בק טו בק: האמן ששם את המקוריות כערך עליון

הדבר העקבי היחיד במוזיקה של בק, מנעוריו ועד לפרויקט הנוכחי, הוא הסקרנות הבלתי יציבה שלו. עמית קלינג טוען שבין אם אתם אוהבים אותו או לא, אי אפשר לקחת ממנו את תרומתו האדירה למוזיקה ב-20 שנה האחרונות. פרויקט מיוחד

עמית קלינג, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמית קלינג, עכבר העיר

השנה בק הנסן יהיה בן 43, שזה כבר גיל העמידה, לכל הדיעות. האינדי-רוק, אותו ז'אנר מטושטש שבק היה אחד מהסופרסטארים המוקדמים ביותר שלו, מתחיל לעצב את מודל ההזדקנות שלו. במאה ה-20 היינו עדים לכמה ז'אנרים שנולדו, התעצבו ורק אחרי 20 שנה נזכרו לחשוב איך הם יראו מבוגרים. רצה הגורל וזה נעשה לאור הדיוקנאות של אלו שמתו צעירים: הרוקנרול כבר הבין שגורלו הוא להשמין מאוד ולהסתובב בסיבובי איחוד חסרי תכלית. הפאנק מסרב לקבל את חלוף השנים, בני 50 מקועקעים מנסים מאוד לצעוק את הפזמונים בהם האמינו שלושה עשורים קודם לכן ולהישאר משכנעים. ההיפ-הופ נהנה מהמעמד הציבורי והכספי שלו, ומרגיש קפיטליסטי מתמיד: על כל טייקון כמו ג'יי-זי יש עשרה ראפרים נשכחים שמנסים להתקמבק או למצוא את ישו. ותיקי הדיג'יים והמפיקים של ההאוס והדיסקו נודדים בעולם עם ארגזי תקליטים עצומים, מלטפים את הזקנים שלהם ושומרים על ארשת של גורואים קשישים, מעין פרופסורים שמרצים עד שבע בבוקר.

האינדי-רוק כמעט ולא גבה קורבנות. רוב החברים של רוב הלהקות המשמעותיות בתחום עדיין בחיים. כיוון שהז'אנר הזה גם תמיד נמנע מהכרזות אידיאולוגיות גדולות ורחבות, הוא גם לא היה יכול באמת לבגוד בעצמו כמו שצריך. וככה מסתובבים בעולם ת'ורסטון מור, סטיבן מלקמוס ובק (שהפיק לשניהם את אלבומי הסולו האחרונים שלהם), מתיישנים בנחת אל תוך התווית של "האבא המגניב", זה שקצת שמח שהוא לא עשה קעקועים שעכשיו הוא צריך להתחרט עליהם.בק טו בק - פרויקט מיוחד:» איתמר הנדלמן סמית מפוצץ את בלון ההייפ» סגול 59 על האלבום הראשון משירי Song Readerאבל בק תמיד רצה יותר מרוק הגיטרות הגנרי והכיפי של חבריו לז'אנר. למי שמנסה לעקוב אחר הקריירה שלו מאלבום לאלבום, מתבהר במהרה שיש לכך מחיר. בק הוא לא יוצר עקבי, הוא לא מנסה להיות עקבי ואפילו נרתע מעט מאפשרות הכניסה המחודשת לאותם המים. זה אומר גם שקשה מאוד לאהוב את הדיסקוגרפיה שלו כמקשה אחת: מי שהתרגל לרוק הגיטרות המחוספס והמוזר של "Odelay” או "Mutations”, חטף פתאום לפנים את "Midnite Vultures”, פסטיש לבנבן על הfאנק של פרינס (והאלבום האהוב עליי של בק). אחר כך היה את "Sea Change” המלנכולי, אהוב בעיקר על מבקרים ועל תיכוניסטיות רגישות. ואז את "Guero”, שממש שמח שהשנה היא 2005 ואלקטרו הכי קורה עכשיו. והיו גם את יציאות הלו-פיי הסכיזופרניות המוקדמות: “Stereopathetic Soulmanure” או "Mellow Gold”. אבל בק לא עשה כמו דיוויד בואי וארגן את האלבומים האלו לתוך תבניות מאורגנות של דמויות נפרדות, טרילוגיות וסדרות. הוא גם לא הקים בשביל זה הרכבים חדשים. הדבר העקבי היחיד במוזיקה של בק, מנעוריו ועד לפרויקט הנוכחי שלו, “Song Reader”, הוא הסקרנות הבלתי יציבה שלו, שכל צליל או מראה מצית אותה וזורק אותו לכיוון אחר לגמרי. לפרקים יכול להיות בזה משהו מאוד מתסכל. אבל בק ראוי להערכה הגורפת שהוא מקבל דווקא בגלל שהוא נותן לסקרנות שלו להוביל אותו לאן שמתחשק לה. הוא לעולם לא נותן לחשש של "אבל איך זה יתקבל?” לעצור אותו.

זיקית מוזיקלית. Sexx Laws מתוך Midnite Voltures:

אני לא מעריץ של בק, למרות שאני אוהב מאוד את "Midnite Vultures” וגם ברוב האלבומים האחרים שלו אני מוצא לפחות כמה יציאות ראויות. אבל בק ראוי להערכה הגורפת שהוא מקבל דווקא בגלל שהוא נותן לסקרנות שלו להוביל אותו לאן שמתחשק לה. הוא לעולם לא נותן לחשש של "אבל איך זה יתקבל?” לעצור אותו. ההתעסקות החוזרת ונשנית שלו עם פורמט האלבום עצמו, גם ב-”Song Reader” וגם בפרויקט ה-”Record Club”, בהם היה אוסף ממיטב המוזיקאים של הסצינה כדי שיקליטו יחד איתו קאברים לכל השירים מאלבום מסוים (כך טופלו "The Songs of Leonard Cohen” ו-”The Velvet Underground & Nico”, בין היתר. בחירות עם ביצים), מראה שהוא חושב על המעמד שלו כמוזיקאי ולא לוקח שום דבר כמובן מאליו.צפו לבלתי צפוי. Lonesome Tears מתוך Sea Change:

אל מול פרויקט כמו "Song Reader” מתחשק להאשים את בק בפלצנות. אבל כנראה שהוא עובר משבר אמיתי ביחס לאלבום כקונספט, ביחס למוזיקה ולמהותה במאה ה-21. אחרת הוא לא היה נסוג אל מאחורי הקלעים, אל ההפקה ואל פרויקטים של קאברים בארבע השנים האחרונות, מאז הוציא את "Modern Guilt” המוצלח. מתחשק לומר שהוא ילד שמשחק בארגז חול, אבל כל היצירות שלו מוקפדות ומדויקות מדי (גם כשהן נשמעות מחופפות. בעיקר כשהן נשמעות מחופפות) מכדי שזה יהיה פשוט "משחק". הוא נראה כמו החוכמולוג הזה שתמיד יש לו מה להגיד, עד שמבינים שהוא בעצם לא מדבר לעיתים כל כך קרובות.

בק מצא דרך משל עצמו להזדקן – קצת כמו זו של בריאן אינו. נכון, הוא בחיים לא הקליט משהו שמתקרב לשלמות של "Taking Tiger Mountain by Strategy” או "Another Green World”, לא לכך הכוונה. הכוונה היא להקפדה העילאית על המחשבה ועל מקוריות כערך. הן אלו שמאפשרות לבק, כמו שהן אפשרו ומאפשרות לאינו, לאסוף את מיטב השותפים לדרך – כל דרך – אליה הוא רוצה לצאת. יחסית למישהו שגדל לתוך עידן שהאידיאולוגיה שלו הייתה "כל אחד יכול להיכנס למוסך ולהקים להקה", אי אפשר שלא להעריך מישהו שמערער על האמיתות הבסיסיות ביותר של המוזיקה הפופולרית. עם "Song Reader” בק מודה בגלוי במשהו שתמיד עמד במרכז העשייה שלו – זה לא לגמרי משנה איך זה נשמע, אבל הדבר החשוב היחיד הוא, אתם יודעים. איך שזה נשמע.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ