הקלטות חדשות של הנדריקס: המיתוס חי ובועט

40 שנה אחרי מותו של ג'ימי הנדריקס, עיזבונו המוסיקלי רחוק ממיצוי. אוסף הקלטות שעוד לא ראו אור, הפעם באמת, מציג צד אחר של הקריירה שלו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

עם מי ניגנת? "ליטל ריצ'ארד, וילסון פיקט, האחים אייסלי".

אז מה גרם לך לפרוש ולהתחיל קריירה עצמאית? "בסוף נמאס לך לנגן מוסיקה של אנשים אחרים כל הזמן".

יש דמיון בין מה שאתם עושים למה שעושה למשל הרכב כמו "קרים", של אריק קלפטון? "לא בהכרח. אנחנו מנסים את הצליל הייחודי שלנו. פריקי בלוז כזה".

אז "היי ג'ו" לא מייצג אתכם? "זה רק שלב. זה חלק קטן מאוד ממה שאנחנו עושים". (ג'ימי הנדריקס מתראיין לבי-בי-סי, 1967).

ארבע שנים, בהערכה נדיבה, נמשכה קריירת ההקלטות של ג'ימי הנדריקס, עד מותו מתערובת קטלנית וכנראה לא מכוונת של אלכוהול וגלולות, בלילה לונדוני עצוב בספטמבר 1970. 40 שנה מאוחר יותר, עיזבונו המוסיקלי של הגאון המנוח נראה רחוק ממיצוי.

התאריך העגול מצוין השנה בהדפסה מחודשת, משופרת, של אלבומיו הרשמיים ולצדה גולת הכותרת - אוסף של הקלטות "חדשות". זו דרך ידועה ומוכרת להגדיל את הכנסות יורשיו של הגיטריסט, שגם כך הקלטותיו הישנות ממשיכות להימכר בכמה מאות אלפי עותקים לשנה. אבל האזנה לדיסק החדש ולאלבומים שיצאו בהדפסה מחודשת בשבוע שעבר מגלה שיש כאן הפעם יותר מניסיון לסחוט עוד קצת מיץ מהלימון.

לבד מהאפשרות להביא את בשורת הנדריקס לדור שלא הכירו לעומק, ההקלטות ה"חדשות" (למעשה, ברובן, גרסאות אלטרנטיביות לשירים שכבר יצאו לאור) מספקות נקודת מבט מעניינת על שלב חשוב בקריירה שלו. גם כיום זהו אמן שהמלה "אגדי" קצת קטנה עליו. אחרי הכל, בדמותו של הנדריקס נוצק הדימוי של "אליל גיטרה", גם אם כתובות הגרפיטי בלונדון גרסו תחילה שדווקא "קלפטון הוא אלוהים".

ג'יימס מרשל הנדריקס, בן 27 וחצי במותו, גדל בסיאטל בארצות הברית ועבר תקופת חניכה ארוכה במחצית הראשונה של שנות ה-60, כגיטריסט בלהקות הליווי לשורה ארוכה של אמנים שחורים, בהם ליטל ריצ'ארד, וילסון פיקט ואייק וטינה טרנר. הוא רצה יותר מכך וההמשך ידוע: מניו-יורק דרך לונדון ואז לפסטיבלים במונטריי ובוודסטוק, כדי להיהפך לאחד הסמלים המוכרים ביותר של הרוק. שני תקליטים ראשונים, מעולים, בתוך חצי שנה, תקליט כפול ("אלקטריק ליידילנד") מרשים מאוד כעבור עוד שנה.

ואז, אחרי מותו, אלבום אולפן גמור אחד, תקליט אחד בהופעה חיה - ואחריהם עשרות אלבומים אחרים, רשמיים יותר ופחות, משכנעים יותר או פחות. הנדריקס הקליט המון, נכנס בכל רגע פנוי לאולפן הזמין הסמוך כדי להנציח את הקולות הייחודיים ששמע בראשו (ולא היה מסוגל לרשום משום שמעולם לא למד לקרוא תווים). בד בבד, גם הרבה להופיע. ומאחר שגאוניותו הוכרה עוד בחייו, כמעט תמיד היה טייפ שתיעד את המופע.

קרב ירושה מכוער

בשנים שחלפו מאז מותו, נפל עיזבונו קורבן לשודדי התיבה האבודה. קרב ירושה ארוך ומכוער התנהל על הזכות להוציא את הקלטותיו ולערוך אותן מחדש, באופן שיהיה קרוב לייעודן המשוער בעיני האמן עצמו. בסופו של דבר, היתה ידם של אביו ואחותו על העליונה. אלן דאגלס, המפיק שעבד עמו על חלק מהתקליטים, הורחק מהארכיונים. הסמכות לפשפש בהקלטות הועברה למשפחה, בסיועו של טכנאי ההקלטות אדי קריימר. קריימר ומשפחת הנדריקס נאמנים יותר למקור ומרשים לעצמם פחות "בישולים" מחדש. חלק מהקטעים הנדירים שהוציא דאגלס, מאמצע שנות ה-70, כללו תוספות אולפניות של נגנים שאחדים מהם כלל לא הכירו את הנדריקס.

הניצחון של משפחת הנדריקס צוין כבר בשנת 2000, בהוצאת אוסף מרובע של הקלטות, חיות ברובן, מימי ה"ג'ימי הנדריקס אקספיריינס", הרכבו הראשון. מאז עבר עשור שקט ויבש יחסית, עד למבול הנוכחי. המאמץ הפעם מורכב, רב ערוצי. הוא כולל תקליט חדש, "העמקים של נפטון" והוצאות מחודשות לששת האלבומים המרכזיים של הנדריקס (שבהם שולבו הפעם גם קטעי וידיאו), משחק מחשב ומסע הופעות חיות של גיטריסטים שיצדיעו למורשתו.

גולת הכותרת היא הדיסק החדש. יש בו 12 קטעים שהקליט הנדריקס ב-1969 בעיקר בשני אולפנים, בניו-יורק ובלונדון. שנה קודם לכן הוציא את "אלקטריק ליידילנד", לקול שבחי הביקורות, אבל הנדריקס כבר היה בתקופת מעבר, מחפש משהו אחר. ההופעות החיות חדלו לרתק אותו וחילוקי דעות בין החברים העיבו על תפקוד ה"אקספיריינס". כמה חודשים מאוחר יותר יקים הרכב חדש, עם נגנים שחורים במקום לבנים, שהמוסיקה שיותיר אחריו תהיה קרובה יותר לפאנק ולג'ז מאשר לרוק שקנה לו את הערצתם של מיליוני אוהדים לבנים. בינתיים, הוא התלהב מפריצות הדרך שאיפשרה טכנולוגיית הקלטה מתקדמת יותר באולפנים, שבלטה בעיקר באלבומים של הביטלס.

                                 הנדריקס, סוף שנות ה-60

ג'ון מקדרמוט, ממפיקי האלבום החדש, אמר ל"ניו יורק טיימס" ש"אלה לא רק סקיצות ראשוניות, הקלטות דמו עם גיטרה אחת. זה חומר אמיתי שברור שלהנדריקס היו רגשות חזקים לגביו".

"העמקים של נפטון" אכן נשמע יותר כמו אלבום אמיתי של הנדריקס, בהשוואה לרוב אוספי ההקלטות הנדירות שלו שיצאו במשך השנים. ובכל זאת, אי אפשר להשוות אותו ליצירה מחושבת ומתוכננת כמו "ליידינלנד" או "האם אתם מנוסים?", אלבום הבכורה שלו. רוב הקטעים מזכירים יותר ג'ם-סשן באולפן. כרגיל אצל הנדריקס, הצליל הוא העיקר, כשהמלים והשירה תופסות מקום משני בהשוואה. בחלק מהקטעים, השירה נשמעת מהשפה ולחוץ, כמעט אגבית. "זוהר אהבתך", ביצוע אדיר ללהיט הגדול של "קרים", הוא בכלל גרסה אינסטרומנטלית.

מכל השירים באלבום, רק שיר הנושא נשמע כחידוש, שלא הופיע עד היום בשום וריאציה באלבום כלשהו. לא מדובר כאן באיזו פסגה אבודה, אלא במשהו שנראה כאילו נחתך ברגע האחרון מהגרסה הסופית של "ליידילנד". בדיסק בולט חלקן של כמה גרסאות מוצלחות לשירי בלוז מהרפרטואר המוכר שלו: "לב מדמם" של אלמור ג'יימס, "בית אדום" וביצוע יפהפה ל"שומע את הרכבת שלי מגיעה", שכולל אזכור מפתיע ל"ילד וודו".

מה היה הנדריקס יותר? רוקר או מוסיקאי שחור, הנטוע עמוק בעולם הריתם אנד בלוז שבו צמח? ביוגרפים, מבקרים וקרובים מתנצחים בשאלה הזאת כבר 40 שנה. התשובה היא כנראה: גם וגם. האזנה להדפסות המחודשות חושפת מוסיקאי מגוון להפליא, שחמק מתבניות סגנוניות מגבילות והיה חדשן בלתי נלאה. אבל בסוף, נדמה שיותר מכל היה בלוזמן. השירה שלו, וכמובן גם הגיטרה, נשענים על מסורת ארוכה שתחילתה במאדי ווטרס, ג'ון לי הוקר ואלמור ג'יימס, גם אם הוא פסע לטריטוריה שאחרים לא שיערו כלל את קיומה לפניו. בעיני פיט טאונסנד, הגיטריסט והמנהיג של להקת "המי", "הצליל של ג'ימי יצר גשר בין הבלוז של קלפטון לצליל הגיטרה המודרני יותר - והוא ניגן פאקינג רועש". הנדריקס, בראיון ההוא לבי-בי-סי, היטיב להגדיר את הסגנון שלו, "פריקי בלוז כזה" - וצדק גם באבחנות האחרות. "היי ג'ו", להיטו הראשון, היה רק שלב, חלק קטן ממה שעשה.

טאונסנד. "גדול יותר מאל-אס-די"

"ניו יורק טיימס" מתאר את הנדריקס כמעין ברק אובמה של זמנו, שחצה קווים גזעיים. הופעותיו המתריסות בדרום ארה"ב, מוקף מעריצות לבנות בתקופה שבה הדרום נחלץ רק בקושי מימי ההפרדה הגזעית, מוצגות כיום כהישג היסטורי. בפועל, הקהילה השחורה לא ידעה לעכל את המוסיקה שלו בזמן אמת. מוסיקאים כמו מיילס דייויס וסליי סטון התפעלו ממנו, אבל אחרים ראו בו אאוטסיידר שהלך לחפש את מזלו אצל הלבנים.

טילי שיוט עפו

במבט לאחור, הפוליטיקה שלו לא היתה מילולית, אבל הצליל שסחט מהגיטרה ביטא באופן יוצא דופן את רוח התקופה. מספיק לשמוע את "מכונת ירייה" (מהאלבום "להקת צוענים") שהנדריקס הקדיש ל"כל החיילים בווייטנאם ולכל האחים שנלחמים כאן בגטאות", שלא לדבר על הגרסה המצמררת שלו להמנון האמריקאי, הזכורה מוודסטוק. לא פלא שהוא נחשב לאמן האהוד ביותר על החיילים האמריקאים בתקופתו. הוא אולי שר על העמקים של נפטון, אבל בדלתא של המקונג, בווייטנאם, הבינו אותו מצוין.

כמה גדול היה? מייק בלומפילד, גיטריסט בלוז מוכשר שמת בינתיים, סיפר על הפעם הראשונה שחזה בו בהופעה. "ג'ימי ידע מי אני וביום ההוא, לנגד עיני, הוא פשוט שרף אותי למוות. פצצות אטום התפוצצו, טילי שיוט עפו... אני לא יכול לתאר לך את הצלילים שהוא הוציא מהכלי שלו. הלוואי שהייתי מבין איך הוא עשה את זה. אפילו לא רציתי לחזור ולנגן בגיטרה בשנה שלאחר מכן".

לפני שבע שנים דירג המגזין "רולינג סטון" את הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. הנדריקס, כצפוי וכמקובל, שובץ ראשון (דויין אולמן שני, קלפטון רק רביעי). פיט טאונסנד, בן דורו שעמו היו להנדריקס יחסים מורכבים, התבקש לכתוב עליו. טאונסנד "חש צער על אנשים ששומעים כיום את הנדריקס רק בהקלטות או רואים אותו בסרטים. בהופעה חיה, בשר ודם, הוא היה כל כך מיוחד". גם טאונסנד הרגיש אחרי צפייה בהנדריקס שורף (פיסית, לא מילולית) את הגיטרה שלו על הבמה, קצת נבוך ממה שהוא עצמו ידע לעשות. "המי" נראתה לו "להקה קטנה ומטופשת" בהשוואה. הנדריקס, כתב, "היה גדול יותר מאל-אס-די". היו לו "יכולת אלכימית, קסם ויזואלי. הוא גרם לגיטרה חשמלית להיות יפה. עד אז היא היתה רק מפחידה, זועמת".

קלפטון. רק במקום הרביעי (תצלומים: אי-פי)

כשעלה הנדריקס לבמה בפעמים הראשונות, נראה לטאונסנד "מאובק, מאוד לא מרשים. היה לו מין מעיל צבאי מרוט כזה, שנראה כאילו ג'ימי ישן בו כמה לילות ברציפות. כמעט אף אחד לא שם לב אליו. אבל כשהוא ירד מהבמה, ראיתי אותו הולך משם עם כמה מהנשים היפות בעולם. הוא היה נוקש באצבעותיו והן הלכו אחריו. הנדריקס היה מאוד ארוטי על הבמה. ביישן, נדיב ומתוק - אבל גם דפוק וחסר ביטחון". טאונסנד טוען שלא קינא בו. "מעולם לא חשבתי שאני יכול להתקרב לרמתו". חבל לי על קלפטון, הוסיף בשמץ רשעות. "אריק חשב שהוא באמת יכול לחקות אותו".

40 שנה אחרי, המיתוס של הנדריקס חי ובועט. זה הישג נדיר, שנראה כי רק פולחן האישיות סביב בוב מארלי משתווה אליו. אבל מארלי היה כוהן גדול של ז'אנר (רגאיי) ואידיאולוגיה (רסטפארי), בזמן שהנדריקס היה עוף מוזר שייצג רק את עצמו. מדוע שרד כסמל? הרבה בגלל הווירטואוזיות המדהימה. אפשר להניח שחלק ניכר מהמיתוס קשור במראה של הנדריקס, כמו שהונצח בתמונות ובסרטים וגם במותו בגיל צעיר. יש פוסטר שלו שהיה תלוי על הקיר בהרבה חדרי נוער: גיטרה סגולה בידיו, סרט על המצח, שמי תכלת ברקע. את "העמקים של נפטון" וחלק מן ההדפסות המחודשות יקנו בוודאי הרבה אוהבי רוק מוכי נוסטלגיה. אבל אפשר להניח שהמפיקים גם חושבים על קהל צעיר יותר; על נער בן 17, גיטריסט חובב, שיתקשר לחבר ויגיד: "אתה לא מאמין מה שמעתי עכשיו".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ