פרח משוגע: יום הולדת 70 לג'ניס ג'ופלין

במלאות 70 להולדתה של ג'ופלין נזכר גל אפלרויט בקריירה המוזיקלית קצרת המועד שלה, ובשאלה הנצחית: האם השאירה אחריה מורשת מוזיקלית או רק מיתוס? והאם זה בכלל משנה?

גל אפלרויט, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גל אפלרויט, עכבר העיר

אילו היתה בחיים, היתה חוגגת בסוף השבוע הזה הזמרת ג'ניס ג'ופלין יום הולדת 70. ג'ופלין, שהייתה ללא ספק זמרת מצוינת ודמות נערצת, ניהלה אורח חיים הרסני שסופו היה ברור מראש לכל מי שהכיר אותה, וכמו ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון הפכה לאגדת רוקנרול אחרי קריירה קצרה במיוחד, אך פורייה מאוד.ג'ניס ג'ופלין נולדה בטקסס ב-19 בינואר 1943 וכבר מגיל צעיר בלטה בשונותה. בבית הספר התיכון היא היתה שנואה על רוב התלמידים בשל היחס האוהד שלה לשחורים ובשל המשיכה שלה לבלוז ולמוזיקה השחורה. כדאי לזכור שמדובר בלב הדרום הגזעני של ארצות הברית בשנות ה-50 של המאה הקודמת, תקופה חשוכה בלי ספק. כבר בתיכון החלה ג'ופלין לשיר בהרכבי בלוז, ובגיל 20 עברה לסן פרנסיסקו, שם התחברה לאווירה המתירנית של החוף המערבי, והחלה לצרוך סמים ולשיר בהרכבי פולק ובלוז שונים. מכאן ועד למותה ממנת יתר של הרואין ואלכוהול באוקטובר 1970, היו חייה מעין הזיה אחת ארוכה ומתמשכת שכללה הופעות בלתי נשכחות בפסטיבלים הגדולים של התקופה, סקס חופשי, סמים בלי סוף וניסיונות גמילה לא מוצלחים, אך גם שלושה אלבומים נהדרים שיצאו בחייה, ועוד אחד שיצא כמה חודשים אחרי מותה. אז מה בעצם היה שם? מה זה שהפך אותה לכזו אגדה? או ל"פרח משוגע" כמו שקראה לה רחל שפירא בשיר שכתבה לזכרה. לג'ופלין היה קודם כל קול שנדמה שנבע ממעמקי הנשמה שלה, נשמה סוערת, מבולבלת ומלאה בכאב. כך לפחות זה נשמע, קול צרוד, לפעמים צורמני אך בעל עומק כמעט אינסופי. לאף זמרת לבנה לא היה קול כזה, בטח שלא עד אז, והיא הזכירה בשירתה את בילי הולידיי ואת בסי סמית' הגדולות מהן היתה מושפעת בלי ספק. הוסיפו לזה את הנוכחות הבימתית המחשמלת והמלאה בחושניות חסרת גבולות שלה ותבינו שמדובר בפצצה מתקתקת שאי אפשר היה להישאר אדיש כלפיה.קול ממעמקי הנשמה. ג'ופלין עם הביג ברדר הולדינג קומפני:ג'ופלין היתה הנציגה המובהקת של דור ילדי הפרחים הקליפורני של סוף שנות ה-60. באורח חייה הפרוע וחסר העכבות, באהבה שהיא פיזרה לכל עבר ובעיקר במוזיקה שהיא עשתה. ג'ופלין צללה לתוך עולם הבלוז בלי להסתכל אחורה. אם אפשר היה לזהות השפעות בלוזיות במוזיקה של הגרייטפול דד, או הנדריקס, אצלה לא היה ספק. לא השפעות ורמיזות אלא בלוז פשוטו כמשמעו, הארדקור בלוז, עד כמה שחור שאפשר ובלי להתבייש. במהלך הקריירה הקצרה שלה היא התחברה לשלושה הרכבים שונים שניגנו בלוז לבן ואיתם הוציאה ארבעה אלבומים. השניים הראשונים יצאו ב-1967 ו-1968 עם הרכב שנקרא Big Brother & The Holding Company, אך הצלחתם היתה מינורית וג'ופלין עברה לעבוד עם ה-Kozmic Blues Band. הפעם ההצלחה הגיעה, גם מכיוון שהאלבום שהם הקליטו ב-1969 "I Got Dem Ol' Kozmic Blues Again Mama"  יצא בחברת קולומביה הגדולה והמכובדת. את עיקר הצלחתה של ג'ופלין יש לזקוף להופעתה הבימתית המהפנטת והמחשמלת, והשתתפותה בפסטיבל מונטריי ובעיקר בפסטיבל וודסטוק היא הסיבה העיקרית להפיכתה לאגדה עוד בחייה. מעניין להשוות בינה לבין הנדריקס ומוריסון, שכמוה מתו בגיל צעיר במיוחד ומאותה סיבה. הנדריקס אף נפטר שלושה שבועות לפני ג'ופלין, מה שהעצים את האובדן שחשו כל אוהבי הרוק באשר הם. לשלושתם היתה הופעה בימתית כובשת במיוחד, מלאה בפרובוקציות ובוירטואוזיות מוזיקלית או ווקלית ונדמה ששלושתם ניהלו יחסים כמעט אינטימיים עם הקהל שלהם. אפשר בקלות לומר שג'ופלין תינתה אהבים עם הקהל שלה, כמו שגם ג'ים מוריסון עשה וכמו שכמובן עשה הנדריקס עם הגיטרה שלו ודרכה אל הקהל.לייבל גדול והצלחה מכובדת. ג'ופלין עם הקוזמיק בלוז בנד:מהבחינה הזו ההשפעה של ג'ופלין על דורות של זמרות שבאו אחריה, היא ברורה, ועצם הבחירה שלה בבלוז כאמצעי ביטוי קירב הרבה צעירים לעולם המוזיקה השחורה, ואולי אף התרבות השחורה, אך האם היא השאירה אחריה איזושהי מורשת מוזיקלית אמיתית? אני לא בטוח, ונראה לי שעיקר החשיבות שלה היא בעצם היותה. אפשר לומר עליה שאם היא לא היתה היה צריך להמציא אותה. ב-4 באוקטובר 1970, במהלך הקלטות עם ההרכב החדש שלה היא נפטרה בחדר קטן בבית מלון בלוס אנג'לס, בת 27 בלבד. כמה חודשים לאחר מותה הוציאה חברת קולומביה את מה שנחשב עד היום לאלבום הכי טוב שלה – "Pearl" שכלל שירים כמו "Cry Baby", "Mercedes Benz, Me And Bobby McGee". הפסטיבל האחרון שבו השתתפה נקרא Festival Express, והוא סיפור ששווה כתבה נפרדת. תוכלו למצוא סרט שמתעד את הפסטיבל המיוחד הזה שהיה כישלון קופתי אך חוויה חד פעמית לכל האמנים שהשתתפו בו. באחד הקטעים בסרט רואים את ג'ניס ג'ופלין מג'מג'מת ביחד עם חברי להקת The Band ועוד כמה חברים טובים באחד התיעודים האחרונים שלה בחייה.ההצלחה הגדולה הגיעה אחרי מותה. ג'ניס ג'ופלין:היא היתה אחת ויחידה ואת זה אף אחד לא ייקח ממנה, למרות שנדמה שהמורשת שהיא השאירה אחריה נשכחה מזמן, ילדי הפרחים התפקחו מהחלום והעולם הלך ונעשה מקום יפה פחות (גם מוזיקלית) וחבל. כשאנו מאזינים לה היום אפשר עדיין לחלום. וכדאי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ