אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש עתיד: איך ישמע הרוק בשנת 2013?

שם המשחק היום ברוק הוא לחבר בין השפעות מוזיקליות שלא אמורות לחבור ולייצר מהן משהו חדש לחלוטין. הנה כמה הרכבים שעושים את זה בהצלחה ומתכוונים לעשות לנו את 2013

תגובות

Alabama Shakes במבט לאחור, "Boys & Girls", אלבום הבכורה של אלבמה שייקס, היה ללא ספק אלבום הרוק הטוב ביותר של השנה שעברה. הלהקה הזו הוקמה באתונה, אלבמה, לפני כשלוש שנים, ושיחררה את האי.פי הראשון שלה בספטמבר 2011. תוך פחות משנה עברה אלבמה שייקס ממצב של אלמוניות גמורה למעמד של להקת על, ויעידו על כך שלוש מועמדויות גראמי בקטגוריות מרכזיות למדי ומועמדות אחת בפרסי הבריט על תקן "הפריצה הבינלאומית של השנה". הדבר הכי יפה בסיפור של אלבמה שייקס זה שאין להם סיפור. הרקע שלהם לא ממש מעניין, המראה של חברי הלהקה סטנדרטי ביותר, כמעט אנטי רוקרי ואנטי כוכבני, רחוק מאוד מרוב הזמרים וההרכבים שפועלים כיום. במובן הזה, אלבמה שייקס מזכירים קצת את הפיקסיז: ארבעה חבר'ה אמריקאים רגילים, לא יפים במיוחד, ממש לא רזים, המתלבשים ברישול (שלא לומר בחוסר סטייל ובחוסר עניין מופגן באופנה) וכל מה שיש להם להציע זה רק את המוזיקה שלהם. ואיך המוזיקה של אלבמה שייקס? יפהפייה. בניסיון להגדיר את המוזיקה שלהם הדביקו להם המבקרים תארים רבים כמו רוק דרומי, אמריקנה, רוקבילי, בלוז רוק, גראז' רוק, סול ועוד. כל התשובות נכונות ובכל זאת אף אחת מהגדרות אלו וכולן יחד אינן מגדירות במדויק את הצליל של הלהקה הזו. על אף השפעות רטרו ברורות של בלוז ורוקבילי משנות ה־50, רוק דרומי משנות ה־70 והתחייה מחדש של כל אלה במוזיקה של ג'ק ווייט, אלבמה שייקס עדיין מצליחים להפתיע כמעט בכל שיר באלבום. הם אינם רק פוריטנים הנסמכים על העבר; בסופו של דבר הסאונד שלהם יכול להיוולד רק עכשיו, במאה ה־21. עיקר כוחה של אלבמה שייקס בא מקולה של הסולנית, בריטני הווארד. המבקרים אוהבים להשוות אותה לג'ניס ג'ופלין, אבל לי היא נשמעת כמו שילוב לא אפשרי בין איימי וויינהאוס לכיילב פאלוול באלבומים הראשונים של קינגס אוף ליאון. היא נעה בטבעיות גמורה בין גראז' רוק צרוד לבין הסול העמקני של זמרות שחורות גדולות כמו ארית'ה פרנקלין או רוברטה פלאק. אלבמה שייקס לוקחים את כל ההשפעות האלו ומשחקים איתן, וכמו אלכימאים רוקחים מתוך זה מוזיקה חדשה. הרי הסול של סטאקס לא באמת קשור לגיטרות האפיות של AC/DC, והבלוז של Booker T. & the M.G.'s לא באמת פגש את וונדה ג'קסון, אבל לג'ק ווייט כל זה לא משנה, הוא כבר החליט להוציא לשייקס סדרה של סינגלים בלייבל הפרטי שלו.

Tame Impala בדומה לאלבמה שייקס וכמעט לכל שאר הלהקות שידובר בהן כאן, גם Tame Impala האוסטרלית (אימפאלה מאולפת, בתרגום חופשי. אימפאלה היא סוג של אנטילופה בינונית) מחברת בין השפעות מוזיקליות שלא אמורות לחבור. נראה שזה שם המשחק היום ברוק. מצד אחד השירה של הסולן ומנהיג ההרכב, קווין פרקר, מזכירה את ג'ון לנון של "ריבולבר" ו"סרג'נט פפר", אבל המוזיקה עצמה נסמכת יותר על סינתיסייזרים וצלילי אמביינט מאשר על גיטרה־בס־תופים קונבנציונליים. כשחברי הלהקה התבקשו להגדיר את הסאונד שלהם, הם סיפקו את התיאור המופשט הבא: "גרוב רוק פסיכדלי הזורם בעקביות תוך שימת דגש על מלודיה חלומית". ווטאבר. מה שבטוח, מהסמטוחה הזו רוקחים טיים אימפאלה את אחד הצלילים הייחודים ביותר בסצנת האינדי.  מבין כל הלהקות המוזכרות בכתבה זו, טיים אימפאלה היא היחידה שלא הופיעה מתוך חלל ריק. פרקר הוא שם דבר בעולם האינדי רוק, לפחות האוסטרלי. אבל היה זה "Lonerism", האלבום השני שלהם שיצא באוקטובר 2012, שנתיים אחרי האלבום הראשון, שמיקם אותם בחזית הסצנה העולמית. בעזרתו של המפיק דייב פרידמן, הבסיסט של מרקיורי רב ומפיק נחשב בהווה, יצרו טיים אימפאלה את אחד האלבומים היפים ופורצי הדרך של השנה החולפת. נראה שב־2013 יקטפו את פירות ההצלחה הזו.      

Palma Violets בדומה לארקטיק מאנקיז, גם פאלמה ויולטס זכו לעדת מעריצים גדולה ואדוקה ברשת עוד לפני ששיחררו את הסינגל הראשון שלהם. קצת קשה (ועצוב) לחשוב על זה, אבל ארקטיק מאנקיז התחילו לפעול לפני קרוב לעשור (מה שאומר שהם כבר לא כאלו ילדים), והיו ללהקה האינטרנטית הראשונה. המאנקיז, בלי להתכוון לכך, הובילו את המהפכה הדיגיטלית בעולם המוזיקה, מעין מקבילה רוקנרולית לאביב הערבי. המאנקיז אמנם הודו בראיונות שהם אפילו לא ידעו איך להעלות שיר לרשת, ושאתר המייספייס שלהם הוקם על ידי מעריצים, אבל הם כמובן מעולם לא התנגדו לזה. להפך, הם הבינו את כוח התפוצה של האינטרנט והשכילו לעמוד מהצד ולתת לזה לקרות. בשעה שלהקות אחרות היו מחפשות לתבוע מעריצים שהעלו לרשת את אלבום הדמו שחילקו בהופעות, הרי שהמאנקיז תמכו בזה. הדבר תרם רבות לתהילה שלא בוששה לבוא.כאן, פחות או יותר, מסתכם הדמיון בין הפאלמה ויולטס לארקטיק מאנקיז. כל ילד יבחין מיד שפאלמה ויולטס מזכירים בעיקר את הליברטינס. בדומה לליברטינס, גם פאלמה ויולטס הם רביעייה עם שני סולנים. גם המראה וגם מערכת היחסים הבימתית של הסולנים צ'ילי (נשבע לכם שזה השם שלו) ג'סון וסם פרייר מזכירים את אלו של פיט דוהרטי וקארל בארט. גם מבחינה מוזיקלית יש השפעה ליברטינית ברורה, עם ערבוב של מעט פאנק עם קצת גראז' רוק פסיכדלי מהסיקסטיז ואווירת בריט פופ כללית. הם גם חתומים באותו לייבל (Rough Trade) כמו הליברטינס. הסינגל הראשון שלהם, "Best of Friends", הוא ללא ספק אחד משירי הרוק הטובים של השנה (הכי טוב לדעת ה"NME"). 30 השניות הראשונות של השיר הזה הן החומר שממנו קרוצה ההיסטוריה; הגיטרות, התופים וה"הו הו" של הסולנים מייצרים קלאסיקה מיידית לדור האינסטנט והאנדרסטייטמנט. ב־25 בפברואר עתיד לצאת "180", אלבום הבכורה של הפאלמה ויולטס, שיראה אם מדובר בדבר האמיתי או בעוד אפיזודת רוק חולפת.

The 1975 הביוגרפיה של ה־1975 מזכירה את זו של כל כך הרבה להקות (כולל הבאה ברשימה) מערי התעשייה הצפוניות של אנגליה. מדובר בארבעה צעירים ממנצ'סטר שהתחילו לכתוב יחד שירים בבית הספר. בדומה לארקטיק מאנקיז הראשונים, ג'ייק באג ורבים וטובים אחרים, הם מתארים בשיריהם את חיי הצעירים בשעות הקטנות של הלילה ברחובות המסוכנים של העיר שלהם. את הלהקה הם הקימו בעיקר כדי להילחם בשעמום ובאווירת הנכאים של בתי הלבנים האדומות האדוארדיאניים, ורוקנרול נראה להם כמו משהו יותר טוב מ"בית ספר או עבודה". ה־1975 כבר שיחררו שני אי.פיז מעולים: "Facedown" יצא באוגוסט הקודם, והסאונד השולט בו היה של גיטרות אינדי עם נטייה לרטרו אייטיז, כזה שכבר שמענו לא מעט בשנים האחרונות, אבל היו בו ארבעה שירים ממש טובים. את "Sex", האי.פי השני, הם שיחררו בנובמבר הקודם, והפעם הצליל והאווירה נטו בבירור לכיוון אינדי פופ אלקטרוני יותר, מבוסס סינתיסייזרים, אפקטים וסימפולים. סינגל הנושא מתוך האי.פי יכול בקלות להיות המנון בפסטיבלי המוזיקה של הקיץ הבא. בימים אלו הם עובדים עם מייק קרוסי (מפיק רציני שעבד עם ארקטיק מאנקיז, הפולס ואפילו נינט טייב), ועתידים להוציא בקרוב את אלבום הבכורה שלהם. ולמה קוראים להם 1975? מתיו הילי, הסולן עם תספורת הבוצ'ית, מספר שפעם, בחופשה במיורקה, ראה חווילה ספרדית יפה שכל תכולתה עמדה בחוץ למכירה. הוא קשר שיחה עם הבעלים ונשאר שם כל היום לעבור סיור תרבותי בבית שכלל תקליטים מקוריים של הביטלס, אלבומים חתומים של אלביס ותמונה של בעל הבית עם הנדריקס. כמתנת פרידה נתן הג'נטלמן הספרדי להילי אוסף ספרים של דור הביט שמאחד מהם נפל דף נייר מלא שרבוטים שעליו התאריך "ראשון ביוני ה־1975". העובדה שנכתב שם The 1975 ולא סתם 1975 עשתה לו משהו.           Peace בדומה ל־1975, האחים הריסון וסם קויסר טוענים שהקימו את Peace בשנת 2011 בעירם, ברמינגהם, מתוך שעמום גרידא. את ההשראה לשם הלא מקורי שאבו מתמונת ניצחון ממלחמת העולם השנייה. נו שוין. לא לכל רוקר בן 20 חייבת להיות ביוגרפיה יוצאת דופן. האם מדובר בסתם עוד חבורה של נערים אנגלים המתרפקים על העבר? אולי, אבל להבדיל מהרכבים אחרים המתגעגעים לביטלס או לחלופין לסמיתס, נשמע שהחבר'ה האלה בעיקר מתגעגעים לעשור הקודם, זה שחלף רק לפני דקה וחצי, וללהקות כמו The Foals או ומפייר וויקנד (והמבקרים אכן השוו אותם מיד ללהקות אלו). הדבר הכי אולד סקול שהם מתגעגעים אליו יהיה לכל היותר הרכבי טראנס מסוף הניינטיז. וגם אצלם, החיבור שבין השפעות מגוונות שאינן אמורות להתיישב יחד משתכלל לכדי אמנות. בשיר אחד ("Bloodshake") הגיטרות הקופצניות ותופי הקונגה לגמרי מזכירים את האפרו פופ של ומפייר וויקנד, ובשיר אחר ("1998") הם נותנים פרשנות גיטרות ייחודית ללהיט טראנס של בינארי פינארי. כששואלים אותם איך היו מגדירים את המוזיקה שהם עושים, הם עונים "אינדי טכנו אפל ומלודי". כלומר, אין להם מושג איך להגדיר את מה שהם עושים. העיקר שזה רוקנרול וזה יביא כסף וחתיכות. Peace כבר חתומים בקולומביה רקורדס, ובספטמבר 2012 הם שיחררו אי.פי בן ארבעה שירים. "הגרדיאן" מיד רץ להכתיר אותם כ"העתיד של האינדי", וכו־לם מחכים לאלבום המלא, שייצא בסוף מרץ. ואה, שכחתי, יש עליהם אגדה קטנה: אומרים שג'וני גרינווד מרדיוהד נתן להם זוג מכנסיים שלו בתמורה לדמו שלהם.

Deep Valley בעמוד הפייסבוק של הצמד Deep Valley הן מתארות עצמן כך: "באד. אסס. אנחנו בנות מהוואלי (סן פרננדו, קליפורניה; אה"ס). אנחנו שרות את הבלוז. אנחנו מנגנות רוקנרול. אנחנו מזיעות. אנחנו זזות. אנחנו גרוב. אנחנו דיפ ואלי". ברשימת ההשפעות הן מונות את סאן האוס, בלק סאבאת, ווייט סטרייפס, רולינג סטונס, סטיבי וונדר, בלאק קיז, פרינס וליידי גאגא (כן, ליידי גאגא), אבל כשמקשיבים לשירים שלהן הן בעיקר מזכירות את ג'ק ווייט והדד וות'ר שלו, אלא שבמקרה הספציפי הזה, התלמידות מתעלות על המורה ונשמעות יותר טוב מההשראה המקורית. מי הן, אם כך, הדיפ ואלי? לא ממש ברור. שתי בחורות צעירות ויפות (המתופפת הברונטית ג'ולי אדוארדס והגיטריסטית סולנית הבלונדינית לינדזי טרוי) שבכל התמונות מצטלמות עם כמה שפחות בד על הגוף. אין להן עדיין עמוד וויקיפדיה, אי.פי, חברת תקליטים או אלבום בכורה בדרך, אבל כבר יש להן עדת מעריצים של כמה מאות אלפי אנשים. מי שצופה בקליפים שלהן מבין מיד למה: סאונד כבד של בלוז רוק דרומי, אנרגיה של סקס פיסטולס ומכנסי ג'ינס הרבה יותר מדי קצרים המרמזים על מיניות רבה. מי יכול לבקש יותר?  

*#