אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילד הרע האולטימטיבי: פרידה משמוליק קראוס

במדינה שבה אף אחד לא צורך סמים (בגלוי), אף אחד לא מקלל (בגלוי), ואף אחד לא מרביץ (בגלוי), שמוליק קראוס עבר את כל הדברים האלו והרבה יותר. איתמר הנדלמן סמית נפרד מגיבור תרבות ויטאלי וטרגי

תגובות

שמוליק קראוס, שהלך לעולמו בראשון האחרון, היה אחד המרואיינים הראשונים שלי. הייתי בן 19 או 20, כתב חיי לילה במקומון "צומת השרון", כשהלכתי לראיין את שמוליק קראוס. הסיבה לראיון: על חורבות מועדון הפינגווין (הרבה לפני השלאגזאנה) פתח קראוס מועדון לילה. » השירים האהובים של שמוליק קראוס» האיש שהמציא את הפופ הישראלילא אכחד; כבר בדרך לפגישה אחז בי פחד מסוג מאוד מסוים, כזה שלא חשים בכל יום: הפחד הטבעי שאדם מרגיש לפני שהוא הולך לפגוש גיבור ילדות והפחד העוד יותר טבעי מפגישה עם אדם ידוע לשמצה. הדבר קרה איפשהו באמצע שנות ה־90, והסיפורים על האלימות והשיגעון של קראוס כבר היו מזמן לנחלת הכלל. אני זוכר שתפסתי שיחה במערכת עם גיל ריבה (הרבה לפני ערוץ המוזיקה הים תיכוני) - קולגה שלי ב"צומת השרון", שכבר אז נודע באומץ הלב שלו בראיונות - ושאלתי אותו איך אני אמור לגשת לראיון הזה עם אדם שאני גם מעריץ את האמנות שלו וגם מפחד ממנו אישית פחד מוות. ריבה אמר שאני צריך להיות טבעי. "תהיה מי שאתה", אמר ריבה, "אבל אל תחשוף מיד את כל הקלפים, ואל תיתן את התחושה שאתה מעריץ".הראיון היה ענייני ברובו, אבל היה רגע של שבירה. קראוס גילה שהצלמת שמלווה אותי היא לסבית. "מה, את מאלה?", אמר, ושלח לעבר מבושיה של הצלמת את כף ידו המאוגרפת במחווה מאצ'ואיסטית ישראלית קלאסית - כזו שהחבר'ה מהפלוגה יעשו זה לזה - עם תוספת של "צצצ" ששרק מבין שפתיו הקמוצות. לרגע נבהלתי בשביל הצלמת, אבל היא, מצדה, שמרה על קור רוח מפתיע, דחפה ממנה והלאה את כף ידו המתריסה, ואמרה: "חאלס, שמוליק. בוא נחזור לעניין". ובזה זה נגמר. קראוס אהב את קור הרוח שלה. לי לקח רגע ארוך להתעשת. הייתי מזועזע. הזעזוע היה כפול: מצד אחד באמת הזדעזעתי מגסות הרוח הזו, ומצד שני גם הערצתי את אותה גסות הרוח בדיוק. באותו רגע שמוליק קראוס נתפס בעיני כמעין צ'רלס בוקובסקי ישראלי, זקן גס ומחוספס שלא דופק חשבון לאף אחד. כל חיי אני מחכה להיות זקן גס ומחוספס שלא דופק חשבון לאף אחד.     עברו שנים מאז פגשתי שוב את שמוליק קראוס. אני לא חושב שהוא זכר אותי ואת הראיון האזוטרי ההוא מאמצע שנות ה־90, אבל זה כבר לא שינה שום דבר. היינו נפגשים בצהרי שישי ברחבה שמחוץ לקפה תמר. קראוס היה מגיע על כיסא גלגלים. עישנו נאפס ודיברנו על ישראל הישנה והטובה ועל תל אביב הקטנה. גם בביקורי האחרון בתל אביב, באוקטובר שעבר, יצא לי לשבת עם קראוס כמה וכמה פעמים בקפה תמר. עדיין עישנו נאפס, שתינו בירה והרצנו דאחקות ישראליות של פעם. אבל אווירה של סוף ריחפה מעל המפגשים האחרונים שלנו. באורח מוזר היה ברור לי שלא ייצא לי לשבת שוב עם שמוליק קראוס בפעם הבאה שאגיע לביקור בתל אביב. המחשבה על קפה תמר (ועל תל אביב וישראל בכלל) בלי שמוליק קראוס עשתה לי רע כל כך, שהעדפתי לא להעמיק ולחשוב על זה.   תיעוד גאראז' רוק ישיר, בוטה, ומחופף מהכלא. קראוז שמואל:למה העדפתי לא לחשוב על זה? כי במדינה שלא קיימת בה האפשרות להיות "הילד הרע", שמוליק קראוס היה הילד הרע האולטימטיבי. במדינה שבה אם אתה לא יושב עם החבר'ה סביב המדורה של הקומזיץ אתה לא קיים, שמוליק קראוס הכריח את החבר'ה להכיר בקיומו. במדינה שבה אף אחד לא צורך סמים (בגלוי), אף אחד לא מקלל (בגלוי), אף אחד לא מרביץ (בגלוי), אף אחד לא נעצר (בגלוי), אף אחד לא מאושפז במחלקות סגורות (בגלוי) - שמוליק קראוס היה גלוי לחלוטין. במדינת טפלון שרק אנשי טפלון, כאלה שדבר לא נדבק בהם, זוכים בה לתהילה (יאיר לפיד), שמוליק קראוס היה נטע זר. הכל נדבק בו. הוא לא בא מהשבט. הוא לא היה אחד מהחבר'ה. הוא לא הלך בשדות ולא נולד מן הים. הוא לא היה פלמ"חניק ולא היה סחבק. כמה משיריו אמנם נעשו לחלק מהדנ"א הישראלי, אבל אף יוצר ישראלי עדיין לא הוציא אלבום כמו "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", שהיה תיעוד גאראז' רוק ישיר, בוטה, מחופף, לא מתיפייף של חוויותיו מהכלא. אף יוצר ישראלי, בטח לא מדור הנפילים, לא גדל בתנאים שקראוס גדל בהם; אף יוצר ישראלי מדור הנפילים ההוא לא היה יורד ים, לא צרך סמים ואלכוהול (בגלוי), לא נעצר כמה וכמה פעמים או אושפז בבתי חולים לחולי נפש. קראוס, מעין ניל קאסידי ישראלי, ביטניק עברי אמיתי, גיבור תרבות ויטאלי וטרגי, עבר את כל הדברים האלו והרבה יותר. ומתוך התוהו ובוהו הסמיך הזה של נשמתו המסוכסכת דימם מדי פעם שירה אמיתית. רוקנרול ישראלי יחיד מסוגו.

על הקירות בסלון שלי תלויות שתי עבודות: כרזה של האלבום "שבעים שמונים" שעיצב דוד טרטקובר, וממול ציור של עמוס קינן. מהכרזה של טרטקובר ניבטות אלי בכל יום פניו של קראוס. מהציור של קינן ניבטת אלי נשמתו. "אתה גיבור", כתב פעם קינן לדן בן אמוץ, "מה זה גיבור, גיבור זה מישהו שפרפוריו השונים מצטרפים למשמעות". גם פרפוריו של קראוס הצטרפו למשמעות.

כתבות שאולי פספסתם

*#