אנטי פופ: קליס חוזרת לעצמה

הזמרת עם הקול הסדוק מוציאה שיר חדש ומוצלח, אריקה באדו מציגה ג'אם סשן כיפי ונינוח ואנני מבינה את הנוסחה. שלושה סינגלים שמחזירים אלינו עידנים מוזיקליים שהיו ואינם

יפתח אילון, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יפתח אילון, עכבר העיר

הכל היה טוב ויפה: הסינגל החדש של דאפט פאנק הרים את כולם, אלבום הקאמבק של דה-נייף חידד את הבשר, אמינם הודיע שהוא חוזר שוב, עד שהגיעה הגרסה של ביונסה ואנדרה 3000 ל"בק טו בלק", שיר הנושא מאלבומה השני של איימי ויינהאוס המנוחה. מפגש הפסגה המהולל הזה הסתבר כחלטורה רנדומלית ומינימליסטית, אבא ויינהאוס התהפך בקברו עוד בטרם זה נכרה, ומיליונים של חובבי מוזיקה עקמו את אפם בסלידה, וכל המומנטום האדיר של פסקול "גטסבי הגדול" ממנו לקוח הביצוע עבר לשיר של לנה דל-ריי מתוך אותו פסקול, "Young & Beautiful". כפיצוי, נחתו עלינו מלא יציאות מענגות אחרות, מטריטוריות קרובות יותר ופחות. שלושת הסינגלים החדשים שלפנינו מחזירים אלינו ,כל אחד בתורו, לא רק נסיכת גרוּב משובחת במיוחד אלא גם עידנים מוזיקליים שהיו ואינם. למי שיש שעווה, שאקירה, או ג'יפה אחרת באוזן - זה הרגע להוציא אותה.

» אנטי פופ - כל הטורים

Kelis – Jerk Ribs (Call on me)

קליס, עם הקול הסדוק, האימאג' החייזרי והליבידו הדומיננטי, נוהגת לגלות סימני הליכה-לאיבוד אחת לכמה זמן, ולא מקיימת את כל ההבטחות שלה. מאז אלבומה האחרון והדאנסי "Flesh tone" לפני שלוש שנים, שוב נראו איתותים כאלה: לאחרונה קיבלנו שני שירים שהקליטה עם מפיק הוואטאבר-סטפ הבריטי Skream, ואף אחד מהם לא ישב עליה טוב במיוחד. אבל ברגע האחרון קליס רוג'רס התעשתה, ביצעה פניית פרסה, התכסחה עם האנגלי המתחכם, ומצאה את עצמה במלוא העוצמה בשיר החדש שלה. היא נטשה את חברות התקליטים הגדולות ועברה ללייבל האינדי של דייב סיטק, איש-הרנסנס רב הפעלים מ"טי.וי און דה רדיו". וכמה שזה השתלם לה. שני אלבומים צפויים ממנה השנה בעקבות המהלך, ו-Jerk Ribs הוא התחלה מעולה לקמפיין הזה.

הוא נשמע אמנם כמו 1987. השאפל שלו מזכיר את מייקל ג'קסון וגם קצת את סטיבי וונדר ושאר אר נ' בי ווינטאג'י, אבל הבייסליין שלו רזה ועמום וסחרחר, וסקציית כלי-הנשיפה דאבית, כבדה ומהדהדת, והטריאולות שלו סבוכות ופתלתלות. מחד, בבתים קליס ממשיכה במלודיות האמביוולנטיות האלו שהיא התמחתה בהן. מאידך, בפזמון מתפרצות הרמוניות גועשות, גדושות כלי-קשת, וקליס מובילה אותן כמו גדולה מעל שטף של פרקאשן היסטרי. היא שרה על הביוגרפיה שלה, היא שרה על מוזיקה, היא שרה על הארלם, היא שרה על אוכל (מדובר בבוגרת הקורדון בלו), והפסוק המרכזי – Feels just like it should – כל כך, אבל כל כך, מוצדק. זה מוצלח במיוחד גם משום שהוא לגמרי ממשיך את הקו של קליס ונשמע עליה טבעי ואורגני, אבל גם לגמרי חדש לרפרטואר שלה, עם העיבוד העמוס והציורי והיעדר הסטיילינג ההיפ-הופי המוכר של צליליה. כמעט לראשונה מאז פרידתה ממציאיה, הנפטונז, קליס דורכת על אדמת פלנטה בה היא יכולה לקחת משכנתא ולבנות בית. ברוכה השבה, יא חביבתי.

Janelle Mon?e feat. Erykah Badu – Q.U.E.E.N

אין מנוס מלהודות שגם אריקה באדו קצת מאבדת רלוונטיות בשנים האחרונות. זה מסביר למה היא מתנפלת בתאווה על אפרו-אינטלקטואלים צעירים כמו פליינג לוטוס לאחרונה, אז זה לא ממש מפתיע שהיא מצטרפת למי שנתפסת על-ידי רבים כיורשת הישירה שלה (התואר הוא משהו כמו "האישה השחורה הכי קוּלית במוזיקה") – ג'אנל מוניי. למי שלא הספיק להכיר אותה מהשתתפותה בלהיט העל "We are young" של fun. בשנה שעברה, נסביר שאומנם מדובר בתגלית של "אאוטקאסט" (לא המחצית שעשתה לבאדו ילד והרגה את איימי ויינהאוס שוב, אלא השני), שעברה לידי האומן שפעם נודע כפאף דדי, אבל שהיא גם אחת הפיגורות המוערכות ביותר באר נ' בי כיום, ובצדק. מעבר לסטייל המרהיב והמזוהה שלה – טוקסידו מבריק ומעומלן, תסרוקת-כובע מלכותית וכוריאוגרפיית ביג-בנד פראית – היא יוצרת מצטיינת, מבצעת סוחפת, ועורמת אין סוף רפרנסים תרבותיים והשפעות אומנותיות לכדי אמירה מקורית, יוקדת, שיקית, יוקרתית וחכמה.

Q.U.E.E.N,  הסינגל הראשון מתוך אלבומה השני (לא כולל אי.פי עטור שבחים) המתקרב, הוא יותר ג'אם סשן כיפי ונינוח, רווי אימפרוביזציות, עסיסי וחלקלק, מאשר טראק חם למצעדי הבילבורד; הכיוון הוא לגמרי 1982 וסגנון האלקטרו-בוגי הFאנקי והשרירי, עם הסינתיסייזרים השטוחים והנוצצים של ימי פרינס המוקדמים, רק שהרית'ם סקשן מאופק, והווקאלז לא לוחצים לשנייה. ויש גם פטפוטי-חצוצרה רומזניים, בית-ראפ רגשי, ברידג'ים וברייקים בנויים לתלפיות, וכאמור – אריקה באדו, שנוכחותה כאן מוצדקת כמו כינוס נכסיו של נוחי דנקנר. ההבטחה של ג'אנל כאן ברורה – אני לא מתכוונת להתמסחר, לא תקבלו ממני שינוי פאזה, ואתם ממש לא הולכים לראות אותי בחזייה. מה שכן, היא הולכת לאכול פרסי גראמי כמו פופקורן. קשה לעמוד בפניה – יפה, מבריקה, מוכשרת, מהודקת עד לקצות האצבעות אבל חופשייה כמו סנונית על אקסטה. כפיים לג'אנל.

Annie – Tube stops and lonely hearts

והשנה האחרונה אליה אנחנו חוזרים היא 1992. ימי מה שמכונה 'סצנת הרייב המוקדמת', בעיקר בצפון אירופה. ומייד נסביר: אן ברגה שטרנד, הידועה יותר כאנני, הייתה פרגית פופ-מתוחכם נורבגית לפני כמעט עשור, ופרצה עם אלבום קליל קליט וסדרת להיטים חמודים בהפקת כל מיני קרובים לחוג הקוטב הצפוני, כמו ריצ'רד אקס הבריטי ובני-ארצה רויקסופ. Chewing gum הוא השיר שאתם אמורים לזכור משם. בכל מקרה, כשיצא האלבום השני שלה ב-2009 היא כבר הייתה מעוכה בעקבות רומן כושל עם חברות התקליטים הגדולות (איילנד  במקרה זה, לבית יוניברסל), המומנטום קצת חלף, האלקטרו הארקטי קצת נמאס והיא כבר נשמעה כמו סחבת-מיינסטרים - לא מספיק מגניבה מול סקנדינביות עולות אחרות כמו רובין או ליקה לי.

אבל היא חוזרת עם אלבום שלישי בקרוב, והסינגל הראשון Tube stops and lonely hearts מבשר טובות בלי לטפס על עצים מהם היא לא תדע לרדת. קולה הדקיק והאוורירי מוליך בבטחה אפיזודת טכנו קטנה ועתיקה, מהימים שלטראנס עוד קראו פה "אסיד" - הדפס פסיכדלי מעודן שנתפס היטב, פזמון "או-נה-נה-נה" פריך, מלודיה הרואה בעין יפה צריכת סמים וכמובן אסתטיקת רטרו נחושה, בייס-דראם ווינטג'י, סאונדים דיגיטאליים ראשוניים, ליריקה אורבאנית/נוסטלגית/ביוגראפית וריוורב עצבני על הכל. האמת שזה הרבה יותר שווה מכל הצווחות העמוסות שרובין מטילה לאחרונה. זה סוג הפופ שאנני צריכה - נאה, מסותת ומאופר, אבל גם קודח ועם אדג', לא מתחכם אבל גם לא מתחנחן, וכזה שיודע על איזה רגע בהיסטוריה כדאי לשים עכשיו את האצבע. גם הקליפ, כמובן, ניינטיז קשה, ובסך הכל אפשר לומר שדי ברור לאיזה כיוון האלבום המתקרב שלה מביט. שרק תשמור על זה ככה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ