודאי מספק עבור המורדים הזקנים לדעת שמישהו, איפשהו, עדיין מפחד מהם והפוטנציאל החתרני שלהם לא לגמרי אבד עם הזמן. גם אותם מצנזרים. הסטונז בסופרבול:מה שמחזיר אותנו לדילן. הרעיון של דילן כאקטיביסט פוליטי וכחן, או כאיש שמאל מוחלט, הוא לא רק מיושן אלא גם שגוי מיסודו אפילו בשנות ה-60 המוקדמות. "תקופת המחאה" שלו נמשכה פחות משנתיים, וגם אז הוא נחשד על ידי פולקיסטים שמאלנים ככרזה מזמרת: הכנס מטרה, לחץ אנטר, קבל שיר.הוא נפרד באופן פורמלי מהתנועה עם My Back Pages מ-1964 וב-66' היה מספיק מרוגז על שותפיו האידאולוגים לכאורה, בשביל לתלות דגל ענקי של ארצות הברית כתפאורה לסיבוב ההופעות החשמלי והשנוי במחלוקת שלו באירופה. בשנות ה-70 המאוחרות הוא זעזע את מעריציו כשהקדיש אלבום שלם, Slow Train Coming, לחזרתו בתשובה כנוצרי אוונגליסטי, ושוב בשנות ה-80 כשהגדיר את עצמו כציוני הארדקור עם השיר Neighborhood Bully. הוא תמיד העדיף לעקוב אחר המוזות שלו כמשורר ומוזיקאי: למעשה רוברט סנטלי, הסופר שכתב את The Bob Dylan Scrapbook 1956-1966, הטיל ספק בכך שדילן במהותו, אי פעם התעניין בפוליטיקה מלכתחילה.סין והמערב: מי מפחד ממי? השאלה השנייה שלנו היא לגבי סין, מקומה בעולם והחברה אליה היא מתפתחת. סין, כמו רוסיה לפניה, נעה כתוצאה מנסיבות היסטוריות היישר מפיאודליזם לקומוניזם ללא שלבי ביניים, ושתיהן חוזרות על צעדיהן בחזרה לקפיטליזם. במקרה של סין, זה כולל שיטת ממשל קפיטליסטית ייחודית שעדיין מחזיקה פרקטיקות סמכותיות הנהוגות מההיסטוריה שלה כמשטר פאודלי וקומוניסטי. חברות טוטאליטריות מיושנות שולטות באינפורמציה על ידי דיכוי של מה שהן תופסות כלא נוח לשמיעה עבור אנשיהן, בזמן שהדמוקרטיות הקפיטליסטיות היותר מתוחכמות שולטות באינפורמציה על ידי הצפת האמת במבול של דיסאינפורמציה.  זעזע את מעריציו בשירי אהבה לישו. Slow Train Coming:

*#