מוזיקאים בוחרים את מייק פאטון שלהם

שרון קנטור נהנית כל פעם מחדש מפיית' נו מור, קוואמי מתענג על השפעות מדאסטי ספרינגפילד ורותם אור מתחרמנת מכל צליל. שבעה מוזיקאים עברו על הדיסקוגרפיה של מייק פאטון ובחרו את הקטעים האהובים עליהם

עדי הררי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדי הררי, עכבר העיר

אינספור רעיונות, מאות שיתופי פעולה, עשרות הרכבים ומייק פאטון אחד. המוזיקאי המטורף, שמאמצע שנות ה-80 לא מפחד להתנסות, לגלות, לשלב ולערבב סגנונות, מגיע הערב בפעם השביעית לישראל. הוא יעלה על הבמה בהיכל נוקיה עם הסופר גרופ טומהוק וייתן עוד הופעה של ישכחו פה לתקופה ארוכה. לכבוד האירוע שבעה מוזיקאים בחרו את רגע השיא בקריירה הענפה של היוצר.

» טומהוק בישראל - לכל הפרטים

שרון קנטור: "Faith No More - "Just a Man  האלבום "King for a Day… Fool for a Lifetime" יצא אמנם באמצע הניינטיז, אבל מבחינת רוב הביקורות הוא היה מחוץ לשום-דבר. אאוט-אוף-טיים, אאוט-אוף-קונטקסט. כמו שהיטיב להגדיר אותו מבקר מ"ספין": "בעל נוכחות של פטיש אוויר עטוף בקונדום משומן". זאת בתקופה שהשומן האופנתי היה שומן קרקפת שהצטבר על צווארון של חולצת פלנל. האלבום, ובעיקר השירה והפרסונה של פאטון עצמו נעו בין קקופוניה מאלחשת לליטוף פרנק סינטרי (או ליתר דיוק אנתוני ניולי). לפרקים רוקר מטונף, לפרקים מאהב לטיני ותמיד אמן קונספט: האם זה מקרי שמייק פאטון כל כך דומה לזיקית?

כמו כל יצירה תאטרלית הטווייה לפי החוקים הקלאסיים, את האלבום הזה, המושלם כנשמת חוטא, חותמת רצועה קתרטית העונה לשם "Just a Man". השיר מתחיל בשקט על פני תהום, מתקדם לעליות מעל עליות, נשבר לקריינות נבואית (מוסיקולוגים טוענים שהושפעה מקטע הראפ של שי אביבי ב"יעקב" של ללדין, שיצא בדיוק שנה קודם לכן), ואז לקרשנדו הכולל גם זמרות גוספל וזעקות שבר. הטקסט מתאר את סירובו העיקש של אדם לראות את האור, או אולי את סירובו של אמן לגעת בחומה של השמש, עד שהוא פוקח את עיניו וכעת הוא נשרף באור הגדול. לטוב ולרע, אמן והללויה.

לפיית' נו מור בטח יש שירים טובים יותר ולפאטון בגלגוליו השונים יצירות מעניינות יותר, אבל "Just a Man" הוא השיר שהכי כיף לשיר אותו חזק כשאתה לבד, מה שעדין, לפי כל סולם, הוא האומדן החשוב ביותר בהערכת שיר פופ.

קוואמי: "Mr. Bungle – "California אמור להיות לי קשה לבחור את ה-דבר של מייק פאטון, בגלל שאני כל כך כל כך אוהב אותו. אמור להיות, אבל איכשהו דווקא בא לי בקלות, ותמיד ברור לי שהמאסטרפיס הגדול מכולם שיצא תחת ידיו הוא "קליפורניה", האלבום השלישי והאחרון של מיסטר באנגל מ-99'. לטעמי זה אחד מ-20 האלבומים הגדולים של הניינטיז, ובכלל אחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים. מיסטר באנגל הייתה שם אפילו לפני פיית' נו מור והיא תמיד היתה הבייבי של פאטון, לפחות כל עוד היא התקיימה.

ב"קליפורניה", שירת הברבור של באנגל, פאטון והחבורה הביאו אלבום מרגש, מסחרר ומלודי שמתכתב עם הביטלס, דסטי ספרינגפילד ובוסה נובה, לא פחות משהוא מתכתב עם דת' מטאל, סרף מיוזיק ואוונגרד קיצוני. בעצם עם הראשונים הוא מתכתב קצת יותר. פאטון הגיע שם לשיא יצירתי ורגשי, כששילב את האהבה שלו למוזיקה מכל הסוגים ואת יכולותיו הבלתי נתפסות כזמר, והתיך את הטירוף שלו ושל באנגל, שערבבו איזה מאתיים ז'אנרים ומקצבים בשיר אחד ברגיל שלהם, יחד עם הפן המלנכולי והאישי שלו. זה אחד האלבומים הכי נגישים שהוא יצר, ובו זמנית הוא לא מוריד מהגישה חסרת הפשרות שלו, גם כשהוא רוצה להיות יותר עדין, פשוט וישיר. אלבום מושלם. 

גיא שמי: "Secret Chips 3 – "Book Me  כמו כל בן אדם שפוי בדעתו, גם לי השתנו החיים בפעם הראשונה ששמעתי את התקליט הראשון של מיסטר באנגל. דרכם הכרתי את סיקרט צ'יפס 3, לפרקים הטריו המרכזי של מיסטר באנגל (טריי ספרואנס בגיטרה, טרבור דאן בבס ודני חייפץ בתופים). הם היו שם עם מוזיקה שנעה בין מזרח תיכון מסורתי (שילוב של מוזיקה מצרית, יוונית, טורקית, פרסית והודית) עד לPאנק וסרף מהצד הנויזי שלו, לפעמים על גבול הבלתי שמיע. ב-2010 הם גם הופיעו בבארבי תל אביב ומי שפיספס מגיע לו. היום אני יכול היום להגיד בבטחה ש-"Book M" המופתי שלהם, הוא אחד משלושת התקליטים האהובים עלי. איווינד קאנג, סיני מסיאטל, הוא אחד משני הכנרים שמנגנים בהרכב. הוא מנגן גם על ויולה וטובה, ולימים ישתף פעולה עם מייק פאטון בתקליט הסולו של הראשון: "Virginal Co-Ordinates". בעברית זה "נקודות ציון בתוליות", שככה בדיוק זה גם נשמע. ספק הופעה (זה מה שכתוב, אני לא שמעתי קהל), ספק טקס דתי. לא תהיה לי שום בעיה להגיד שזה עוד משלושת התקליטים האהובים עלי.

רותם אור: Loveage - "Music to Make Love to Your Old Lady By"  "כילדת ניינטיז, אחד המאפיינים של מוזיקת פופ בעיני היה הניסיון למכור מוזיקה באמצעות סקס, כלומר באמצעות הרעיון של סקס: דרך עירום חלקי בקליפים ובתמונות של אמני פופ. מבלי להתייחס למשמעות של התופעה, הסיכוי של קליפ מהז'אנר הזה להיות סקסי בעיניי שואף לאפס. כנראה שזה נובע מאגרסיביות באימג'ים מיניים, המשולבים בחוסר מודעות או כנות לגבי הכוונה האמיתית שלהם.

בתחילת שנות האלפיים, הגיע לידי האלבום של Lovage. האלבום, שהופק על ידי דן דה אוטומייטור, ומשתתפים בו גם קיד קואלה ודיימון אלברן, מפגיש ווקאלית את ג'ניפר צ'ארלס עם מייק פאטון. הקול שלה הוא הקול הנשי הכי מחרמן ששמעתי מימיי, ומייק פאטון - וואו. לפני Lovage הכרתי אותו רק מלהיטים של פיית' נו מור ומהאלבום האחרון של מיסטר באנגל. הוורסטיליות שלו עושה לי את זה בפני עצמה. האלבום כולו מודע למהות המינית שלו, ולתוכן החד משמעי שהוא מציע, ומאפשר לך להיפתח ולהשתחרר ביחד איתו. אני מרגישה שיש מיניות בכל דבר שמייק פאטון עושה. מאוד משמח שהיתה לו הזדמנות להוציא את הצד הזה שלו בצורה כל כך בוטה, במובן החיובי של המילה.

יובל הרינג: Loveage - "Music to Make Love to Your Old Lady By"

בתיכון לא התעניינתי בפיית' נו מור ולא בגראנג' בכלל. הכי קרוב שהגעתי היה נירוונה וגם זה לא היה ממש. יום אחד בזמן הטירונות, בשטח אש אי שם, הלכתי להתקלח ובדרך נתקלתי בסידקית ניידת שהגיעה לבסיס. זה היה וואן לבן מעוך כזה עם המילה "שקם" בגדול עליו, ומלא סימני תאונות וצבע מתקלף. מחוץ לוואן עמד מוכר מבוגר, עם כל מיני תכשירים קוסמטיים, קרמים לגילוח, דאודורנט, סכינים וגם ארגז של דיסקים. עברתי על קופסאת הדיסקים באיטיות, כאילו מדובר בערימת תקליטים ששווה זהב. הייתי באמצע שום מקום וחנות דיסקים היה הדבר האחרון שציפיתי לראות בדרך למקלחת. שם צץ לראשונה האלבום: הרמתי אותו בגלל העטיפה, קניתי אותו כי הוא עלה פרוטות. הקשבתי לו באוהל אחרי המקלחת בדיסקמן SONY הישן שלי, והיה בו משהו מאד מרגיע, למרות שהוא אקלקטי וקצבי. הוא לקח אותי למקום קצת רחוק, ולזמן קצר שכחתי מהטירונות. מאז האלבום ומייק פאטון תמיד יהיו זכורים לי כמשהו אסקפיסטי מארץ לא נודעת, עם מלא השפעות מעורבבות בבלנדר שלוקחות אותך הרחק מאיפה שאתה.

נועם הלפר (קיצו): "Lovage - "To Catch A Thief במשך הרבה שנים מייק פאטון היה אחד המוזיקאים האהובים עליי. זה התחיל בלהיט של פיית' נו מור Easy, ומשם התחלתי להעמיק לתוך ולגלות שהוא גם הזמר של מיסטר באנגל, טומהוק ומלא אלבומים אלטרנטיביים משוגעים. בכל הרכב אי אפשר היה להתעלם מהקול המדהים שלו וההרפתקנות אין סופית. אחרי הצבא הייתה לי להקת רוק כבד שקראו לה Villian's Speech, שטומאהוק היו לגמרי אחד מאבות המזון שלנו. אבל עכשיו הכל פשוט נשמע לי רועש ואלים מדי אז בחרתי משהו נעים מ-Lovage.

רן ניר: "Mr. Bungle  - "Squeeze Me Macaroni כשהייתי ילד היו כמה להקות שעוררו בי דחף אדיר להתחיל להתנהג כמו דביל: ללבוש תחתונים על הראש, לצאת לרחוב ולקרוא כמו תרנגול. מיסטר באנגל של מייק פאטון הייתה ללא ספק אחת מהם. מדובר בחוויה מוזיקלית, מלאת אנרגיות משוגעות שמתפרצות מכל מקום. משהו בבנגל מאוד מזכיר לי את פרנק זאפה - חוסר הגיון מוזיקלי שנשען על ידע תאורטי מופלא, זה מתחבר נהדר עם הנונסנס המקסים שיוצא לפאטון מהפה.המלצה שלי: שימו את Squeeze Me Macaroni במערכת, שימו תחתונים על הראש וצאו לרחובות!

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ