יום הרדיו: כיצד השפיע הרדיו על המוזיקה הישראלית?

מימי פסטיבל הזמר והפיזמון, דרך ערבי שירי המשוררים ועד מצעדי הפזמונים, לרדיו הישראלי היתה השפעה מכרעת על התפתחות הפופ המקומי. לכבוד יום הרדיו הבינלאומי חוזר גבי טרטקובסקי לרגעי המפתח בהיסטוריה המשודרת

גבי טרטקובסקי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גבי טרטקובסקי, עכבר העיר

רעש לבן עוטף את מאזין הרדיו הישראלי הממוצע כיום. לרוב, הוא מוצא עצמו שבוי בידי דיווחי תנועה ופרסומות מייגעות. מנגד, בעבר לא ניתן היה להתעלם מן הקולות הסמכותיים שבקעו מתוך הרדיו בישראל. מגוון השידורים והשירותים שהציע כאן בימיו הראשונים הפכו מכשיר ביתי זה למורה, מפקד, עובדת סוציאלית ומזכיר הממשלה גם יחד. "יום הרדיו העולמי", המצויין היום (13 לפברואר), מבקש להנציח כראוי את חשיבות המדיום בהיסטוריה הסוערת של תקשורת ההמונים. נראה שגם בחלוף הזמן ובהשוואה עולמית, המקרה הישראלי נותר ייחודי למדי. הדומיננטיות הממושכת של הרדיו כאן התאפשרה לא מעט בזכות מגבלותיה של העיתונות המפלגתית וכניסתה המאוחרת של הטלוויזיה המסחרית. כמו כן, הרדיו הישראלי התאפיין בטון פדגוגי שחרג רבות מעבר לתוכניות מדע, לימוד שפה או עזרה בחיפוש קרובי משפחה אבודים. הייתה לכך השפעה אדירה על הדבר הקטן שמתעקש לצוץ בין מבזקי החדשות - המוזיקה הישראלית עצמה. עשרות שנים בטרם הושתת "סוף-שבוע רגוע", קדמו אינספור החלטות ישירות של מנהלי הרדיו אשר שינו אותה לבלי היכר.  

נוכח המלל הרב בתוכניות השונות, התפריט המוזיקלי שהציעה קול ישראל בשנות ה-50 היה דל למדי. היחס לרוקנרול, פופ ובוודאי לנעימות ערביות היה חשדני ומבטל. עבור המאזינים הישראליים שביקשו להתעדכן בנעשה בחו"ל ולהינות מן המוזיקה ששמעו בארצות מוצאם הייתה אז ברירה אחת בלבד. "רדיו רמאללה" ששודר בעיר מטעם שלטון ירדן סיפק מגוון עשיר יותר ושידוריה, המבוססים על תשתית שהניחו הבריטים בימי המנדט, עוד נקלטו היטב ברחבי ישראל. אנשי קול ישראל חששו מההשלכות התרבותיות והפוליטיות הרבות באיבוד מאזינים לטובת תחנת "ירושלים הערבית". או סקנדל או פסטיבל

ב-1960, הוקמו שני מוסדות בכדי לעצור מגמה זו: תחנת "הגל הקל" (לימים רשת ב'), ששידרה להיטים מרחבי העולם ופסטיבל הזמר והפזמון. תחרות זו, פרי רעיונו של ישראל דליות מן המחלקה למוזיקה עממית בקול ישראל, נועדה להציג אלטרנטיבה עברית מפוארת הן ל"רמאללה" והן לפסטיבל סן-רמו הפופולרי. פסטיבל הזמר והפזמון הפך במהרה לאירוע המוזיקלי המרכזי בישראל, תוך קביעת אמות מידה נוקשות לעיבוד, הגשה ומילים. ההוד הממלכתי של הפסטיבל דחק הצידה במכוון שירי אהבה אישיים ו"שטותיים" לטובת שירים העוסקים בנופי הארץ, דמויות תנ"כיות ואישים וסיפורים מן המיתולוגיה הצברית. החשיפה שהעניק פסטיבל הזמר והפזמון וחשיבותו רק גדלה עם שידורו החגיגי בערב יום העצמאות בטלוויזיה הישראלית. בשנות ה-70, אף תפקד, הלכה למעשה, כקדם-אירוויזיון; מהלך זה הביא רוח חדשה לאירוע, עם שירים המושפעים יותר מפופ ודיסקו כמו להיטה של שרי, "לעולם בעקבות השמש" ו"רקדי את הקצב הזה" בביצוע חיים צדוק. לפסטיבלי הזמר ושלל ההפקות המוזיקליות הייחודיות של "קול ישראל" הייתה תכלית נוספת. ההקלטות הבלעדיות הללו הרחיבו בהדרגה את מאגר המוזיקה העברית בתקליטייה, שמדפיה היו תחילה דלים. למרות הצורך האקוטי בתחזוקת קטלוג רחב עבור השידורים, דרכו של שיר ישראלי לתחנות קול ישראל הייתה רצופת מכשולים. משנות ה-60, כ-300 שירים עבריים נאסרו לשידור. חלק לא מבוטל מהם נפסל בעקבות עברית בלתי תקנית. נקבע, לדוגמה, כי הדודאים (ב"הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר") וגאולה גיל (ב"דבר אליי בפרחים") כשלו בהגייה והם שילמו את המחיר בהתאם. תוכניות מוזיקליות רבות עוד ביטאו את המתח התרבותי שבתוכו פעל הרדיו בישראל. קלאסיקה שנפסלה לשידור. "דבר אלי בפרחים":מצד אחד, נמשכה ההתייחסות להשפעות לועזיות כ"לא ראויות" ובמקביל, נעשה ניסיון לאמץ אופנות ויוצרים שונים, בתנאי שהעברית תשמש כתו-תקן איכותי בלעדי. כך נוצרה, במהלך שנות ה-60 ו-70, התכנית "פגישה מחודשת". כל פרק הוקדש ליוצר לועזי אחד שהוצמד לו מבצע ישראלי השר את להיטיו הידועים בגרסאות עבריות. החלוקה נראתה שרירותית אך התוצאות היו מפתיעות. תיקי דיין נשמעה טבעית לחלוטין בשירי גילברט או'סאליבן ("ושוב לבד"), השידוך בין חווה אלברשטיין לג'וני מיטשל לעומת זאת, היה מאכזב ונשמע תלוש ומליצי.עוד חוזר הניגון ב-1972, גלי צה"ל הצטרפה למערכה כנגד הפופ ה"לא רציני" ולמען האדרת השפה העברית. מפקד התחנה דאז, יצחק לבני, יזם "ערב שירי משוררים", שצמח לסדרת מופעים לאורך העשור. בבואו לתאר את הכוונה מאחורי האירוע, הדגיש לבני כי אלו "שירים. לא פזמונים. עכשיו הם מולחנים ומושרים, וגם צועדים במצעדי הפזמונים. האם זה מסוכן בשבילם? כן. אבל זהו סיכון מחושב. בתוך המון הפזמונים המציפים אותנו, שרבים מהם יפים, אבל רבים יותר בנאליים, פשטניים ומטופשים, מצטרפת  קבוצה של שירים יפים". מולי שפירא, מנהל מחלקת התרבות בתחנה, צידד בהחלטה ההיא ואמר ב-1994: "היו שטענו כי שירי המשוררים אינם מתאימים להלחנה ומעבר לגימיק המתוקשר, לא יישאר בעתיד מהפקות יומרניות אלה ולא כלום. השנים הוכיחו שהתעקשות גלי צה"ל בנושא הצדיקה את עצמה. כך הועשר הפזמון הישראלי בטקסטים בעלי ערך".

הלחנת שירי משוררים הייתה חלק מן המוזיקה הישראלית המתהווה עוד בתקופת היישוב, אך היוקרה האמנותית המחודשת שגל"צ ביקשה להעניק לכך אכן נפוצה לכל עבר. אריק איינשטיין התענג על אברהם חלפי באלבום שהוקדש לשיריו וצביקה פיק נעזר בבלדות של אלכסנדר פן וטשרניחובסקי כדי לקבל הכרה משמעותית כמלחין לאחר שנים שחווה יחס מזלזל כאליל נוער תמוה. גם כיום, מופעי שירי משוררים נותרו שכיחים כמעט בכל פסטיבל מוזיקה ממוסד בישראל ומאפשר לזמרים שונים להתוודות אישית - מי בצורה משכנעת יותר ומי פחות - על השפעתם האדירה של גדולי השירה העברית.    סיכון מחושב. "הרחובות ממריאים לאט" מתוך ערב שירי משוררים:  ובמקום הראשון

המוזיקה הישראלית השתנתה רבות אך פתחון הפה שניתן למאזינים בעניין היה מצומצם. גם כשניתנה לקהל זכות ההשפעה, לא רוו מכך נחת האמנים הישראליים ואנשי הרדיו. "ראשון ראשון חביב" היה שמו של מצעד הפזמונים הראשון של קול-ישראל בתחילת שנות ה-60, והוא כלל בתוכו שירים עבריים ולועזיים. רק ב-1969, זכתה המוזיקה הישראלית בתחנה למצעד להיטים משלה, "מקום בצמרת", כשנתיים לאחר שגלי צה"ל עשו זאת. כאן לא תמו הבעיות. בניגוד למצעדים בעולם, ומאחר ולא התפתח כאן שוק סינגלים משמעותי, המצעד הישראלי לא היה מבוסס על נתוני מכירות רשמיים. במקום זאת, הוא הורכב על ידי הצבעת המאזינים ששלחו גלויות בכתב-ידם. היה זה פתח לזיופים והצבעות חוזרות שהטילו דופי באמינות המצעד לאורך שנים.

ביקורת נוספת שהועלתה היתה שקהל היעד הצעיר של מצעדים אלו השפיע יתר על המידה, כך שפלחי אוכלוסייה שונים כבר אינם זוכים לשמוע את המוזיקה והאמנים האהובים עליהם גם כן. הסוגייה החמירה כשהטלוויזיה הישראלית החלה לצלם באולפניה את להיטי התקופה. בראיון ל-להיטון בשנת 1983 בנושא המצעדים, אפרים שמיר הצביע על המלכוד. "ל'עוד להיט' אפשר להגיע רק אם אתה נמצא בעשירייה הראשונה במצעד, וזה כבר חשוב", הסביר שמיר. "600, 400 ילדים כותבים לתחנות הרדיו, והם בעצם קובעים אם יארחו אותי בתוכנית בה צופים שני מיליון". לעומתו, צביקה פיק לא הבחין בבעיה מהותית באותם מצעדים וקבע אז בנחרצות כי "מצעד הפזמונים הוא הראי של עולם הבידור הישראלי. שולחי הגלויות הם בני נוער שמבקרים בדיסקוטקים ובהופעות וקולטים בלי שום קונצים, איזה שירים הולכים ואלה לא... אלה שאומרים שלא אכפת להם מהמצעד, לא מבחירה שלהם הם נעדרים ממנו".העם אמר את דברו. צביקה פיק:מה נשאר?

שתי החלטות שהתקבלו בסמיכות זו לזו נועדו לגוון ולחזק את המוזיקה הישראלית המשודרת. הקמת תחנות רדיו אזורי ב-1995 ומיתוגה מחדש של רשת ג' כתחנה המשדרת מוזיקה עברית בלבד החל מ-1997 סימנו פרק חדש בנוף התקשורת המקומי. צעדים אלו ודאי קידמו את המוזיקה המזרחית יותר משאנשי קול ישראל וגלי צה"ל אי פעם ייחלו לעשות זאת. אך הסינדיקציה של תוכניות הבידור והאקטואליה ושיתופי התכנים המוזיקליים בין תחנות הרדיו האזורי בלמו התפתחויות חדשות. "שירי ארץ ישראל" עוד נשמעים בסופי השבוע מדן ועד אילת, בזכות תוכניות כגון "עברי לפני שבת" ברדיוס ורצועת "שבת עברית" ברדיו ללא הפסקה. הן מעניקות מימד מזוייף של קדושה למוזיקה הישראלית הוותיקה, כאילו רק היא ראוייה להתנגן ללא מפריע בשבת. ההפרדה המאולצת מלוח השידורים הרגיל שוב מחזקת את ההתאמה הערכית בין "ישן" ל-"טוב".  על אף השינויים בו, הרדיו הישראלי הפסיד פעמיים: לטלוויזיה המסחרית שתמיד התייחסה לבידור ברצינות ולאינטרנט שהפך כל אחד מאיתנו לתחנת שידור ללא רגולטור. דווקא כיום, ישנו לראשונה דמיון מזהיר בין אופי הרדיו הישראלי לזה של הקהל המקומי: שניהם שוקעים ונבלעים בטעם שהכתיבו לעצמם. האמנים הישראליים מיהרו לגלות שדווקא בתקופה רב-ערוצית, מעטים יזכו לזמן אוויר. למרות שחלומם הגדול לשמוע את עצמם ברדיו עוד נותר, המוזיקאים יודעים היטב שהמקום בצמרת כבר נסלל באפיקים אחרים לגמרי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ