סינגל שוט: מאיה בוסקילה תקועה ב"לה לה לנד"

בוסקילה לא מצליחה להשתחרר מהדמות הטלוויזיונית הבלתי נסבלת, מאור כהן מוכיח את מגוון היכולות שלו, רוקפור עם שיר סוחף שמכיל את האפלוליות המפורסמת שלהם ורז שמואלי נשמעת כמו נינט, אבל זה עובד

טל הנדלס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

התפיסה שלנו אודות מוזיקאי מורכבת מסך החוויות שאנחנו מקבלים ממנו. בראש ובראשונה זו המוזיקה שלו, זה ברור. אוהבים או לא אוהבים, מתחברים או לא, לסגנון, להפקה, לסאונד, לטקסטים. אבל אנחנו לא חיים בוואקום, ומוזיקאים לא יוצרים בריק. הם גם חיות ציבוריות ברמה כזו או אחרת, מופיעים בטלוויזיה, מתראיינים לעיתון, מגיעים להשקות ועוד כל מיני מכשירים יחצ"ניים כאלה ואחרים. אנחנו מתקשים להפריד בין כל הדברים, ומה שאנחנו מרגישים לגבי בנאדם יגרום לנו גם לשפוט את התוצרים שלו בצורה קצת אחרת.

עבור מאיה בוסקילה ההופעה שלה ב"לה לה לנד" עשתה לה רק רע, והטיפוס הבעייתי שהציגה על המסך זולג אל התודעה שלנו בזמן שאנחנו מקשיבים לשירים שלה. השיר החדש, בזכות עצמו או בזכות הדמות המבצעת, נשמע לא טוב בכלל. רז שמואלי, לעומת זאת, היא בדיוק דמות הריאליטי החביבה שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב. דמות שגורמת לשיר הבכורה שלה להרגיש טוב ונעים יותר, אפילו שהיא נשמעת כמו נינט. וגם מאור כהן ורוקפור היו פה השבוע. בשני המקרים, לפחות אצלי, המוזיקה הטובה כל כך דומיננטית עד שאפילו פרסונה בעייתית לא הייתה יכולה להשחיט אותה.

הבלתי נסבלת: מאיה בוסקילה – "סלח לי" כשמאיה בוסקילה בחרה להשתתף ב"לה לה לנד" היא בחרה שהציבור יראה את הדמות שהיא לובשת, דיווה-היסטרית-גזענית-מפונקת-צבועה שמשקרת לעצמה על בסיס יומי. מה שנקרא חיה בסרט. אני בחרתי בשלב כלשהו להפסיק לצפות בעונה המאכזבת הזאת בעיקר בגלל הנוכחות הטלוויזיונית הבלתי נסבלת של הדמות הבוסקילאית. ומה לעשות, כשהיא עושה את המעבר בחזרה מהטלוויזיה אל הרמקולים שלי, נעלמת לי זכות הבחירה ואני לא יכול לבחור להתעלם מהחותם שהשאירה עלי. אני לא יכול לשכוח את כל מה שחוויתי ולשפוט את המוזיקה כעומדת בפני עצמה.

אמן הוא סך כל החוויות שהוא מעביר לצרכן, בעיקר במדיום האמנותי בו הוא עוסק, אבל גם דרך המפגש שלו עם הצרכן כשני בני אדם. ולכן אני לא ממש בטוח האם "סלח לי" החדש הוא באופן טהור בלדת פופ-סול מחרידה ותבניתית שנשמעת ביום טוב כמו חיקוי זול לשירי מימון (מילים ולחן טל שגב, איך לא), או שאני כל כך סולד מהדמות שלה עד שהחותם הזה לא משאיר לי ברירה אלא להינעל בפני השיר. כך או אחרת, גם אם הייתי בא נקי באופן מוחלט, אני מאמין שקרנו לא הייתה עולה בהרבה. טוב זה לא, השאלה עד כמה רע. כיף צרוף: מאור כהן – "מנגינה / הדרמה" בעוד כשבועיים יוצא האלבום החדש של מאור כהן, אבל לפני זה יוצאים שני סינגלים נוספים שמתחילים להשלים את הפאזל, מייצרים תמונה של אלבום מגוון, עשיר, מושקע וכנראה כיף צרוף לכל אורכו. אם בסינגלים הראשונים שיצאו קיבלנו את כהן הרומנטיקן הבורגני, שני השירים החדשים מראים את הצדדים האחרים, את מגוון היכולות של האיש הזה ואת אלה שסובבים אותו.

"מנגינה" מחזיר אותנו קצת לימי הבליינים, ממש בקטנה, בגרוב של השיר והאלמנט השטותניקי והצעיר שלו. פיטר רוט לא מפספס עם גיטרות Fאנקיות שמצליחות לא להשתלט, אלא להוסיף עומק ועושר צלילים, וגם עידן K המצוין על כלי ההקשה מצליח שלא להיות דומיננטי מידי אלא לנכוח בדיוק במידה הנכונה. אופיר קנר על הקלידים אחראי על האווירה הבליינית, סטייל שנות ה-80 כזה. החבילה כולה נשמעת נהדר, מאורגנת נכון, והמחשבה והעבודה הקשה צועקות מתוך ההקלטה. ואם לומר את האמת, התגעגענו לבליינים. "הדרמה" הוא השו"ס הגדול באלבום הזה עד כה. זה שיר מפתיע שפועלים בתוכו רק מאור כהן וטל מטמור (אקס להקת אינפקציה, מפיק מוזיקלי עם קילומטראז' מרשים אצל מיטב האמנים), שיר שאני מתקשה להפסיק לשמוע. מה שאני מאוד אוהב בשיר הזה הוא את המסע שאנחנו עוברים איתו בקצת יותר מארבע דקות, את ההתפתחות והתנועה העדינה והמושלמת בין אווירה לאווירה. הסיפור מתחיל עם נוכחות אריק איינשטיינית, מקור השפעה גדול וידוע על כהן, עליה מוספים עוד ועוד סאונדים שנותנים נפח מרגש לשיר בכל שניה שעוברת, עד שמתקבלת תמונה שלמה של גרנדיוזיות ופאתוס. התוצאה נשמעת כמו ביצוע תזמורתי לקטע מתוך פטר והזאב. האמת שזה פשוט אחד השירים היותר טובים שיצאו פה בתקופה האחרונה. מרגש.

האפלוליות המפורסמת: רוקפור – "Too Many Organs" רוקפור עברה כל מיני סוגים של תהפוכות לאורך השנים. המסע המוזיקלי התחיל מרוק יחסית רך, עבר לפסיכדליה שרק הלכה והעמיקה, והגיע עד רוק-פופ-אלקטרוני. זגזוג הלוך ושוב גם נרשם בין עברית לאנגלית, שלא לדבר על ההרכב האנושי שעבר כמה שינויים לא קטנים. ולמרות כל התזוזות, יש משהו אחד שנשאר יציב לאורך כל הדרך וזה הסאונד וההפקה המקצועיים ברמה בינלאומית. משהו בגנטיקה של הלהקה מאפשר להם להישאר מקצוענים שנשמעים רמה אחת מעל רוב הלהקות בארץ. וגם היום זה לא שונה.

גם באלבום החדש, שוב באנגלית, הם נשמעים פשוט מצוין. עוד לפני שבכלל מדברים על האם השיר טוב או לא, אפשר להגיד שהוא נשמע טוב ומרגיש טוב. ואז כשכן מגיעים לדבר על תוכן השיר עצמו, גם פה אפשר להרגיש נוח ולהגיד שהוא טוב. שיר סוחף, בעיקר בזכות האלקטרוניקה העדינה והקלידים של יקי גני, שמצליח בתוכו להכיל קצת מהאפלוליות המפורסמת שלהם, שהייתה גם היא נוכחת עוד מהיום הראשון. הערה אחת בכל זאת היא על השירה של חברי ההרכב. זה נכון שברוב שנותיה פעלה הלהקה עם אלי לולאי כזמר דומיננטי, וזה בסדר לבחור שלא להחליף אותו אלא לשיר כולם ביחד, אבל משום מה, עד היום זה נשמע כאילו הם מתביישים בזמן שהם שרים. הווליום של השירה חלש לעומת הכלים וקצת נבלע בתוך המלודיה, קצת יותר מידי. אפשר היה להגביר אותם, או לגרום להם להיות קצת יותר דומיננטיים בתפקידים הווקאלים. האהבה פנים רבות לה: רז שמואלי – "פנסים" בא לי לרדת קצת על רז שמואלי. בא לי להגיד לה שהיא הייתה דווקא אחד הדברים היותר מרעננים בריאליטי בישראל, שהיא הייתה חיננית, כריזמטית עם קול יפהפה וים פוטנציאל, ובסוף, בשיר הראשון שהיא מוציאה לעולם היא נשמעת כמו נינט. בא לי אבל אני לא יכול, כי "פנסים" זה שיר בכורה לא רע בכלל לזמרת צעירה. פופ קליט מאוד, נעים, כיפי, והוא מצליח להתגבר על המכשול הקטן והמעצבן של להישמע כמו נינה, נסיכת הריאליטי, ובכלל אייקון שלא נראה כמותו בארץ.

בדומה למאיה בוסקילה שמוזכרת פה למעלה, גם לשמואלי יש איזו דמות טלוויזיונית שהשאירה אצלנו חותם, רק שבניגוד לבוסקילה, הפעם מדובר בילדה חמודה ונעימת מראה ונוכחות, כזו שעוברת מסך בקלילות וממש לא ממאיסה את עצמה. וגם כאן אני צריך לשאול את עצמי עד כמה החיבה שלי לשיר הזה הוא תוצאה של שיפוט מוזיקלי טהור או הטיה של הדמות החמודה. אני חושב שגם במקרה הזה יהיה הוגן לומר שהשיר באמת טוב בפני עצמו, וגם אם לא הייתי מכיר את רז שמואלי בשום צורה עדיין הייתי אוהב את מה שאני שומע. אפילו שזה נשמע יותר מידי כמו נינט. אז רגע, אולי כל החיבה זה בגלל שאני אוהב את נינט?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ