לחיות מהר, למות צעירים: ראיון עם הצמד MGMT

אחרי שנהפכו בן לילה לסמל של דור שבמקום חלב אם ינק אירוניה, חברי הצמד "MGMT" חוזרים עם אלבום שני, פסיכדלי ושונה לחלוטין מקודמו. בשיחה עמם מספרים אנדרו ואן ויינגרדן ובן גולדווסר כיצד הם מתמודדים עם הציפיות הגדולות, למה סירבו לשתף פעולה עם "יו-2" וליידי גאגא, ומה יעשו במקרה של כישלון מסחרי

מלינה רייזיק | ניו יורק טיימס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מלינה רייזיק | ניו יורק טיימס

יש יתרונות לכך שאתה במקום הנכון בזמן הנכון. אבל הרגע הנשגב של הנעורים שצמד האלקטרו-פופ האקסצנטרי "MGMT" הצליח ללכוד בסביבות קיץ 2008 נבע מגישה מכוונת היטב.

ההרכב, שהקימו אנדרו ואן ויינגרדן ובן גולדווסר בהיותם סטודנטים באוניברסיטת וסליאן בקונטיקט ב-2002, היה התגשמות החלום הכמוס של הנער ההומניסטי-ליברלי: "MGMT" הוחתמו בחברת תקליטים חשובה, קולומביה, ואלבום הבכורה שלהם, "Oracular Spectacular", נחל הצלחה גדולה בארצות הברית; שיריהם הורדו מהאינטרנט יותר מ-3 מיליון פעמים ברחבי העולם. המוסיקה שלהם כיכבה בכל תוכניות הטלוויזיה ומשחקי הווידיאו הנכונים, והפכה את חברי ההרכב פרועי השיער והלבושים בבגדים משונים לסמל של דור שבמקום חלב אם ינק אירוניה.

בתוך זמן קצר החלו ואן ויינגרדן וגולדווסר לחיות את החיים שלעגו להם בסינגל המצליח שלהם, "Time to Pretend". "בואו נעשה מוסיקה, בואו נעשה כסף, נמצא לנו דוגמניות להתחתן אתן", אומר הפזמון המצוטט תכופות. "זו החלטתנו, לחיות מהר או למות צעירים. יש לנו חזון, עכשיו בואו נעשה חיים".

הם היו חביבי השכונה הניו-יורקית היהודית ויליאמסבורג שבברוקלין ומעבר לה; הופיעו על גגות ובטלוויזיה; היו מועמדים לפרס גראמי; התרועעו עם דוגמניות; זמרים מהשורה הראשונה חיזרו אחריהם; והם שימשו השראה לקו הלבשה של גוצ'י. "Oracular Spectacular" היה שילוב בין אסתטיקת אינדי נשכנית לשירי דאנס מסונתזים וקלילים שכולם יכלו להיות - ואכן היו - מרותקים אליהם. ומה עכשיו?

"אני אדם לחוץ מאוד", אומר ואן ויינגרדן במסעדה בברוקלין הייטס, שכונת מגוריו. "אני פשוט לא מסוגל להיות רגוע. כבר שנים שאני לא מסוגל להירגע".

גולדווסר מהנהן בהזדהות. הרגע הנשגב של הנעורים חלף עבר; את מקומו תפסו ספקות עצמיים. "השירים היחידים שלנו שהגיעו לתפוצה נרחבת באמת הם שירים שכתבנו בתקופת הקולג'", הוא מהרהר נוגות.

ואן ויינגרדן מכה גם הוא על חטא: "אנחנו צריכים להקשיב להמונים", הוא אומר, "במקום לעשות אלבום שאף אחד לא יאהב".

האלבום החדש, "Congratulations", שיצא השבוע, שונה ברובו מהאלבום הקודם - תשעה שירים של פסיכדליה מגובבת וקצת דאנס-פופ קליל. הסינתוז גם הוא שם, אבל הוא חבוי בין עוד כלי נגינה. הוא לא נוצר כדי ליצור סינגלים; השיר המרכזי, שיר פסיכדלי-פולקי, נמשך 12 דקות.

עוד בטרם דלף האלבום באמצע מארס, רבים ציפו לו בקוצר רוח. אבל הוא נשמע שונה מכל מה שציפו ממנו. ואן ויינגרדן וגולדווסר ידעו זאת. "האלבום הזה היה מוזר מאוד", אומר ג'ו קואלו, סמנכ"ל באם-טי-וי. "ציפינו להפצה המוקדמת וכשהגיע האלבום ישבנו במשרד והקשבנו לו מההתחלה עד הסוף". האלבום נשמע לו "מאתגר", הוא אומר, "הם דורשים מהקהל להתאמץ, להשקיע ולהתייחס אליהם בפרספקטיווה שלא ממש מתאימה לשוק".

"MGMT" (מימין: בן גולדווסר ואנדרו ואן ויינגרדן). דורשים מהקהל להתאמץ

כשדלף "Congratulations" התגובה הראשונה באינטרנט היתה תימהון. התגובות המוקדמות בתקשורת הבריטית אמרו שהוא לא מסחרי. גולדווסר אמר בפומבי שהשיר הראשון שיצא, "Flash Delirium" אינו מתאים לסינגל והתנצל על האכזבה שנגרמה למעריצים. כמה תחנות רדיו מובילות בארצות הברית לא השמיעו אותו.

אבל התגובה השתנתה לאחרונה, כשהאלבום הגיע לתפוצה נרחבת יותר, וכשמסע הפרסום של חברת התקליטים, הקורא למאזינים להתייחס אליו כיחידה אחת ולהקדיש לו זמן, חילחל פנימה. "Congratulations" מסתמן בימים אלה כאלבום שצובר תאוצה וקוטף שבחים על התעוזה שבו, גם אם לא תמיד על האמנות שבו (קואלו אומר שלאחר שהקדיש לאלבום זמן, הוא נמנה עם מעריציו) אם הוא יימכר - זו שאלה אחרת.

"שונה זה לא רע", אומר סטיב ברנט, יושב ראש חברת קולומביה. לשאלה אם האלבום מסחרי הוא אומר: "אני חושב שאנדרו ובן הם בחורים חכמים ויצירתיים, ואני חושב שהם מבינים מה הדרך הנכונה בשביל ‘MGMT'. אנחנו שמחים לתמוך בהחלטותיהם. לפעמים חשבתי שאנחנו צריכים לשבת ולדבר אתם על ההשלכות - אם תעשו את זה ככה, יקרה ככה - ואכן קיימנו את השיחה הזאת. בסופו של דבר אני חושב שהגישה הזאת תמיד מרעננת - האמנות מובילה והחלק המסחרי בא בעקבותיה".

ואן ויינגרדן וגולדווסר אומרים ש"Congratulations" הוא האלבום שרצו לעשות מאז ומתמיד. הרצועות הראשונות באלבומם הראשון, "Oracular Spectacular" - לרבות הלהיטים "Kids" ו"Time to Pretend" - נכתבו בקריצה ונהפכו בתוך זמן קצר להימנונים סטודנטיאליים. השירים האלה יצאו באלבום קצר בחברת האינדי קנטורה רקורדס ב-2005.

"אני לא חושב שהיה אפשר ללמוד באוניברסיטת וסליאן בשנים האלה בלי לשמוע את ‘Kids' מנוגן בכל מסיבה", אומר הימנושו סורי, שלמד עמם ובהמשך הקים הרכב משלו, "Das Racist" (לשאלה אם הם היו כוכבי הרוק של הקמפוס הוא עונה "כולם היו").

ההשתובבות היתה מהנה, אבל "לא יכולנו להמשיך לעשות את זה", אומר גולדווסר. "אם זה נתפש כהישג הגדול ביותר שלנו, לאן אנחנו אמורים ללכת מכאן? מה הצעד הבא? להמשיך להשתכר ולכתוב שירי מסיבות? יכולנו לעשות את זה, הרבה זמרים עשו את זה במשך כל הקריירה המוסיקלית שלהם, אבל אותנו מעציב לחשוב על זה".

ואן ויינגרדן מוסיף, "אני לא יודע אם האלבום החדש שלנו הוא טוב, אבל אני יודע שהוא כן מאוד, וזה ממש חשוב".

"Congratulations" אינו שונה מאוד מהמחצית השנייה של האלבום הראשון, "Oracular Spectacular", המכילה שירים שנכתבו אחרי שההרכב הוחתם. באלבום הראשון, לדברי ואן ויינגרדן, "היתה תחושה של מין תחפושת". הוא מוסיף: "קראו לנו להקת הפסטיבלים שצריך לראות, עוד לפני שהופענו בפסטיבל. אני חושב שזה נבע מכך שהיו לנו סרטי-מצח".

באמת, למה ענדתם סרטי-מצח? ואן ויינגרדן אומר שעשה זאת כדי ששערו המתולתל לא יפריע לו בעיניים. במקרה או שלא, גם לשאר החברים התחשק לענוד סרטי-מצח, בייחוד בצילומי הפרסומת לאמריקן אפרל. המעריצים חיקו אותו, ועד מהרה התפתחו המדים של "MGMT" - חולצות טאי-דאי, משקפי ריי-באן וסרטי-מצח. "לא נוח לי לחשוב שהרבה אנשים התחילו לענוד סרטי-מצח בגללי", אומר ואן ויינגרדן. "אנחנו עוד מעט בני 30, אנחנו צריכים להתחיל ללבוש חולצות מכופתרות עם צווארונים". שניהם בני 27.

אף על פי שהצמד בילה את תחילת שנות ה-20 לחייהם כמו כל הצעירים שהושתלו בברוקלין - ערכו והשתתפו במסיבות לופטים, התבטלו, התרגשו כשהתחילו להצליח, קיפצו עם המעריצות והתנהגו כהוללים - עכשיו הם נראים רדומים למדי. גולדווסר עבר לא מכבר מדירה עם שותפים בבושוויק שבברוקלין לדירת חדר שינה אחד בלואר מנהטן עם החברה שלו, כדי שנסיעתה לבית הספר לרפואת שיניים בניו ג'רזי תהיה קצרה יותר.

ואן ויינגרדן הוא חובב רהיטים ועיצוב, ודירתו מעוצבת באקלקטיות יקרה, עם שטיח מעור זברה ויצירות אמנות יוצאות דופן (שחלקן נלקחו מהרחוב). מול ספת עור חומה וינטג' בחדר האורחים ניצבת מיטת עץ בעלת מסעד לראש ולרגליים, כולה מכוסה כריות. מלבד ספרים על גלישת גלים יש שם גיליונות של מגזיני אמנות. בחולצת פלנל משובצת ובנעלי ד"ר מרטנס (ואן ויינגרדן), ובסווטשירט אפור ומכנסי ג'ינס (גולדווסר), איש מהם אינו נראה כמו כוכב רוק. הם בקושי נראים היפסטרים. הם נראים כמו עובדי חנות ספרים.

הנה טעימה ויזואלית קטנה מהאלבום הקודם

"אנחנו ברוקלינאים יאפים", אומר גולדווסר. ואן ויינגרדן מפרט את רשימת התכונות שבגללן אינו יכול להיחשב היפסטר: "אני לא כותב בלוג. אין לי אייפון. אף פעם לא הסנפתי קוקאין".

אז באיזו מידה "Time to Pretend" התממש בעצם?

"חלק גדול ממנו לא התממש".

גולדווסר: "אולי חצי ממנו".

הם חבר'ה מצחיקים בעלי פני פוקר. בגשם העז ניגש גולדווסר לוואן ויינגרדן והציע לו להצטרף אל מתחת למטרייה שלו. "לא תודה, ריהאנה", השיב שותפו.

מה ביקש ג'יי-זי

בשיא הפופולריות שלהם, הם אומרים, הם הוצפו בקשות לעבוד עם זמרים מצליחים, אבל סירבו. "אמרנו לא ל'קולדפליי', ל'יו-2' לליידי גאגא, לפינק, ל'רדיוהד', ל'סטון טמפל פיילוטס'", אומר ואן ויינגרדן. "לא כי אנחנו לא אוהבים אותם. לא הרגשנו נוח להיות מופע החימום שלהם".

אבל הם הסכימו לשתף פעולה עם ג'יי-זי באלבומו "The Blueprint 3". "דיברנו אתו בטלפון עם רמקול, והוא אמר, ‘אני רוצה שתעשו כל מה שאתם רוצים. תעשו את ‘MGMT''", אומר גולדווסר. "אני חושב שהוא בדיוק אכל קרקרים או משהו כזה".

הם נרתעו מקטעי המוסיקה ששלחו אנשי ג'יי-זי שלחו ויצרו קטעי מוסיקה משלהם, "סאונד שמזכיר עוגב ערפדים, מוזר מאוד, שיורד בכרומטיות", אומר גולדווסר. ג'יי-זי, הם מספרים, ביקש בתגובה שיסתפקו בהקלטת קולות הרקע בשיר. הם ויתרו.

הרגע ההוא, אומרים ואן ויינגרדן וגולדווסר, היה גולת הכותרת של העולם המסחרר שהם הוזנקו אליו וש"Congratulations" הוא תגובתם לו. הם עבדו עם המפיק פיטר קמבר, הידוע כסוניק בום מההרכב הבריטי הפסיכדלי "ספייסמן 3". ואן ויינגרדן, כותב השירים של "MGMT" ומעין ספיריטואליסט-היפי, שאב השראה מספרו של אלסטייר קראולי מ-1922 "Diary of a Drug Fiend" ("יומנו של נרקומן"). הם הקליטו בקומת הקרקע בדירה של ואן ויינגרדן; באפסטייט ניו יורק; ובבית במאליבו. כמה מאבותיהם הרוחניים המוסיקליים נזכרים בשמותיהם בתקליט ("מה הוא יודע? / אנחנו תמיד צעד אחד מאחוריו / הוא בריאן אינו").

הם הופיעו באחרונה בפסטיבל קואוצ'לה בקליפורניה ובקרוב ייצאו לסיבוב הופעות עולמי. הם מעדיפים מועדונים בינוניים בגודלם על פני האיצטדיונים שבתחילה היה נדמה שנועדו להם. בבמות גדולות "אתה צריך להתנהג כאילו אתה גדול מהחיים ולעשות תנועות ידיים גדולות ודברים כאלה, אנחנו לא יכולים לעשות את זה", אומר ואן ויינגרדן. "אמרנו מההתחלה שהמטרה שלנו היא לא להיות מפורסמים ככל האפשר או למכור הכי הרבה תקליטים. אבל אנחנו מבינים שחברות התקליטים צריכות למכור תקליטים".

ואן ויינגרדן וגולדווסר הגו את השם "Congratulations" בזמן העבודה על האלבום הראשון. "הוא החליף משמעויות מאז", אומר ואן ויינגרדן. "אני חושב שיש בו עמדה שלילית בנוגע להצלחה. הכוונה היא בהחלט לא איחולים כנים". גולדווסר מוסיף: "אני לא יודע את מי היינו מברכים אם אלה היו איחולים כנים. בטח שלא את עצמנו".

שיר הנושא, החותם את האלבום, אפוף תחושת נועם אבל מלותיו נוקבות. "יש לי מישהו שיעשה רעש נהדר, שיגיד לי לאן הכסף שלי הולך, שיזמין לי חדר במלון ויסיט את הווילון, כדי שלא אוכל לדעת מה נמצא שם באמת", שר ואן ויינגרדן בקול גבוה. "וכל מה שנחוץ לי הוא איחולים מהלב". השיר מסתיים במחיאות כפיים.

"MGMT" עדיין אינה פוסט-אירונית. אם האלבום החדש לא יצליח, חברי ההרכב כבר המציאו לעצמם סיפור תהילה של רוקיסטים, שמתחיל במקום ש"Time to Pretend" נפסק. ואן ויינגרדן: "כשנהיה ממש בדיכאון, נשתמש בסמים קשים".

גולדווסר: "נעשה את אלבום ההרואין שלנו. הוא יהיה אטי ומדכא. הוא יזכה לשבחי הביקורת אבל לא יימכר טוב, ואז לא ישמעו עלינו אולי עשר שנים. ואז נעשה קאמבק".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ