קליה מור, עכבר העיר
קליה מור, עכבר העיר

אני יושבת בשדה, האפונים נאספו                     ובכפר מבריקים תפוחים, יש ריח של מחברות טריות,                    עץ העיפרון.  השמש חיממה את עורפי בילדות על המרפסת כשניסיתי לקלוע              לספל הקפה, לגדול,לבלוע אספירין, לנשום עמוק,לחפש את מקומי בחברה.

(סירקה טורקה, מתוך "מהר, לבד ועכשיו", בתרגום רמי סערי, הוצאת כרמל)

אני אוהבת את סירקה טורקה. יותר מכל משוררת אחרת חיה או מתה. כנראה גם יותר מאת רוב האנשים בעולם. אני יכולה לנסות להסביר למה. למה מכשפים אותי משפטים כמו "עם כל הכבוד, החיים פשוטים כמו תפוח או פס בצעיף ישן והבתים מביטים בעולם הזה בעיניים שמחות או עצובות". אבל קודם כל ישנה אהבה, אחר כך הסברים. אני יכולה לדבר על הלך הרוח שהיא משרה על הקורא, על הבדידות הרחבה שלא מכווצת את הלב אלא דווקא מרחיבה אותו, על החמלה העצומה שנוטפת ממילותיה, כלפי כל היצורים החיים; הסוסים, הכלבים, החיפושיות, אפילו כלפי אלה שלא תמיד ראויים לה - בני האדם. כלפי כל הצמחים; העצים והפרחים והתפוחים והתותים והטחב המכסה את האבנים. וכן, גם כלפי האבנים. והאדמה. הגשם והשלג. אני יכולה לדבר על המטפורות, לנתח את השדות הסמנטיים שהיא משתמשת בהם, או את המשקל  או את אורך השורות. אבל קודם כל ישנה אהבה, אחר כך ניתוחים. ואם לא הייתי צריכה להסביר, לא הייתי מסבירה. הייתי נשארת עם האהבה ומסתפקת בה. להסתכל על התמונה הגדולה

המדור הזה היה ניסיון להסביר את האהבה שלי למוזיקה ששמעתי בזכותו מדי שבוע. ולעתים פחות קרובות ניסיון להסביר את חוסר האהבה. להפוך צלילים למילים, מנגינות לטענות. להסתכל על התמונה הגדולה. לנסות להבין למה בארץ שלנו כל כך אוהבים נוסטלגיה; לבדוק למה עם כעוס כל כך מפחד לכעוס במוזיקה שלו; לבחון את האבולוציה הישראלית הגברית בשירים, וגם את זו הנשית; לחשוב על תפקיד הביקורת בעולם העכשווי הנגיש, המתפוצץ מרוב מידע; להבין אם מודעות עצמית במוזיקה חיונית או דווקא מפריעה; ומה היתרונות של מורכבות מוזיקלית ומילולית מול היתרונות של פשטותן, ואולי כשאחת מורכבת השנייה צריכה לנסוג; ולשאול על זהות ייחודית ועל אותנטיות ועל עומק. אם לא הייתי צריכה למלא את מכסת המילים השבועית הזאת לא הייתי בודקת ולא הייתי מגלה המון דברים חדשים על מוזיקה ועל אנשים ועל עצמי. לא הייתי שואלת את עצמי למשל למה "Sea Song" של רוברט וויאט הוא השיר האהוב עלי בעולם, לא הייתי חושבת על זה במשך יום שלם ומדברת על זה ומבינה עד כמה אנחנו יצורים מורכבים. לא רק עצובים או רק שמחים או רק כועסים או רק כואבים - כמו כשהיינו ילדים - אלא שהרגשות שלנו יותר מעורפלים, קצת פחות חד ממדיים, ועד כמה נדירים האמנים שמצליחים להעביר מגוון תחושות בשיר אחד. כאלה שהמערכת הרגשית שלהם פועלת במלואה ויש להם גם את הכלים לבטא אותה. וויאט - הוא מצליח להעביר גם עצב, גם תקווה, גם כמיהה, גם תחינה וגם כאב באותו שיר. הוא יוצא מכל כך הרבה מקומות בגוף ופוגע בכל כך הרבה מקומות בגוף.

שיר נדיר של אמן נדיר:

ואחר כך הבנתי גם מה בדיוק עושים דיוויד בואי או פי.ג'יי הארווי או טום ווייטס או ג'וני מיטשל או אליוט סמית, למה הם גורמים לך לגלות את עצמך דרכם. להגדיר מחדש את הרגשות שלך. אם לא היה לי את המדור הזה, הייתי שומעת שיר או אלבום או אמן ופשוט אוהבת אותו או לא אוהבת אותו. הייתי מסתפקת בזה. יותר קל אבל הרבה פחות מעניין. אז תודה. המדור הזה היה ניסיון לא ללכת בדרך הקלה. לא להתייחס בציניות, בזלזול וברשעות. להעדיף תמיד לכתוב על דברים שהתחברתי אליהם, לבקר בצורה עניינית ומכבדת ולא לפגוע. זה היה קל כשנתקלתי בפנינים בוהקות שממלאות בחשק לגלות אותן לכל העולם, שממלאות בהשראה וברצון להודות על מה שנתנו לי. זה היה קל כשנתקלתי באלבומים כמו אלה של דניאלה ספקטור ועינב ג'קסון כהן ורוני אלטר ואביב גדג' ויהוא ירון ורות דולורס וייס ואיתי דיילס וצח דרורי ואביתר בנאי; היה גם קל להתעלם מאלבומים של יוצרים אנונימיים שלא מצאו חן בעיני, שלא הרגשתי צורך להזהיר אף אחד מפניהם; אבל זה היה קשה יותר באלבומים של מוזיקאים מצליחים מאוד שהרגיזו אותי ושהיה לי מה להגיד עליהם. ובכל פעם שעשיתי זאת זה הדיר שינה מעיני, במלוא מובן המילה. אז סליחה ממי שנפגע.

אלבום שממלא בהשראה:

המדור הזה היה אישי במכוון. היו אנשים ששנאו את זה, וטוקבקים בסגנון "היא חושבת שהיא העניין ולא המוזיקה" שניסיתי להתחמק מהם. אבל לא, זה לא מה שאני חושבת, אני כן חושבת שאם אני מצפה מיוצר לכתוב ולהלחין את עצמו, ללטש מתוכו אמת קשה ובוהקת כמו יהלום, לתת לנו להציץ - אז אני צריכה לעשות אותו דבר. כי האופי שלי והזיכרונות שלי והחוויות שלי והלך הרוח שלי והעובדה שמישהו זרק אותי בדיוק או שהכלבה שלי גנבה חפיסת שוקולד שלמה ואכלה אותה יחד עם נייר הכסף (מנוולת!) - כל אלה משפיעים בצורה משמעותית על איך אקשיב לאלבום ואיך אשמע אותו ואיך אכתוב עליו. ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת. לכל הפחות יש לקוראים וליוצרים את הזכות להבין את זה.  

בולבול טרנג לכל ילד

לא היה לי קל להתחיל לכתוב את המדור האחרון. למעשה, נתפס לי הצוואר כך שאני בקושי יכולה לשבת או להקליד או לחשוב. אבל זה לא רק עצב עמוק על פרידה אלא גם התרגשות גדולה מדרך חדשה שעדיין לא גיליתי.

בזמן הכתיבה אני שומעת לסירוגין שני אלבומים יפים. הפרויקט החדש של עידן רייכל, "רבע לשש" (הליקון), והפרויקט "מעליי דממה" של אהובה עוזרי (עבודה עברית).

שניהם מאוד מתאימים לפרידה כי הם מלאים בכל כך הרבה אמנים ובכל כך הרבה אהבה. כל אחד מהם מאפשר לאמנים המשתתפים בו לבטא את עצמם, את קולם ואת סגנונם, ובאותה מידה משקף בבהירות את קולו ואת סגנונו של העומד בראשם.

מוכשר כמו שד:

"רבע לשש", כמו תמיד, הוא כולו רייכל. בכל שפה שלא יהיה ועם כל מבצע (Andreas Scholl, תמיר נחשון, ענת בן חמו, עידן חביב, Ana Moura, מירה עווד, Vieux Farka Toure, אמיר דדון, Marta Gomez, שי צברי, ליאת ציון, ישי ריבו). אלה המנגינות שלו והמילים שלו והאתסטיקה שלו (הפעם בתוך העטיפה גם ציורים שצייר) והקיטשיות שלו ותחושת הקודש החגיגית. גם אלה שיקראו לזה נוסחתיות (אנחנו נקרא לזה סגנון) לא יכולים להתעלם מכך שהאיש הזה מוכשר כמו שד, ושהוא אחד השגרירים הכי מוצלחים שלנו. והאלבום של עוזרי באמת מחמם לב. במשך חמש שנים היא כתבה שיר לכל אחד מהאמנים המשתתפים כאן, והם החזירו לה אותו עטוף בקולם ובאהבתם. מאיה אברהם, אהוד בנאי, חוה אלברשטיין, קובי אפללו, שאול בסר (שגם הפיק את האלבום), גליקריה, קורין אלאל ויעל דקלבאום (בביצוע האהוב עלי פה), שרון קרלן, מאור כהן, שי צברי, רונה קינן, דנה ברגר, שני פלג, ברי סחרוף וזהר פרסקו. הם נתנו לה קול, היא נתנה להם את התשוקה ואת סלסולי מיתרי הבולבול טרנג המהממים שלה. 

אלאל ודקלבאום. מחזירות אהבה:

וזהו, נעצור כאן. תודה שקראתם והסכמתם או התרגזתם. הכי חשוב שתזכרו שעם כל הכבוד, החיים פשוטים כמו תפוח או פס בצעיף ישן והבתים מביטים בעולם הזה בעיניים שמחות או עצובות. תשתדלו להביט בהם חזרה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ