צירוף מקרים? בא בלילה מסכם את המדור עם להקת Laila

מ-2005 יוצא מיכאל רורברגר מדי שבוע לתעד את סצנת המוזיקה התל אביב כפי שהיא משתקפת ממועדוני העיר. כמה סמלי שאת מסיבת הסיום של הטור הוא חוגג בצימר עם הופעות של הממבס ו-Laila

מיכאל רורברגר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל רורברגר, עכבר העיר

זהו. נגמר. "בא בלילה" הגיע אל סיומו. מנסה לשמור על רוח אופטימית. מפיץ רמזים בפייסבוק. מבטיח גלגול נוסף. הלוואי. בינתיים עושה לעצמי מסיבת סיום בצימר. אוהב את הצימר. כל כך נכון למסיבת קבורה שכזו. רוקנרול לעכברי לילה, רוקנרול עטוף באנשים היפים של החיים. היום הם נפתחים. האחת מספרת לי על אבא שהתנכר אליה בילדותה. על העובדה שניתקה איתו מגע. "לא רוצה לראות אותו בחיים". אחרת פותחת את לבה עם סיפור עצוב על אקס שנוכח בשטח. עכשיו מולה, אבל מה, היא תסתכל עליו, תחשוב מה שתחשוב, תעקוב, ולא תחליף איתו מילה. ויש גם את קובי אור, פילוסוף רוק, מאורחיו הקבועים של הצימר, מבטיח שיפעיל קשרים כדי שאמשיך בשלי, שחס וחלילה לא איעלם לו מהשטח. "אני נורא טוב בלתת עצות", הוא אומר, וכל מסכת חייו נשפכת לפני. ידעתי לאן להגיע כדי לסכם מדור. אף אחד בצימר (ובבארבי ובזאפה ובאוזן ובלבונטין ובתמונע ובכל מועדון הופעות אחר) לא רוצה ש"בא בלילה" יגיע אל סיומו. גם אני לא. בטח שלא. אז עכשיו אין "העיר" ואין "עכבר". תחנות התרבות נדמו. כי שם ב"העיר" התחלתי עם ביקורת הרוק האישית שלי, וכאן אני זקן השבט, המוהיקן האחרון, עם כמה גלגולי ביניים ("רעשים" ב"מוסף הארץ"). מחטט בארכיון הביתי ומנסה לדלות זיכרונות. אולי להצביע על הופעה שלא אשכח בחיים (איגי פופ), אולי להיזכר בהופעה שבה נשברתי ועזבתי באמצע ולו על מנת לשמוע את המשכה מחוץ לאולם (סינרגיה). לא הבדלתי בין הופעות חוץ להופעות מקומיות. כולן ברוקנרול. בינתיים החליטו מלמעלה שהמדור לא יבקר יותר הופעות חוץ. "אנחנו מדריך", הם אמרו. חבל, אמרתי אני והמשכתי לחגוג את הרוק המקומי.הגירלס (צילום: אורית פניני) המדור הראשון הופיע בגיליון של 8.9.2005. ג'ון אנדרסון בהאנגר. קשה לי להאמין. שבע ומשהו שנים של "בא בלילה". איכשהו חששתי שיפסיקו לי את המדור באמצע. ולא. "יש לך המון קוראים", אמרו ואפילו העבירו לאונליין. חשבתי לסכם וללכת על רשימת אינוונטר. לעשות מדור "משעמם" שכזה, של כל מי שהופיעו בו מאז שהתחיל ועד שנגמר. אבל מה, הרמתי ידיים. זה יתפוס המון עמודים, חשבתי לעצמי. ולמה בכלל שמישהו יטריח עצמו לקרוא רשימה ארוכה וטרחנית שכזו. מה שכן, מעט מאוד שמות הופיעו פעמיים במדור. שמחתי להיות נוכח בהופעה אחת לשבוע, התרגשתי לפני כל אחת מהן. הגעתי גם להופעות שסיקרנו אותי בלי שאוכל לכתוב עליהן. ויש כל כך הרבה שאפילו לא נכנסו לכאן. נגעתי בשוליים, הרבה שוליים, כי שם בדרך כלל קורים הדברים שעושים לי את הוואו, שמקפיצים את הפיוזים, שמחפשים לעשות משהו חדש, שונה, אחרת ככל שעדיין אפשר. לא בחלתי במיינסטרים, למרות שניסיתי להתחמק ממנו. על שלמה ארצי כולם כותבים. נהניתי מכל רגע, גם כשסבלתי. מצחיק. הסקרנות הזו של לחוות, לדעת ולהתעדכן היא שהובילה. חוויית התגלית (למשל את ג'ק אין דה בוקס), סיקור האהבות האישיות (פורטיס, שפיגל, מינימל, סחרוף), הרצון שלא לפגוע כי עם הזמן מתמתנים וכולנו בני אדם.

זמן מיסטיקה אז הנה "בא בלילה" האחרון. שתי להקות בצימר. הממבס ו־Laila. הממבס מתחילים. אורי פרוסט על הגיטרה. גיל לוז, קלידים. וג'קי א100ממת זבורוב שרה. ג'קי היתה פעם בלהקת זאקה ועכשיו היא בממבס. הממבס היו פעם הממבוממבס עם איתן רדושינסקי (מידניט פיקוקס). אחר כך הוא עזב. הממבס טובים, פועלים על מישורים של רעש רקיד. הבעיה בקהל. הפעם הוויברציות לא עולות לגובה. לא שזה רע. האלקטרו רוק עובד גם על האוזניים, פחות על הרגליים, רק אחת רוקדת. האחרים מעשנים, יותר מדי עשן רץ שם, אני נסוג לירכתיים. המוזיקה עובדת גם שם. השירה של ג'קי א100ממת מהפנטת.אפור גשום (צילום: אורן זיו) הכיוון האקספרימנטלי מחבר גיטרת צעצוע נוסח גיטאר הירו ללופים וסימפולים עמוסי קלידים, מחשב ואפקטים. הביטים נכנסים לראש. המוזיקה של הממבס נגישה למרות הרעש הנלווה. רגע יפה במיוחד קורה כשג'קי מחליפה את קולה הנשי לקול גברי עמוק (מזכירה את לורי אנדרסון), הייתי רוצה עוד כאלה. הלהקה הבאה. Laila, שתי בנות, האחת אבישג כהן רודריגז, בת 19, גיטרה, השנייה מאיה פרי, בת 18, תופים. רק חצי שנה בשטח. כמה טוב לסיים את מדור "בא בלילה" עם להקת Laila. המיסטיקה עובדת שעות נוספות. עכשיו תארו לעצמכם את שתי הבנות, האחת מתופפת, השנייה שרה, או יותר נכון צורחת. הכיוון אי שם בין ווייט סטרייפס לפי.ג'יי הארווי לפאנק הישן והטוב. אנגלית ועברית מתערבבות זו בזו. אומרים לי שהיו להן הופעות טובות יותר. מכל מקום ההנאה קיימת. שתי ילדות, הווליומים רצחניים. רוקנרול זועם, אכפתי, צעיר ולא שם על אף אחד.זהו, ביקורת אחרונה, מתקרב לסוף הדרך הנוכחית. מדפדף בגיליונות ישנים, מסדר אותם יפה יפה לפי תאריכים. מעביר בראש הופעות, שיחות עם אמנים וצלמים (תודות לאסף עברון, אביעד הרמן, אורית פניני, אורן זיו ועוד כמה שתרמו למדור), שונא לסכם סיכומים שכאלה ובכל אופן לא יכול שלא. יודע לבטח שזה לא הסוף. כי לכל סיום יש התחלה חדשה. כמה בנאלי. להתראות בגלגול הבא.

» הממבס ו־Laila. ב' 11.3. צימר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ