אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דייב גרוהל מציג: האולפן שהמציא את הסאונד האמריקאי

דייב גרוהל מתעד את ההיסטוריה של אולפן ההקלטות המיתולוגי Sound City בסרט דוקומנטרי חדש ועל הדרך מג'מג'ם עם מקרטני

תגובות

לפעמים המוזיקה היפה, המרגשת והמשמעותית ביותר נוצרת דווקא במקום הכי פרוזאי, אפור וחסר ייחוד. כזה היה אולפן סאונד סיטי, שבמשך כמה עשורים סיפק כמה מן ההקלטות המוכרות והמצליחות ביותר שידע הרוק האמריקאי מעודו. במגרש חניה אנונימי באזור של מחסנים ותעשייה זעירה בואן נייס, פרבר משמים בסאן פרננדו, קליפורניה. סאונד סיטי, על שטיחיו המטונפים, האוויר רווי עשן הסיגריות (וחומרים אחרים) ומיקומו התעשייתי המוזר, סיפק השראה למגוון אדיר של מוזיקאים וקיבע למעשה את הסאונד של הרוק האמריקאי של אמצע־סוף הסבנטיז ותחילת האייטיז והמשיך לספק קלאסיקות אדירות גם בעשורים שלאחר מכן. אבל לאולפן היה עוד נשק סודי, אולי החשוב מכולם: קונסולת ה־Neve המיתולוגית, שנוצרה במיוחד עבור האולפן על ידי גאון הסאונד והאלקטרוניקה Rupert Neve וגרמה לחובבי סאונד להזיל ריר ולתהות על סוד הקסם שמאחורי סבך החיווטים, המתגים והכפתורים. מוזיקאים רבים חיפשו את הסאונד החם, העמוק והפריך של Neve, ומשמצאו אותו הפיקו שם את יצירותיהם המשמעותיות והמצליחות ביותר: ניל יאנג הקליט שם את "After the Gold Rush", גרייטפול דד את "Terrapin Station", טום פטי את "Damn the Torpedoes", דיו את "Holy Diver", פורינר את "Double Vision", וזה רק חלק מבציר שנות ה־70.בעשורים שלאחר מכן הקליטו באולפן הרכבים כמו וויזר, ניין אינץ' ניילז, מטאליקה, רייג' אגיינסט דה מאשין, צ'ילי פפרז, הבלאק קרואוז, אלביס קוסטלו, ארקטיק מאנקיז וג'וני קאש. אבל שני האלבומים המזוהים ביותר עם האולפן הם שני האלבומים שהגדירו, כל אחד בדרכו, את העשור שבו נוצרו: "Rumours" של פליטווד מק מ־1977  ו"Nevermind" של נירוונה מ־1991. בשנה שעברה החליט דייב גרוהל, יוצא נירוונה ומנהיג הפו פייטרס, לתעד את ההיסטוריה של האולפן בסרט תיעודי שיסקור את העליות והמורדות של סאונד סיטי ושל תעשיית ההקלטות האמריקאית כולה, מימי הזוהר של חוזים שמנים, תקציבים בלתי מוגבלים, כוכבים מגלומנים ומפיקים פרפקציוניסטים ועד לתקופת הדעיכה שבעקבות מהפכת המחשבים האישיים והמעבר להקלטה דיגיטלית ביתית. גרוהל, שגם רכש מהאולפן עם פירוקו את הקונסולה המיתית, מראיין בסרט כמה מהמוזיקאים הבולטים שעברו באולפן (פטי, יאנג, ריק ספרינגפילד, סטיבי ניקס, טרנט רזנור, ריק רובין, ג'וש הום, לארס אולריך ממטאליקה ועוד), ופורש תמונה רחבה של תעשיית המוזיקה האמריקאית בעשורים המצליחים ביותר שלה, לצד סיפורים קטנים ומרגשים מהווי האולפן וראיונות עם הבעלים, העובדים ואלה שהזדנבו אחרי הלהקות ונשארו להקלטות עצמן.חובבי רוק, גם אם אינם פיינשמקרים של מיני תדרים, סוגי סרטי הקלטה, איכויות בידוד אקוסטי ומותגי קונסולות, ימצאו עניין רב בסרט, שחלקו השני מוקדש לג'אמים שערך גרוהל באולפן עם כמה מהמוזיקאים שהקליטו בו בעבר, כולל שיר חדש של פול מקרטני עם חברי נירוונה בדימוס, שבהשראת האולפן האנלוגי והממורטט מקבלים זריקת אדרנלין ודיסטורשנים שגורמת אפילו לביטל הקשיש לכסח כאילו השנה היא 1968.כיום, כשכל ילד עם לפטופ וחמש דקות פנויות יכול להפיק שיר, טוב שיש את גרוהל, מוזיקאי שהרוקנרול זורם בדמו, שתיעד את ימי הזוהר של סרטי ההקלטה של שניים ורבע אינץ', של הסשנים הארוכים בדרך לשלמות, של קוקאין על שולחן העריכה ושל שלל שירים מדהימים שיצאו מכל התהליך המפרך של הקלטת אלבום בדרך האנלוגית הישנה והטובה.את הסרט, שהוצג לראשונה בפסטיבל סאנדאנס אפשר להוריד בתשלום כאן: buy.soundcitymovie.com, ואת אלבום הפסקול, שייצא ב־12 במרץ, תוכלו להוריד באייטיונס.

*#