אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים בוואן: יומן מסע של סולן הטי וי בודהאז

יובל הרינג, איש הרכב האינדי הטי וי בודהאז בטור אישי ובלעדי המסכם סיבוב הופעות אירופאי שנמשך כשלוש שנים, רגע לפני יציאה ל"טור" נוסף

תגובות

כשאתה מנגן בלהקות אינדי כבר 10 שנים, מתוכן יותר מחצי מהזמן מנסה "לפרוץ" לחו"ל, אתה מתחיל לשים לב לדברים. אתה שם לב למשל שבשנים האחרונות הדיבור על "פריצות" ישראליות בחו"ל מאד חזק, וכמעט כל מי שסביבך בסצנה טס או מתכנן לטוס, או כבר יש לו קריירה בראשיתה בחו"ל דרך הופעה בפסטיבל או קשירת קשרים בועידות מוזיקה למינהן. זו דרך הרבה יותר חכמה ואסטרטגית מזו שאני ומיקי הלכנו בה שנים. אנחנו גדלנו על סיפורים. סיפורים מעט אנכרוניסטיים ורומנטיים, על להקות אינדי אמריקאיות שפשוט לקחו את האוטו המצ'וקמק שלהם ונסעו ברחבי אמריקה כמו דון קישוט, כדי להפיץ את הבשורה המוזיקלית שלהם. אנחנו קראנו את הסיפורים האלה ורצינו בדיוק את זה.

» טי וי בודהאז - כל הכתבות

» טי וי בודהאז בהופעה - כל הפרטים

יצאו למסע כדי להפיץ את הבשורה המוזיקלית שלהם (צילום: אינסטאגרם)

הרבה לפני הלהקה, מיקי ואני עבדנו יחד בחנות דיסקים ברמת השרון. היינו שותפים לחיבה די חנונית למוזיקה, מוזיקאים, וסיפורים על מוזיקאים. אני סיפרתי לה את הדברים שאני קראתי והיא סיפרה לי על הלהקות שהיא אוהבת. לא התאהבנו מיד אבל הפכנו לחברים טובים שניגנו יחד ואפילו הופיעו טיפה בתל אביב. בסופו של דבר, גם נסענו לחו"ל לעשות הופעות. זה היה עניין של זמן עד שנחבר את הסיפורים שקראנו עם המציאות שחיינו. אבל לא יצאנו למסעות בחו"ל כמו הלהקות החכמות של היום, אלא כמו שני דבילים רומנטיים, שהראש שלהם בעיקר בסיפורים, בלי ציוד, בלי שירים ובלי להתאמן מספיק. קבענו עשרות הופעות בשורה, וכמו כדור באולינג מגושם הפלנו אותן אחת אחת באיטיות חסרת אסטרטגיה, חסרת פואנטה, חסרת מטרה. בטור הראשון היו לנו רק גיטרה ותופים באוטו (תופים שנתנו לנו מתנה מהזבל אנשים נחמדים בשווייץ), 15 דקות של מופע, ובערך 10 דקות שהיינו מאלתרים קאברים לביטלס, וזהו. בצד החיובי, ממש כמו בסיפורים, הכרנו בטור הראשון אנשים שהפכו לאנשים שכבר סמכנו עליהם בטור השני, ובטור השני פגשנו דמויות מפתח לטור השלישי. טור הוביל לטור שהוביל לחיים של ממש באירופה.

בחודשים שהיינו חיים בישראל, בין הטורים, היינו עובדים יחד מיקי ואני, בחלוקת פלאיירים, כדי לממן את ההפרשים שהטורים הדביליים היו עולים לנו. היינו מסתובבים ברחובות של ראשון לציון, איפה שאנשים עם קריירה הרבה יותר יציבה משלנו חיים, והיינו מפוצצים להם את התיבות דואר בפרסומות. שיחנקו. אחר כך היינו שוב מתארגנים ויוצאים להרפתקאה באירופה. הטורים הלכו וגדלו והתארכו, מ-20 הופעות לסיבוב ל-40, ומשם ל-90. פתאום מצאנו את עצמנו צולחים שלושה חודשים רצופים של הופעות, לילה-לילה, רק אני והיא, באותו אוטו קטן ומצ'וקמק, עם חולצות ותקליטים בבגאז' והרבה הרבה סבלנות ואהבה זה לזו. בשלב הזה החלטנו שנישאר בברלין ולא נחזור עוד לחלק פלאיירים ולגור בישראל.

מסע כמו בסיפורים (צילום: אינסטאגרם)

המסע שלנו לבד נמשך כשלוש שנים. אחרי קרוב לשש מאות הופעות החלטנו שאנחנו זקוקים לבן אדם נוסף איתנו באוטו. מאחר ואנחנו לא הטיפוסים הכי חברותיים שיש, החלטנו שזה צריך להיות אח של מיקי. אורי. ובאמת אחרי זמן לא ארוך, אורי נשאב לסיפור, ולאט לאט הפך לחלק מאיתנו. סיבובי ההופעות היו קצת קשים בהתחלה, עם בן אדם חדש ושינויים מוזיקליים שהגיעו איתו, אבל בסופו של דבר, הפכנו למשפחה. פתאום הלהקה המוזרה שלנו, חסרת המטרה והפואנטה, שעשתה יותר הופעות לאורך יותר זמן מכל להקה ישראלית אחרת, אבל השיגה פחות או יותר כלום לאורך הדרך, התחילה גם ליצג רעיון חדש. מילות השירים קיבלו  פתאום משמעות, שלחנו דרכם מסר, העברנו דרכם רגשות. היינו מדברים שעות באוטו, בין לייפציג לברצלונה, על איך אנחנו מרגישים, על עולם המוזיקה שלא מקבל אותנו, על הלהקות האחרות שעושות דברים בצורה חכמה, על כמה היקום מהוואן שלנו (כן, עברנו אז למיני וואן) יפה, וטהור, ונקי, וכמה אנחנו חופשיים כבני אדם, חסרי מטרה ופואנטה.

שנתיים מאוחר יותר, ללא הכוונה, מבלי לשים לב, ומאד "על הדרך", בין טורים ובלי יותר מדי רוח וצלצולים, הוצאנו תקליטים בכמה לייבלים נחשבים: Rough Trade, ו-Trost (שהוא המקבילה האוסטרית של הלייבל של "האוזן השלישית" מבחינת חשיבות היסטורית וותק), ו-Staatsakt, אחד הלייבלים החזקים בברלין. ההגשמה הגיעה אלינו, בצורה זו או אחרת, אבל אנחנו היינו כל כך שקועים בסיבובי ההופעות, והחיים באירופה, שלא ממש שמנו לב, והמשכנו באותה דרך של לעשות הופעות, לדבר על העולם, כמה שהוא עקום ומזוייף ועל ההיעלמות ההולכת ומתעצמת של הסצנה סביבנו.

"פתאום התגבשה לה משפחה באוטו"  (צליום: אינסטאגרם)

סיבוב ההופעות האחרון שלנו היה בחורף 2011. בסיבוב הזה הקלטנו אלבום חדש שכתבנו מהנושאים עליהם דיברנו בוואן. הקלטנו אותו במרתף בדרום אוסטריה, בטייק אחד רצוף בזמן סיבוב הופעות. את האלבום הפיקה סטיב פיסק שעבד בין השאר עם נירוונה. בחודש מאי השנה, אחרי שנה של חיים בארץ (חזרנו ב-2012 לחיות בתל אביב אחרי שסבא שלי חלה בסרטן, ואפילו ביטלנו סיבוב הופעות ענק באותה שנה), נצא סוף סוף להשיק את האלבום החדש שהקלטנו, באירופה. נבקר במקומות שהיינו בהם עשרות פעמים – פראג, ברלין, פריז ווינה, שוב נמלא אולמות וננגן לאנשים שמכירים את השירים שלנו בעל פה, ושוב ניפרד מהחיים המתישים פה בארץ, שלא אחת כללו נסיעות מיוזעות באוטובוס מיואש ויקיצת בוקר מוקדמת מדי.

לומר את האמת, אחרי אלף הופעות עם מיקי ואורי אני עדיין מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. מאחר והרגע הזה שאתה מתרגש הוא הרגע הכי טהור שיש לך כאמן, גם קבענו הופעה לפני הטור בתל אביב, רק כדי לחלוק את ההתרגשות עם כולם. לסיפור הזה אין ממש מוסר השכל. כמו הרבה דברים שעשינו גם אין לו פואנטה. כנראה שתמיד נמשיך לעשות כדי לעשות, לנסות לעשות כמיטב יכלתנו לתת את המקסימום.

המוזיקה שלנו מבטאת באופן חסר אמצעים את האישיות שלנו ואת החוויות הקולקטיביות שלנו. אנשים שאוהבים את טיוי בודהאז הם אנשים כמונו  שמזדהים עם הרגשות שלנו, וזה לא קהל רחב במיוחד. רוב האנשים נמשכים לדברים מושכים. אין בנו ממש משהו מושך. אבל אם מסתכלים קרוב, ומקשיבים למילים, אז מבינים שיש פה אנשים עקומים אבל טובים, עם סיפור שונה לספר, וזה פחות או יותר כל מה שפאנק מגלם עבורנו.

הטי וי בודהאז יפרדו בהופעת דואו חגיגית שתתקיים ביום חמישי ה-2.5.13 בשעה 22:30 באוזןבר. לפני ואחרי תתקלט די ג'יי ירדן אלבוחר. מחיר: 40 שקלים.

*#