למה אף אחד לא מקשיב לריקי גל?

עורכים בגלגלצ העליבו אותה ומנהלת התחנה התכחשה אליה. בארץ לא צריך הרבה יותר מזה כדי שאלבום לא ימכור. עכשיו ריקי גל רוצה שתקשיבו לה באמת

הילו גלזר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הילו גלזר, עכבר העיר

ריקי גל מספרת שהחדר האהוב עליה בבית הוא האמבטיה. יש בו ג'קוזי מרווח, וזה באמת נחמד מאוד, אבל מה שבעיקר מושך בו את העין הוא ארכיון הקריירה המתומצת הפרוש על קירותיו. זו בצד זו תלויות כרזות מיצירות שבהן לקחה חלק במשך השנים – "עלובי החיים", "אמא קוראז'", "אוויטה", "שיקגו", "השיבה מהודו" ועוד. כמו קולנוע מחרסינה שנבנה בעבור כוכבת אחת. חוץ ממניפת הדמויות הצבעונית הזאת, תלויים על אחד הקירות גם שני מיצגים סולידיים יותר - אלבומי הזהב והפלטינה של גל מתחילת הקריירה. יש תחושת חשיבות בחדר.

ריקי גל - מתי יש הופעה?

לפני כשבעה חודשים הוציאה גל את אלבומה האחרון "רואים את השנים", שכתב לה לירן נדל. תחנות הרדיו התעלמו והדיסק נכשל מסחרית. קצת התביישתי לשאול את גל על נתוני המכירות המדויקים, אולי כי לא רציתי לראותה מתפתלת בין נתונים מספריים. באופן מפתיע, היא זו שהניחה את הנושא על השולחן. "שמע, נמכרו עד עכשיו 5,000 דיסקים (הנתונים של NMC מעט אופטימיים יותר ומדברים על כ־7,000 עותקים שנמכרו; ה"ג), אבל אני לא מוותרת. אני מאמינה שזה דיסק שאולי יגלו לאט לאט, אולי יתרגלו אליו".

אדם שעבד איתה בעבר סיפר לי השבוע כמה ציפיות היו לה מהאלבום הזה, כמה התרגשה לקראתו. כששאלתי אותו איך היא מתמודדת עם הכישלון היחסי, הוא הציע לשים לב לחזות הזוהרת של גל, שנמצאת שם תמיד, אבל מתחילה לצרום בשעה שמדברים על המהמורות בקריירה. "שים לב לזה", אמר, "כשהיא יותר מדי זקופה היא דווקא שפופה".

צפו בקליפ "בסוף היום אני צריכה אותך":

גינונים כאלה של עודפוּת לא היה קשה לאתר אצלה כבר מהרגע שנפגשנו - חיתוך דיבור צרפתי בקצוות, שילוב תכוף של אנגלית כדי להפוך ביטויים מסוימים לגדולים מהחיים, הגו הזקוף, היד שמונחת קבוע על הבטן, השפתיים שאף פעם אינן מתעגלות כלפי מטה, הסיגריות הארוכות. ואז, כשהחלה לדבר על הדיסק החדש והאופן שבו התקבל, השתדלתי ללכוד אותה בנקודה שבה החיוניות המתפרצת הזו מתחילה לצרום. אלא ששום דבר מזה לא קרה. פוטנציאל הקרקסיות סירב להתרומם. להפך. גל דווקא התעגלה. ויתרה. הנמיכה. כשדיברה על התסכול מהאופן שבו התקבל "רואים את השנים", תקעה מדי פעם את עיניה בכוס הקפוצ'ינו שלה, שהתקרר בינתיים, ערמה את שכבת הקצף העליונה על הכפית, שפכה אותה בחזרה לכוס, עירבבה. ככה פעם אחר פעם, במין ריטואל של בחישה ילדותית. שום ריח של תבוסה לא עמד באוויר, זה רק הפך את כל הסיטואציה לאמיתית הרבה יותר.

"גלגלצ ממש עינו אותי עם הסירוב שלהם להשמיע את הדיסק", אומרת גל, "'הוא לא תואם את המגמות המוזיקליות של התחנה שלנו', זה ההסבר שקיבלתי".

מי אמר לך את זה?

"דלית עופר בעצמה (מנהלת התחנה; ה"ג). 'מצטערים, זו לא ריקי גל שלה ציפינו' - זאת היתה רוח הדברים פחות או יותר. הגעתי פעם אחת לתחנה, ואחד החיילים שיושבים בישיבות פלייליסט ממש עבר דרכי וזרק לעברי במין רישול כזה: 'טוב, נו, זה לא כמו הדיסקים הקודמים שלך, מה אפשר לעשות?'. עניתי לו: 'טמבל, הקדשת לזה עשר שניות?'. 'אולי', הוא ענה לי. אתה מבין? ככה זה עובד. אתה יודע שכבר ניסיתי להכניס חמישה סינגלים? אין, פשוט לא מוכנים לשמוע. זאת המציאות".

ניסית לדבר עם דלית עופר ולנסות להשפיע כדי שישדרו אותו בכל זאת?

"עשיתי כל מה שאתה רק יכול לדמיין לעצמך. דיברתי איתה, שלחתי חברים משותפים של שתינו שידברו איתה, פניתי למפקד התחנה (יצחק טוניק; ה"ג). וזו אותה דלית עופר שבשנת 87', כשיצא האלבום הראשון שלי, התקשרה אלי בבוקר, העירה אותי משינה ואמרה לי: 'את אלוהית'. היא ודובי לנץ ודני קרפל (עורכים ראשיים בתחנה דאז; ה"ג) העבירו את הטלפון מיד ליד והיללו את האלבום. ועכשיו, 20 שנה אחרי, את אפילו לא מוכנה להשמיע אותי? ואפילו לא לנסות?".

הזכרת לה את זה?

"טרם, ואני גם לא חושבת שאעשה את זה. אתה יודע, חבר שהיה עד לישיבת פלייליסט סיפר לי לא מזמן שכשהגיע הדיסק החדש של גידי גוב העיפו אותו באוויר כמו פריזבי, מקצה אחד של החדר לקצה השני, וקראו: 'תפוס, תפוס, זה של הזקן הזה'. זאת האווירה. ואתה יודע מה, אני גם מסוגלת להבין אותם שם. הם מקבלים מדי יום ערימה של עשרות דיסקים ונדרשים לעשות סלקציה מאוד מהירה והחלטית. אם אין לך איש יחסי ציבור דומיננטי עם ציפורניים ארוכות, חבל לך על הזמן".

אבל דווקא בסלקציה כל כך מיידית, שם כמו ריקי גל אמור לגרום להם להתעכב.

"אז הסבירו לי שלזמרים כמונו - כמוני, כמו אריק, כמו רמי, כמו גידי - עושים מעין מחווה ראשונה ומשמיעים בזמן מוגבל את הסינגל הראשון שיוצא. אחרי שבועיים־שלושה אומרים לך: 'שלום, ביי ביי, נגמר, עשינו את שלנו, לא עוד'. אלא אם יש איזו יציאה שהסעירה את מוחו של מישהו מסוים שם, זאת המגמה".

ברור שלמחוטטי הפנים שיושבים בישיבות הפלייליסט אין סנטימנטים לדורות הקודמים, אבל היית מצפה שהאהדה תגיע מאלה שנמצאים שם למעלה.

"אתה מדבר על העורכים הבוגרים? אוי, אין לך מושג. אין לי עניין להיכנס לשמות אבל מדובר באנשים שבעים, עייפים, שנכנעים לרוח הצעירה ששולטת בתחנה. אולי מחוסר ברירה. פה ושם הם מציבים מגבלות מינוריות, איתותים קצרים ולא משמעותיים. אני לא אומרת את זה בכעס. זמנים השתנו. כנראה הם פשוט עייפים מדי. כנראה סף הגירוי לא מאפשר להקדיש יותר מ־20 שניות כשבוחנים משהו חדש".

ריקי גל. "גלגלצ ממש עינו אותי" (תצלום: דודו בכר)

דלית עופר אמרה בתגובה לדברים: "התיאורים המופיעים בשמה של גל - הן לגבי התנהלות העורכים והן לגבי השיחות בינינו - רחוקים מהמציאות ואף הזויים בלשון המעטה; השיחות הישירות המתוארות ביני ובין ריקי גל מעולם לא התקיימו! למען הדיוק העובדתי - סינגל הבכורה "בסוף היום אני צריכה אותך" מתוך אלבומה של ריקי שודר במסגרת פלייליסט גלגלצ. ראוי לציין שבתקופת שידורו התקבלו במערכת תגובות שליליות רבות מצד מאזינינו; למרות זאת המשכנו לשדרו, בין השאר בשל הכבוד שאנו רוחשים לזמרת, כמו גם לזמרים ותיקים רבים אחרים".

כך או כך, "לאט לאט ובשקט כבר עשיתי עם האלבום הזה 30 שעות רדיו", אומרת גל, "וזה לא מעט. השגתי אותן דרך הרגליים. פשוט מאוד, הלכתי מתחנה לתחנה והגשתי אותו, שעתיים במשדר הזה, שעה במשדר ההוא. אנשים נחשפים בהדרגה".

מה עושה לך המשפט "זאת לא הריקי שאנחנו מכירים"?

"עצב, עצב גדול", גל משתהה ואז משנה כיוון, "עצב על זה שאני יודעת שהם לא הקשיבו ולא זכו בחוויה הזאת כדי לגלות באמת במה מדובר. אבל אתה יודע, אנחנו מתעסקים בטעמים. מי אני שאקבע להם מה טוב ומה לא? חשוב לי שתבין דבר אחד: אני הביקורת הכי קשה של עצמי. יש דברים שעשיתי בעבר והיום אפילו אני לא מסוגלת לשמוע. אבל את הדיסק הזה אני אוהבת כמו שהוא, מתחילתו ועד סופו. פשוט אוהבת. זאת השתקפות של תחנה בזמן וזה אמיתי, זה כן וזה חשוף. אני גם יודעת כמה הוא נגע באנשים שכן האזינו. זה מספיק לי ומרגיע אותי. אם היו לי ספקות כלשהם לגבי איכותו, אז הייתי סובלת באמת".

עצם היותך תוכנית בידור

לגל יש עכשיו מופע חדש. את הרפרטואר העשיר שלה אי אפשר לקחת ממנה, גם אם האלבום החדש מעלה אבק בפינת התקליטייה. ההופעה שהתקיימה בזאפה במוצאי שבת היתה מפוצצת. בין השירים קשה שלא לחשוב עד כמה מבאס להיות זמר ישראלי ותיק שמנסה להתחדש. תפרסי מעצמך פרוסות פרוסות ותגישי אותן לקהל, תזמיני אותו להביט לך בפנים המחורצות ובמשקעים שיצרו אותן, והוא בשלו. ממתין ל"בני, בני, ילד רע".

"הקהל הישראלי מפונק וקצת ילדותי", היא מסכימה, "קצת כמו הילד שרוצה שאבא יספר לו את אותו סיפור 500 פעם, אולי עם ניואנס אחר. הקהל רוצה להיות שותף, לשיר, להתפרק. הוא זקוק לסיפוקים מיידיים. אין לו את הסבלנות להאזין לשירים חדשים, ולכן בינתיים גם לא הכנסתי למופע החדש יותר מכמה שירים בודדים. גם אמנים אחרים נוהגים ככה, אפילו כאלה שהאלבום שלהם התפרסם יותר משלי. לאורך השנים העזתי, ואמשיך להעז, לשלב בהופעות שלי תכנים מורכבים יותר, גם במחיר של קהל קצת חסר סבלנות. זאת הדרך היחידה להרים אותו אליך".

בהופעה שלך בשבת שאלת את הקהל אם הוא נהנה, למרות שאצלך לא רוקדים על שולחנות.

"כי אני מרגישה שאני לא יכולה לספק את החוויה הישראלית הזאת. יכול להיות שאני אפילו קצת מתנצלת על זה. אתה יודע מה, יהיה יותר מדויק להגיד שאני נהנית מהעובדה שהקהל שלי קשוב אלי ויכול ליהנות ממילים ולא זקוק להתנפלות של חאפלה כזאת. מאז ומעולם אמרו לי שמה ששוקע מהמופע שלי זה הטקסטים. אנשים הולכים הביתה וחושבים: 'וואו, מי כתב את השיר הזה?'. בגלל זה אני כל כך מאושרת שיותר ויותר אנשים מבינים את החוויה שמספק לאונרד כהן. משהו שהוא נטו כתיבה, עיבוד, קטעי נגינה מרתקים. זאת חוויה מוזיקלית נכונה בעיני".

רוצים לראות שוב את "ילד רע":

יומיים אחר כך הופיעה גל ביבנה, באירוע סגור של המרכז למחקר גרעיני שורק, שהכניסה אליו נאסרה לעיתונאים מפאת סודיות המתקן. היא כבר מורגלת לאירועי ועדי עובדים מהסוג הזה. "או־אה, זה תחום שעשיתי עליו סטאז' רציני, יש לי כבר פרופסורה באירועים כאלה", היא מעידה, "והאמן לי שלא היה פשוט, המעבר הזה שבין אולמות של קוני כרטיסים לאירועים שבהם החברה היא זו שקונה אותך. שמעתי בחיי כל כך הרבה פעמים את הדרישה: 'תקפיצי אותם, תקפיצי אותם, תקפיצי אותם'. וואללה, טוב לדעת שמתייחסים אליך כמו אל ווק. ולא רק זה - מכתיבים לך את משך ההופעה, מקרינים אותך על מסכי ענק כדי שלכולם יהיה נוח להסתכל כשהם מסתובבים באירוע, אתה עומד במרכז הבמה ואף אחד לא מסתכל, לא סיימת לשיר וכבר מחלקים את העוגות והקפה אז אנשים צועדים באמצע לעבר הבופה. כל אלה ועוד הרבה התייחסויות שמעציבות אותך עד העצמות והלב. פשוט אי אפשר לתאר. לקח לי זמן להתמודד עם הזילות הזאת, עם עצם היותך תוכנית בידור, עסקת חבילה, פיתוי, שהחברה קנתה כדי לחגוג את הצלחתה".

ועכשיו?

"למדתי איך לתמרן את הסיטואציה לטובתי באופן שיאפשר בכל זאת איזושהי אינטימיות וכבוד למוזיקה, על אף ולמרות התנאים הקשים שמולי. למדתי איך להתאפק רבע שעה כדי שייכנסו לאווירה ואז לבקש מהם לאט לאט ל־ס־ו־ב־ב את הכיסאות לעברי. למדתי להתעקש שסידור הכיסאות יאפשר קומוניקציה עם הבמה, שלא יציצו עלי מבעד לכתף כשהם רכונים על השולחן העגול. למדתי לא להרשות הצבתם של מסכי ענק. למדתי להגיד להם מה אני מרגישה, אזרתי אומץ לדרוש מהם יחס. מרגע שלמדתי איך לתפעל אירועים כאלה, וזה ממש לתפעל, למדתי גם ליהנות מהם. היום אני יכולה 'להקפיץ' אותם ועדיין לצאת מנצחת".

האם בכלל יזכרו אותי?

"כשלירן כתב אותי, בהתחלה קצת נרתעתי. אמרתי לו: 'מה, ככה אתה רואה אותי? זה קצת עצוב לי'. לא היה קל להתרגל לזה. היום אני מבינה שזאת זכות להגיד 'רואים את השנים'. זאת זכות לעמוד מול הקהל ולהגיד להם: 'חבר'ה, תסתכלו עלי, אני עוד מעט בת 60', ועדיין להרגיש צעירה יותר מאי פעם. בדיסק עוברת הכמיהה שלי להשיג כמו אז ואפילו יותר. ומנגד, יכול גם לבוא שיר כמו 'קרוסלת רגשות', שבו עובר המסר שיש לי את הפריבילגיה לקום יום אחד ולהגיד: 'להתראות, אני הולכת. לא רוצה יותר לשיר'".

ובאמת מתחשק לך לפעמים לקום וללכת?

"לא, אבל אני יכולה להזדהות עם רצון רגעי כזה. כשאני ופולי היינו נשואים, הוא היה בשיא ההצלחה שלו עם הגשש. הייתי אז ילדה בת 19 וחצי שמחכה לו בבית בזמן שהוא מופיע. אני זוכרת אותו חוזר אחרי כל הופעה ואומר לי: 'די, נגמר. אני מרגיש שאני עושה מעצמי צחוק'. לעומת זאת, כשהוא היה חוזר במצב רוח טוב, אני זוכרת אותו אומר: 'ריאות עפו באוויר'. תיאור התדהמה הפסיכדלי הזה תמיד נורא הצחיק אותי. פולי הוא רקמת חיי. זיכרונות משותפים שלנו עולים לי המון, בעיקר כאלה שקשורים למקצוע".

בשיר שהזכרת, "קרוסלת רגשות", את גם אומרת: "רציתי להיות זמרת חשובה/ כזאת שיזכרו לעוד הרבה שנים". לא מובן לך מאליו שיזכרו?

"ודאי שזה לא מובן מאליו. אני לא אשכח סיטואציה מתהליך העבודה על הדיסק הראשון עם מתי (כספי). בדיוק סיימנו להקליט את 'נערת הרוק' ואני הייתי מרוסקת לגמרי. יצאתי לרגע כדי להתאוורר במרפסת של האולפן ומתי, שכנראה קלט את השבירות שלי באותו רגע, ניגש אלי ואמר לי: 'ריקי, סיימנו להיום. לכי לנוח כמה ימים. עשית עבודה נהדרת אבל את עוד לא מבינה את זה. רק בעוד כמה שנים יבינו'. במקרה הזה הוא צדק, אבל מי באמת ערב למה יזכרו ומה לא?".

ועדיין, השורות האלה שמבטאות את הצורך בהכרה עולות דווקא עכשיו, בנקודה הזאת בחיים שלך.

"תשמע, לא מטריד אותי אם אני חשובה או לא בעיני הקהל הישראלי או בעיני איזושהי גווארדיה מוזיקלית. רק דבר אחד אני אומרת - אל תעשו לי ערב מחווה. אין, אני פשוט יורה על המקום (צוחקת). זה גם כן מנהג נפסד בתרבות שלנו בארץ. עוד לא הלכת וכבר נותנים לך פרס - לא כספי, כמובן - הופכים אותך לאייקון לשעבר וסותמים עלייך את הגולל. וברצינות, מעניין שאתה מתעכב על זה, כי באמת היה לי קצת לא נוח עם המילה 'חשובה'. לירן התעקש, ואני לא מצאתי מילה מתאימה יותר. בדיעבד, טוב שזה נשאר ככה. כמו ששירים שאני שמעתי טילטלו אותי וסימנו כל מיני מהפכים בחיי, אני מאמינה שלשירים שלי היתה חשיבות דומה בעבור מי שהקשיב להם".

גל, אוחובסקי

גל נולדה לפני 59 שנה בשכונת מאה שערים. סבה היה רב, אך אביה חזר בשאלה. בגיל שנתיים התגרשו הוריה והיא נשלחה עם אחיה למוסד. בשל מחסור במזומנים הוחזרו הילדים לירושלים וגל נשלחה על ידי אמה להתחנך במנזר. בהמשך עברה לחיות עם אביה בתל אביב, ואחר כך נדדה איתו לקיבוצים ניר דוד וברעם בעקבות נשותיו. בראיונות הרבים שנתנה במשך השנים סיפרה על ילדותה השבורה בין המסגרות השונות. בגיל 17 כבר היתה חלק מלהקת חיל הים. היו לה שלושה בעלים: בגיל 19 וחצי התחתנה עם בעלה הראשון ישראל פוליאקוב ז”ל, נישואים שנמשכו ארבע שנים. אחר כך טסה לארצות הברית והתחתנה שם עם יהודי אמריקאי בשם ג'ורג' מרקוס. בעלה השלישי היה כתב רשות השידור אורי כהן־אהרונוב ויש להם בת משותפת, לירי (18), שהתגייסה לפני כשבועיים ובימים אלה נמצאת בטירונות. היום היא לבד וטוב לה.

ריקי גל עם צביקה הדר וצדי צרפתי, חבריה ל"כוכב נולד" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

ברקע נמצאים גם כמה מפגשים עסיסיים עם החוק - אפיזודת הקוקאין ההיא לפני ארבע שנים שהסתיימה בעסקת טיעון ועבודות שירות; וסיפור מערכת היחסים הסוערת שלה עם הנרי אלבז - גל טענה שהוטרדה ואוימה, ובתווך פורסם מכתב מרגש ששיגרה אליו. בסוף הפרשה נפסקו נגדו עבודות שירות. החומרים שמהם מורכבים הסקנדלים שלה - סמים מוחבאים בטוסטר, מכתבי אהבה נוטפים - כמו לקוחים מתוך סדרת נעורים. בשנים האחרונות, לעומת זאת, דווקא די שקט בגזרתה. מרד התבגרות ששכך? גל מתנגדת.

"קודם כל, אין לי עניין לדבר על זה איתך מרוב שאני יודעת כמה קל להאכיל אנשים בקטעי דברים מסולפים, ואיך הם מסתפקים בכל כך מעט. שנית, מה זה הסתבכויות ילדותיות? עמוק בפנים אני עדיין ילדה, נכון. אבל לבוא ולהגיד לך, 'אוי, אתה יודע מה? חשבתי על זה והדברים האלה לא יקרו שוב, התבגרתי' - זו תהיה אולי ההתבטאות הכי ילדותית מצדי. אין ספק שמכל הדברים שעברתי, למדתי, התפתחתי והפכתי לחדת אבחנה יותר. אבל להתחייב עכשיו שלעולם לא ישתחרר דרך הפרצה איזה שדון קטן שנמצא בכולנו? נו, באמת, איך אפשר?".

הדירה שלה נמצאת בקצה רחוב בן יהודה ומשקיפה על פיסת ים, שננגסת בעקביות עם השנים על ידי הבניינים המוקמים באזור. כשהיא לא מפלחת את האוויר התל אביבי המזוהם עם האופניים, גל מקפידה על שלל פעילויות ספורטיביות אחרות: יוגה, פילאטיס וג'יירוקינטיקס (איזון תנועתי). היא גם שוחה המון, ובזמנו הפכה לאחד מנכסי יחסי הציבור הבולטים של בריכת גורדון. לבריכה במתכונתה המתחדשת טרם נרשמה. העיסוק הספורטיבי הוא חלק בלתי נפרד משגרת היומיום, אבל היא אומרת שהיא "לא בן אדם אורתודוכסי בעניינים האלה. לפעמים עדיף לי להיתקע עם הספר עוד שעה". הבית של גל גדוש ספרים. בשל מצוקת המקום, חלק משולחן הסלון הופקע לטובת חומר הקריאה ומשמש מדף באופן קבוע.

על הפסנתר שלה מונחת תמונה של מתי כספי וספר שירים שלו. הוא מהדהד בה כל הזמן. לקראת העבודה על הדיסק האחרון הציעה לו שינגן בעבורה. כספי סירב. גל מבינה אותו.

היא מספרת שעקבה באדיקות אחרי העונה האחרונה של "כוכב נולד", נהנתה מהרמה הגבוהה של הביצועים ולא נעלבה כשכאשר אחת המתמודדות ביצעה שיר מתוך האלבום החדש שלה ("בסוף היום אני צריכה אותך"), השופטים תמהו על בחירתה. "הם צדקו לגמרי, זה לא שיר שמתאים לילדה", היא אומרת.

אף אחד לא ממש נכנס לנעליים שלך כשופטת שלא מהססת לתת הערות נוקשות. כולם נורא נחמדים בסופו של דבר.

"לא נוקשות - מקצועיות. בגלל זה זו תוכנית מאוד עממית. צדי עוד איכשהו מתעקש על כמה הערות, אבל זה די מתמוסס. אין שם שום דבר ממש מקצועי מוזיקלית שאפשר להיאחז בו".

את ההערות המקצועיות שלה היא שומרת לתלמידים שהיא מלמדת פיתוח קול, במוסדות מוזיקליים ובאופן פרטני בבית. וחוץ מללמד אותם כיצד לנצל נכון את הסרעפת, יש לה גם עוד כמה טיפים.

"אני כל הזמן אומרת לתלמידים שלי שכותרת העל של המקצוע הזה היא שברון לב. אמנם הוא כאין וכאפס לעומת רגעי האושר שזוכים בהם, אבל אלו הם רק רגעים. גם בתוך ההצלחה אתה לא נח. שלא לדבר על להחזיק שנים בתודעה שזה 'ביונד יור קונטרול'. זה לא מקצוע של סיפוק. ההבזקים של הנחת דועכים מאוד, כי כל הזמן אתה מביט הלאה והלאה והלאה. התחושה היא שהעולם מורכב חוטים חוטים, שאם רק תמצא את הדרך לחבר ביניהם נכון, יהיה חשמל. ואם חלילה לא תצליח - יהיה חושך".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ