גיבור מעמד הפועלים: ג'ייק באג בתפקיד הדילן החדש

כך הפך ג'ייק באג, ילד בן 18 עם אטיטיוד מהעיירה האפרורית נוטינגהם, לנכס החשוב ביותר של האינדי רוק הבריטי

איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר

ג'ייק באג הוא מעין תופעת טבע נדירה כמו כדור ברק או גשם של דגים. עד לפני כשנה וחצי באג היה סתם עוד נער אלמוני שגר עם אמו החד הורית בקליפטון (שכונה בפאתי נוטינגהם שעד לא מזמן החזיקה בתואר המפוקפק של שיכון העובדים הגדול באירופה), עישן סקאנק עם המייטס ולבש טרנינגים של אדידס. לפני שהספקנו להגיד "אלכס טרנר", נעשה באג לנכס החשוב ביותר של האינדי רוק הבריטי.לפני שמתחילים לדבר על הקול, נגינת הגיטרה והכישרון הנדיר לכתיבת שירים יפים, הרי שלג'ייק באג יש גם סיפור רקע ייחודי: ג'ייקוב אדווין קנדי (Bugg הוא שמו של אביו) נולד, גדל ועדיין חי בשכונה של מעמד הפועלים בעיר התעשייה הצפונית נוטינגהם. הוא לקח לידיים גיטרה כשהיה בן 12, לימד עצמו לנגן והחל לכתוב שירים. בהפסקות שבין השיעורים שר לחבר'ה שלו במחששה של בית הספר. החברים ייעצו לו ללכת ל"אקס פקטור" או ל"Britain's Got Talent" ולעשות משהו עם הכישרון שלו, ובתשובה אמר להם באג שהוא "איינט טייקינג אני אוף דט שיט". כלומר באג אינו רק פנים יפות וקול ייחודי, אלא גם בחור לבן עם גישה. הוא התחיל להופיע בפאבים מקומיים ונבחר על ידי הבי.בי.סי להופיע על במת "הגאים להציג" שלהם בפסטיבל גלסטנברי (והוא רק בן 17). בהופעה הזו שמעו אותו אנשי חברת התקליטים מרקיורי, והשאר... אתם יודעים. עוד לפני שיצא אלבומו הראשון, שיר שלו כבר שימש פסקול לפרסומת של בירה; הוא יצא לסיבוב הופעות עם נואל גלאגר (המגדיר עצמו כ"מעריץ את באג עוד מתקופת היוטיוב שלו") והופיע בכל תוכניות הרדיו והטלוויזיה הנחשבות בממלכה המאוחדת.ב־15 באוקטובר 2012 יצא אלבום הבכורה של באג והגיע מיד למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי תוך שהוא מעיף הן את ממפרד אנד סאנס והן את ליאונה לואיס (חגית יאסו), כוכבת "אקס פקטור", מהפסגה. בחור לבן עם גישה. Lightning Bolt:מיד נמצאו הספקנים הנודניקים שאמרו "ומה חדש בכל הסיפור הזה?". זאת גם היתה תגובתי הראשונית לתופעת ג'ייק באג. פניו הנעריות ניבטו אלי מעטיפת האלבום שלו על מדפי החנויות בלונדון או מאייטיונס ואמאזון, וחשבתי לעצמי: כבר ראיתי ושמעתי הכל. מה הילד הזה יכול לחדש לי? קצה נפשי בילדים האלו מצפון אנגליה עם תספורות הביטלס שלהם ואותם ריפים צפויים מראש וטקסטים שבלוניים. אז התעלמתי מקיומו של ג'ייק באג. גם הדיבור על האותנטיות שלו לא עזר. בכלל, כל המרדף הזה אחר האותנטי נעשה לי לרועץ, מעין מסטיק בזוקה שנלעס זמן רב מדי ויצא ממנו כל המיץ. מבקרי מוזיקה כבר לא שואלים את עצמם מה החידוש או מאיפה נלקחים הציטוטים המוזיקליים של יוצר פופ־רוק כזה או אחר. השאלות הראשונות שמבקרי מוזיקה שואלים את עצמם היום הן באיזה בית ספר פרטי פלוני אלמוני למד וכמה כסף יש להוריו. אז כשכבר מגיח לזירה מישהו כמו באג, אין לך כוח אפילו להקשיב למוזיקה שלו. יכולתי להמשיך בחיי ולהתעלם מקיומו של באג אלמלא לילה אחד יצא לי לראות קליפ שלו בטלוויזיה. ברגע ששמעתי את 15 השניות הראשונות של הסינגל "Llightning Bolt", השיר הפותח של האלבום, הבנתי שטעיתי. שוב. אבל טעות לעולם חוזרת, והנה התיקון: ג'ייק באג אינו עוד ילד בריטי שמנסה להישמע כמו הסטרוקס והסמיתס. ברשימת ההשפעות עליו מונה באג את דונובן, ג'וני קאש, האחים אברלי, אלביס פרסלי, אואזיס וכמובן הביטלס. מה שהכי מצחיק זה שבאג נשמע בעיקר כמו בוב דילן בצעירותו. באג כל כך נשמע כמו בוב דילן הצעיר (עם האף הסתום), שהעיתונים באנגליה הדביקו לו את הכינוי "הבוב דילן של האיסט מידלנדס (מזרח־מרכז אנגליה; אה"ס)". כשעיתונאי של "הטלגרף" שאל את באג על ההשוואה לדילן הוא ענה "בוב דילן הוא קול, אתה יודע, הוא גדול. אבל הוא לא השפעה ענקית עלי". מחבר השפעות שלא אמור להיות ביניהן שום קשר. Two Finrers:גם אם ההשפעות האלו נשמעות מאוד מובנות מאליהן, באג עושה איתן דברים יוצאי דופן. השירים שלו מחברים השפעות שלא אמור להיות ביניהן שום קשר: המקצב נע בין הקאנטרי של ג'וני קאש בשירים הראשונים של האלבום לפולק־בלוז אקוסטי בחלקו השני. לתוך כל זה באג מזריק לפתע הבלחות של גיטרות חשמליות חורקות ואנרגיה פנקיסטית. את אווירת הבלוז־פולק־קאנטרי החמה הוא צובע בטקסטים אפורים נוסח אלכס טרנר על חיי הנוער הדפוק והזרוק של הערים הבריטיות הצפוניות, אלו שאין לך מה לעשות בהן חוץ מלפרק לכולם ת'תחת. וודי גאתרי ואואזיס או ארקטיק מאנקיז ורוברט ג'ונסון לא אמורים להתחבר בשום צורה. אצל באג אלו החיבורים הטבעיים בעולם. במובן הזה, באג ממשיך מסורת מסוימת ברוק הבריטי שבה אנגלים צעירים לבנים מערים צפוניות אפורות (אריק ברדון והאנימלס, ביטלס או ריצ'רד הורלי) ניסו להישמע כמו זמרי בלוז שחורים מהדלתא של המיסיסיפי. ואז כמובן מגיעים כל הספקנים ואומרים "רגע אחד, האם הוא באמת כזה אותנטי?". ניכר עליו - בעיקר בפוני המוקפד שלו - שחברת התקליטים הגדולה השקיעה בו הרבה כסף וגם נתנה לו לעבוד עם כמה מכותבי השירים החמים בסצנה כמו איאן ארצ'ר (סנואו פטרול ו - כמה סמלי - ליאונה לואיס). בינינו, למי אכפת? רק שיכבו את האור כשהמוזיקה נגמרת.           

» ג'ייק באג - Jack Bugg

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ