אנטי פופ: קייטי בי היא האיט גירל החדשה

בזמן שהפופ מהמיינסטרים עסוק בקיטש חג המולד אפשר למצוא פנינים אמיתיות מאיזורי השוליים. קבלו את M83, קייטי בי וג'יימי לידי

יפתח אילון, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יפתח אילון, עכבר העיר

דצמבר הוא החודש המשעמם ביותר בפופ ללא כל ספק. היערכות הקפיטליזם סביב הכריסמס מכתיבה חוקים נוקשים, ולרוב לא תמצאו בתקופה זו סינגלים מובילים או שוסים מוזיקליים לשיחות ברזיה, אלא בלדות מרגשות, פלסטרים דביקים על אהבה ומזמורי חג של גויים. השנה, למשל, אנחנו מקבלים סינגל שני – שהוא גם בלדה סנטימנטלית – מריהאנה, מכריסטינה אגילרה ומאלישיה קיז, ומריה קארי מצייצת קאבר מצליח לקלאסיקת חג משוקצת. ערבת הפיהוקים הזו היא עילה מצוינת לשכשך את פטריות הרגליים בזרמים תחתיים ולבושים יותר של העולם, למשל M83. הקרוס אובר המרהיב שלהם מן השנה שעברה מגיע לקץ הקמפיין עם Wait, סינגל חמישי למניין האלבום Hurry up we're dreaming, והשיחוק לא מפסיק לרגע: אם בני המאיה היו מדייקים יותר בתחזיותיהם, אין ספק שהשיר הזה היה הדבר הכי פופולארי בעולם השבוע.» אנטי פופ - כל הטוריםהטירוף נמשך "שלח את חלומותיך לאן שאיש לא מתחבא, תן דמעותיך לגֵאוּת. אין זמן, אין זמן. אין סוף, אין להתראות, היעלם עם הלילה. אין זמן, אין זמן":  Wait הוא שיר ערש איטי, אפוקליפטי ונואש, ואם באתם הנה בשביל הסינתיסייזרים הגועשים, אורות הניאון הצבעוניים וחליפות הניילון הרגשיות של Midnight City, הסינגל המוביל והסיבה המרכזית למעמד הרם של M83 כעת – אז אחורה פנה. כאן אנחנו עם הרמוניה מינימליסטית, גיטרה אקוסטית, וטקסט קצר מאוד ומורבידי עוד יותר. הנבל נוגע בעדינות, השטיח התזמורתי מגיח מאחור בזהירות אין קץ, התופים השקטים והכנועים ממתינים בסבלנות עד פרקו של השיר, ורק השירה בוכה את ה-"No time" הזה כאילו הסירו למישהו אפנדיציט בלי הרדמה. פשוט אוי, נורא. אם תצמידו אותי לקיר, אשתמש בקלישאה "יפה עד כאב", אבל יש חשד שבמקרה זה היא כמעט גראפית מדי.זה כמובן לא אומר שמדובר בתפנית בלתי צפויה או הצטלצלות מפתיעה מצידו של הצמד מאנטיב (ושות'). רוח המרקורי רֶב הזאת שלהם הרי תמיד נודפת מהם, גם מאחורי מסך של קלידים קיטשיים. M83 הם אמני המרחק: מנקודה בזמן, מהאוזן, מהבטן. הפרספקטיבות המשונות האלה שהם יוצרים, בהן הקרוב והברור יכול להתכווץ לנקודה זעירה בעוד הרחוק והמטושטש עשוי להתעצם לממדי ענק, הן מגע היד הסגנוני המובהק שלהם, ולא ז'אנרי הווינטאג' השונים בהם הם נוהגים לנבור. חוץ מזה הקליפ של Wait הוא גם החלק השלישי בטרילוגיית הילדים המלחיצים, שפרקיה הקודמים הם Midnight City  ו-Reunion, והוא גם האֶפּי, המרהיב, המדמם, המצמרר והמטורף שבהם. ראו הוזהרתם.

התשובה הקלאברית לדולי פארטון בצידה השני של תעלת לה-מאנש, קייטי בי הקטנה נחושה לבסס את מעמדה כאיט גירל בריטית מובילה, ומטפסת על ענף גבוה יותר מסתם "נערת הפוסטר של הדאבסטפ". אמנם אין לה את האינטלקט הזועם של MIA או את הקול המגודל של ג'וס סטון, ובטח לא את הגאונות של פלורנס וולש או מגע הזהב של אדל – אבל היא בהחלט צועדת בגאון לעבר עמדת "ראשת השועלות" (נגיד פיקסי לוט, ליטל בוטס, אמלי סאנדה וג'סי ג'יי). יוסכם, השיר שלה עם מארק רונסון מהקיץ האחרון (במסגרת פרויקט של קוקה קולה וחסותה על המשחקים האולימפיים) לא בדיוק נשמע כמו מפגש פסגה בין הילדה המקובלת של הכיתה לטייס הקרב הנערץ של השכבה מעל, אלא יותר הזכיר כישלון נוסף של נלי פורטדו, אבל האי.פי החדש שלה Danger מתעלם מכך באלגנטיות, מחזק זיקות לשורשים, ומחוזק בגלריית אורחים פצוצת שמות; אלא שתרומתו של דיפלו כאן, כמו גם זו של Zinc, היא שולית, ואף השיר הנושא את שם הריליס (בהפקת ז'ק גרין) הוא לא זה שישאיר כאן את קייטי ל-2013.אבל הקטע המוביל באי.פי נקרא Aaliyah, והוא מארח איט גירל לונדונית לוהטת מתחרה, ג'סי וויר היהודייה, וכמובן את רוח הרפאים של הז"למרת הנושאת את שמו. אמנם השיר לא מדבר על חייזרית מורבידית נוטפת סקס עם עין עצלה והפקות חלל חושניות של טימבלנד, אלא מסתפק בלהיות התשובה הקלאברית ל"Jolene" של דולי פרטון, אבל זה עדיין נפלא לראות את התעצמותה של אאליה הצדיקה כאייקון איכות מוזיקלי ותרבותי, 12 שנים אחרי מותה. היא מתפקדת כמעין דונה סאמר של סצנת היו.קיי.בייס – אם רוחנית ואיקונית, המוזה האולטימטיבית, האבטיפוס המיתולוגי. מפה לשם, קייטי מתחילה להישמע כמו הגירסא הבריטית של אזיליה בנקס – לא בקטע של טינופת וירטואוזית והומור סליזי חולה, אבל כן מהזווית של רטרו הניינטיז המוצדק והמובהק ביותר, זה שנעשה על ידי ילידי העשור עצמם. היא וג'סי מג'קג'קות כאן הרצאת גראז' אוורירית ונקייה מחד אך מסוכנת ושברירית מאידך, מה שמאפשר לרוח הרפאים הנ"ל לדור בנוחות קודרת גם בין השורות ולא רק לאורכן. האלבום המלא (והשני) של קייטי ייצא באביב הקרוב, ואפשר לרשום התעניינות קלה לפחות.הרים וגבעות ואי שם בנאשוויל, טנסי, יושב לו ג'יימי לידל הבריטי אף הוא, וזומם אלבום שישי (אם לא מביאים בחשבון את אלבום התוספות של "מולטיפליי" המיתולוגי), והסינגל המוביל What a shame מבטיח גדולות ונצורות. הוא עמוס, הוא שבור, הוא מצפצף, הוא מפולטר, הוא מורכב, הוא ממשיך היטב את קו ה"סערות האלגנטיות" הזה שלידל התמחה בו תמיד. איכשהו הוא קצת יותר קודר וקצת פחות מודגשים בו היבטי הלואו-פיי של אישיותו לעומת שיתופי הפעולה שלו עם בק ועם גריזלי בר, ששמענו בשנים האחרונות – כנראה התוצאה של חזרתו אל כס ההפקה העצמית, שבטח לא מפשטת את העניינים. לידל יהיה בן 40 השנה, והגם שכנראה מדובר בכוכב הגדול ביותר שיצא אי פעם מהלייבל Warp (פליינג לוטוס עוד לא, אפקס טווין כבר לא וכו'), סביר להניח שגם הפעם הוא יחלחל לאוזני ההמונים בעיקר דרך שיבוצים טלוויזיוניים מתוחכמים, ולא באמצעות הכאתה של טיילור סוויפט בדרך לטקס הפרסים של אם.טי.וי. תכל'ס מדובר בפרסונה מספיק כריזמטית, קומוניקטיבית ומעניינת כדי לגרוף יותר פרונט מזה, ואולי חבל שלידל מוותר על האפשרות ומאלץ את עולם הפופ להסתפק בברונו מארס. אבל אולי לא. עוד חודשיים יגיע האלבום, שיישא את שם יוצרו, והבטן מנבאת הרים וגבעות. עשו טובה, אל תצביעו ליאיר לפיד, זה מטופש.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ