עדי קיסר, עכבר העיר
עדי קיסר, עכבר העיר

"כשהיינו ילדים בני 18 וכולם היו הולכים לקולוסיאום, אנחנו היינו מתלבשים יפה עם מכנס אלגנט, פנסים ומוקסינים, והולכים לפלקה. האמת שנראיתי אז כמו איזה קרפיון", נזכר רביב בן מנחם, המכונה רביבו, מייסד הפרויקט של רביבו. את שובם של המוקסינים אל חיינו אולי אי אפשר לייחס לבן מנחם, אבל את גל החאפלות ההיסטרי שמכה בעיר דווקא כן. מסיפור סינדרלת היוטיוב של הפרויקט של רביבו היה קשה לחמוק בחודשים האחרונים: חבורת מוזיקאים לא מוכרים העלו אסופת קליפים שלהם יושבים יחד בסלון, מעשנים נרגילות, רוקדים ומעבירים את המיקרופון ביניהם כשהם שרים מחרוזות שירי עבר. די מהר הם הפכו לשם החם של המוזיקה המזרחית. אחת המחרוזות המפורסמות שלהם, "תן לזמן ללכת", הגיעה ליותר משישה מיליון צפיות ביוטיוב, הקפיצה משמעותית את מספר הצפיות בביצוע המקורי של חיים משה, וגם העירה פארודיית רשת בשם הפרויקט של עוזרי.

» חזרה לשורשים: הפרויקט של רביבו יוצא מהיוטיוב

כמו כל המצאה, נראה שגם הם הגיחו לעולם כי למספיק אנשים היה בהם צורך. "פתחתי את צוהר הגעגוע כי הרגשתי שזה חסר לי באופן אישי", מתפייט בן מנחם, "לגבי החברותא של החאפלות - לא המצאנו את זה. אבות אבותינו בתימן ישבו ככה, וגם התימנים לא המציאו את זה. אנשים אוהבים לשבת עם חברים בחופשיות ובספונטניות כדי לשיר, לשתות דרינק, ללעוס גת ולהרגיש קרובים. בקליפים שהעלינו רואים אותנו מתפנקים עם חברים כמו תמיד, לא היה לנו מושג שזה יצליח ככה".

אבל החאפלות של הפרויקט של רביבו הן רק הדוגמה הכי מפורסמת לתופעה שרק מתרחבת עם הזמן: הרכבים כמו החברים של פנחס, הפקולטה של המוזיקה המזרחית, וזמרים כמו רונן דנוך, צדי אור וקובי שי, הם שמות לוהטים שממלאים אולמות וכפיים ברחבי הארץ ומתארחים במקומות כמו קפה תל אביב, ללה, פלקה ובמסיבות סגורות בבתים. החאפלות שם באשר תלכו, זולגות גם ללוקיישנים פחות טריוויאליים בעיר, כמו ג'וז ולוז, רדיו EPGB ואחרים. "הייתי מוכן לשלם, לתת הכל, רק כדי להיות בחאפלות האמיתיות של פעם", מצהיר בן מנחם, "אנחנו משתדלים לשמור על המסורת, למרות שכלי הנגינה והסאונד שונים היום. אבל אי אפשר לשחזר בדיוק את מה שקרה כאן לפני 30 שנה".

מישהו שלא יכול לשלם כדי לחזור בזמן, אבל בעיקר היה שם בזמן אמת, הוא יהודה קיסר, המפיק המוזיקלי של החברים של פנחס - מעין הפרויקט של רביבו, הדור הבא. "בתקופה ההיא אנשים היו מביאים כלי נגינה ומשקאות ופשוט מתחילים לנגן", נזכר קיסר, "חאפלות היו נוצרות מעצמן בכרם, בחוף שרתון, במסעדה של בני הדייג ביפו. היום זה פחות חאפלה כמו פעם, זה יותר הופעה".

תסביר את ההבדל בין חאפלה להופעה."קודם כל הצורה שזה מוגש. בחאפלה הנגנים לא על הבמה עם תאורה ורחוקים מהקהל, הם בתוך הקהל, יושבים במעגל, מדברים עם הקהל ומשתפים את הקהל בחוויה באמת. המיקרופון עובר מיד ליד, וגם הקהל מצטרף לשירה. זה יוצר הרגשה מאוד כנה. זה אינטימי, קטן וכולם מכירים את כולם".

ואכן, בן מנחם וחבריו לפרויקט של רביבו משתדלים להישאר נאמנים למקור, גם אם החאפלות שלהם מתקיימות כיום, לאור ההצלחה, במסגרת מופעים המוניים. כשהופיעו בהאנגר 11 בפני אלפיים איש, דאגו שתהיה במה מסתובבת באמצע האולם כדי להרגיש קרובים לקהל, ושרו וניגנו על ספות שהביאו מהבית כדי לשמור על תחושת האינטימיות האותנטית של החאפלות. 

רמי דנוך, מייסד הפקולטה למוזיקה מזרחית, מתמודד גם הוא עם הפער בין אווירת החאפלה האינטימית המסורתית לבין ההמוניות שכופה עליו ועל הקולגות ההצלחה הטרנדית המפתיעה. "המופע שאנחנו מעלים עכשיו בפקולטה הוא יותר תיאטרלי, אבל כשאנחנו בהרכב מצומצם יותר זה מקבל אופי של חאפלה", הוא מעיד. "לא מזמן הופענו בפני חברי אגד בחמת גדר בתוך אוהל, עמדנו חצי מטר מהם ומאוד נהנינו. בהופעות גדולות יותר אני יורד לקהל, שר איתם, נותן להם לשיר כדי להישאר קרוב".

גם אייל גולן בפנים את שובן של החאפלות ושל השירים שנוצרו בתקופתן אפשר לחבר לגעגוע, מילה שעולה כמעט אצל כל המוזיקאים שנדרשים להסביר את התופעה. אבל רבים מהם תולים את החזרה לאולד סקול המזרחי בסיבה נוספת. "אני חושב שנוצר געגוע מאוד חזק למוזיקה אמיתית, כי את מה שאנחנו שומעים היום, הפופ המזרחי, לעסו כבר הרבה שנים", מסביר דנוך, "ועדיין מאוד הופתעתי שצעירים התחברו לכל העניין הזה, כי המבוגרים אהבו ויאהבו את המוזיקה ההיא תמיד". גם יורם פנחס, מייסד ההרכב החברים של פנחס, תולה את גל הרטרו בתחושת השובע מהמוזיקה המזרחית השלטת. "יש מיאוס מהדאנס המזרחי הזה", הוא אומר, "הכל חוזר על עצמו, אותו סאונד, אותו עיבוד. אז חזרו לחומר של פעם, עם טקסטים יותר בריאים, מרעננים. הצעירים נדלקו על זה, וזה מאוד יפה לראות". צדי אור, 35, מוזיקאי וזמר חאפלות פופולרי, מצטרף גם הוא לביקורת על הטרנד ששולט בסצנת המוזיקה המזרחית. "הפופ שיש עכשיו הוא מסחרי, ובגלל זה לא כל כך מעניין. פעם האמנות שלטה, היום הכסף. מייצרים רינגטונים, לא שירים. לכן אנשים צמאים למשהו חדש־ישן. היום האוזן המוזיקלית של אבא ואמא השתלטה, זו מוזיקה אמיתית".

כולם מכירים את כולם. החברים של פנחס (צילום: דודי עמר)

על המושג מהי המוזיקה האמיתית אפשר להתווכח, אבל אין ספק שההצלחה הגדולה של חזרת הסגנון המוזיקלי ששלט במוזיקה המזרחית בשנות ה־70 וה־80 מצליחה להכות גלים וגם להשפיע על הסצנה הנוכחית. "זמרים גדולים ומצליחים היום חזרו להקליט בסגנון הזה", אומר קיסר, "לדוגמה, השיר 'לבדי' של אייל גולן זה רק תופים וגיטרה, כמו פעם. וגם דודו אהרון התחיל ליצור שירים באווירה של פעם". "רואים את השינויים בשוק המוזיקה, המוזיקה הזו נדרשת על ידי הקהל", מחזק קובי שי, 35, חבר בפקולטה של המוזיקה המזרחית וזמר חאפלות בפני עצמו. "היום כולם עושים את זה, גם אייל גולן. כל זמר היום שעושה קיסריה או נוקיה מעדיף לעשות חאפלה. אני תמיד התחברתי יותר לישן. אני יודע שכולם אומרים את זה היום, אבל אני באמת אוהב את המוזיקה הזו".

בן מנחם מהפרויקט של רביבו, האיש שבו תולים את השינוי שחל בסצנה המוזיקלית המזרחית, מביע עמדה מסויגת יותר. "המוזיקה שעושים היום היא מוזיקה מצוינת", הוא טוען, "הטקסטים שונים מהטקסטים של העבר, אבל היום מדברים אחרת מאיך שדיברו פעם, וזה טבעי. אנחנו מפרגנים. גם אנחנו עושים שירים מודרניים מקוריים, אבל יוצרים אותם בצביון של מה שאנחנו עושים עכשיו. אנחנו עושים את זה מהלב ומקווים שהקהל יאהב את זה".אבל אתה מרגיש את השינוי שנוצר בעקבות ההצלחה שלכם?"זה שינוי שלא משפיע רק על המדינה שלנו, אלא מגיע לקהל בכל העולם. ביום העצמאות הקרוב מתוכננות לנו המון הופעות בארץ, ומשם אנחנו ממשיכים באותו לילה לסיבוב הופעות בחו"ל. אנחנו הולכים לישון על איילון בלילה הזה. הזמינו אותנו לחגוג בארצות הברית את יום העצמאות, וזה מאוד מרגש. הקהל שלנו מגוון, כל העדות וכל הגילאים. אנשים מאוסטרליה באו לראות הופעות שלנו. המוזיקה הזו חוצה ארצות ועדות".

יותר תיאטרלי. הפקולטה למוזיקה מזרחית (צילום: אפי דן הפקות בע"מ)

קהל בסנדלים תנ"כיים התקופה האחרונה הוכיחה שהחאפלה אכן חוצה עדות, גילאים וגיאוגרפיה. אפילו פאבים תל אביביים שלא נכללים ברשימת החשודים המיידיים הצטרפו למסיבה: ברדיו EPGB אירחו חאפלות חודשיות, בתדר ובפורט סעיד חגגו עם טריפונס חאפלות צהריים המוניות בקיץ האחרון, בפלורנטין נפתח הבר יאסו סלוניקי במטרות ברורות, ויותר ויותר ברים, שמוזיקה מזרחית לא היתה הקאפ אוף טי שלהם בעבר, עושים רעשים של כפיים. "הופעתי באוזן בר, שזה בכלל קהל של צפוניים", מעיד דנוך, "ואנשים רקדו, שרו וצילמו ושמו בפייסבוק, זה הפתיע אותי. גם בהופעה האחרונה של הפקולטה בצוותא, חלק מהחברים בהרכב שאלו אותי, אתה בטוח שזה הקהל שלנו? 80 אחוז מהקהל לא היה מזרחי בכלל. אבל זה היופי". גם קובי שי, שמאחוריו רזומה בלתי מבוטל של חאפלות, התנסה לאחרונה בחוויה דומה, כשהופיע בפני קהל שהוא פחות מורגל אליו. "הופעתי בצפון, במושב יסוד המעלה, וכולם שם היו עם סנדלים תנ"כיים", הוא צוחק, "זה ממש לא היה הקהל הטבעי של חאפלות, ומאוד נהניתי".

חברי הפרויקט של רביבו מספרים שגם הגילאים של הקהל שלהם מגוונים, ונזכרים בהופעה בברית של שלישייה, כששלושת התינוקות שרק נולדו הונחו בעריסות מול שלושת הזמרים. "אנחנו הופענו מולם, שלושה מול שלושה, וסביבנו כולם ישבו בחי"ת", מספר בן מנחם, "אחד ישן, השני בדיוק התעורר. זה היה מאוד מרגש".

כמו היום, גם בחאפלות ההן של פעם מצאו את עצמם חלק מהמוזיקאים בלוקיישנים מפתיעים. "היתה תקופה בסוף שנות ה־70, שהיינו עושים חאפלות בקיבוץ גשר", נזכר יהודה קיסר. "כמה חבר'ה שלנו מהכרם עברו לקיבוץ, אז באנו לנגן איתם. זה הרגיש לא קשור, אנחנו בחאפלה עם קיבוצניקים, אבל אנשים שם ממש נהנו. הם אהבו את השירים, את הסגנון, את האווירה. זה לא היה בהיכל תרבות או במתנ"ס כמו שהם רגילים, פתאום אנחנו מנגנים להם בגינה. אחר כך קיבוצים אחרים גם הזמינו אותנו".

בסופו של דבר, החאפלות של היום עומדות בסטנדרטים של פעם?"אני שמח שכל זה קורה ואני שמח שהכתיבה של פעם חזרה כי יש בה הרבה אמת. אבל החאפלות של היום שונות. פעם, מי בכלל היה מתחתן באולם? היו מתחתנים בגינה של ההורים, מביאים כיסאות, שולחנות, ספסלים וכמה נגנים. אלו היו חאפלות. אני מגיל 15 מנגן בחאפלות בכרם ובתקווה. זה היה אז קטן, אינטימי והכי יפה שיש".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ