כוכב אחר: ספר חדש בעברית על דיוויד בואי

לכבוד יום הולדתו ה-66 של בואי קרא עידן חגואל את ספר המאמרים החדש שיצא בהוצאת "רסלינג", ובדק האם אפשר עדיין לחדש כשמדברים על כוכב הרוק המיתולוגי?

עידן חגואל, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידן חגואל, עכבר העיר

העיתוי מבלבל. למה בהוצאת "רסלינג" הוחלט דווקא עכשיו להוציא ספר מאמרים ("האיש שנפל מכוכב אחר") החוקר את הפרסונה והיצירה של דיוויד בואי? הרי האיש לא מתפקד בתעשיית המוזיקה כבר קרוב לעשור, ומצד שני הוא עדיין לא מת כך שעוד מוקדם להתרפק על עשייתו. דיוויד בואי הוא אולי מקרה סינגולרי של כוכב מת-חי. » לכבוד יום ההולדת: שיר חדש לדיוויד בואי» דיוויד בואי: האיש שנעלם מהעולםכמיהה למיניות         כאדם שבקיא בביוגרפיה ובדיסקוגרפיה של בואי, ניגשתי סקפטי לספר שנערך על ידי עודד היילברונר, המורכב ממאמרים שנכתבו על ידי כותבים ישראלים. העטיפה עם הדימוי הטחון של עטיפת האלבום "Aladin Sane" נראתה לי בחירה עייפה. כמו גם הכותר הבנאלי: "האיש שנפל מכוכב אחר". הספר מחולק לחמישה חלקים; הקדמה, רקע, זהות, הפוליטיקה של בואי וההקשר הישראלי ("מגדלור אסתטי בשממה פרברית ישראלית"). ההקדמה והמאמר הראשון ("אכן ימים מוזרים") היו שזורים בטעויות עובדתיות שיצרמו לכל חובב בואי. אבל לשמחתי העניין גבר עם החלק השלישי ואיתו נעלמו גם השגיאות הטריוויאליות. בולטים לטובה הם צמד המאמרים המאכלסים את פרק הזהות, שמצליחים להציע התבוננות עמוקה וחקר אמיתי על היצירה של בואי, מה שנעדר במקצת מהמאמר של דנה קסלר על "בואי בברלין" ומהפרק המסיים ומהטקסט של אבי פיטשון, שהציג את ההשפעה של בואי על הביוגרפיה האישית של הכותב.   המאמר של נדב אפל, "דיוויד בואי ומות המיניות", מציע קריאה טקסטואלית לשיריו של בואי בהקשר הא-מניות והדו-מיניות ומעורר דיון חדש ופוקח עיניים שמצדיק הוצאת ספר שכזה. אפל מצליח למסגר טענה, באמצעות שירים רבים המתפקדים כראיות, שבניגוד לתפיסה התרבותית היסטורית של בואי כמשחרר מיניות הומוסקסואלית ובי סקסואלית בשנות ה-70', היוצר דווקא ערג בעבודתו למיניות כביכול "ברורה" שהייתה קיימת בעולם של לפני השחרור המיני של שנות ה-60'. ולדוגמה יצר תרחישים אפוקליפטיים בו הגזע האנושי הופך א-מיני ונאלץ להיעזר בסרטי פורנו על מנת ללמוד כיצד לקיים יחסי מין. לפי אפל ראה בואי בבלבול המינים ובשחרור המיני אקט כאוטי ומכאיב, אפילו אם כלפי חוץ נראה כטווס המתהדר בנוצות המיניות המעורפלת.מאמרו המצוין של דותן בלייס ("אני דורש עתיד טוב יותר") מנתח את הטרילוגיה האחרונה של בואי, שהחלה עם "Hours" (99') דרך "Heathen" (2002) ונגמרה עם האלבום "Reality"  (2003). בלייס נודד באומץ אל החלק האחרון ביצירה של בואי, הפחות מנותח ומהולל, שמוגדר כרנסאנס שלו כיוצר. הוא עומד על השאיפה של בואי להשיל את הפרסונה ההדוניסטית בה דבק מרבית חייו ולהחליפה ברצון לחיים. הוא מדגים דרך אלמנטים אוטוביוגרפיים רבים הפזורים בשלושת האלבומים הניאו-קלאסיים של היוצר כיצד מוטיבים כגון "מוות" ו"זמן", שהיו קיימים באלבומיו של היוצר הצעיר כאלגוריה רומנטית והרהורים טרגיים על הרס עצמי, הפכו לגורמים בעלי משמעות ממשית בחייו של יוצר המתקרב לגיל 60. כיצד בנה בואי בשלושת אלבומיו האחרונים "כוריאוגרפיה של פרידה" ו"הקדים ברוחו ובנפשו את האיתות הפיזיולוגי" (כלומר התקף הלב). בלייס חותם את המאמר בתובנה שבשלושת האלבומים שחתמו את הקריירה המוזיקלית של בואי, שכללה 24 אלבומי אולפן (לא כולל עבודות פסקול ופרויקטים צדדיים אחרים), דחף היוצר את עצמו, את הקהל ואת תעשיית המוזיקה להכיר בעובדה הלא נעימה ש"גם אנשי המאדים הם בני תמותה".בחזרה לדיוויד ג'ונס בראיון שנערך לפני שנים ספורות סיננה אשתו אימאן כבדרך אגב שבעלה כבר לא משתמש בשם המשפחה (או הבמה) "בואי", אותו הגה אי שם בסוף שנות ה-60 כשרצה למתג את הקריירה המוזיקלית שלו, אלא שב לשם המשפחה המקורי וחזר להיות "רק" דיוויד ג'ונס. לכאורה נראה שהאיש שבשלהי שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 של המאה שעברה יצר בקדחתניות מוטרפת רק כדי להטביע חותם על עולם המוזיקה ולהיוולד מחדש כ"כוכב" ("זיגי סטארדאסט" היה כוכב רוק בדוי שהפך את מי שגילם אותו לכזה ב"מציאות"), עושה הכול על מנת לחדול מלהיות כזה. בואי לא משחרר אלבומים חדשים כבר קרוב לעשור, לא עלה על במה או התראיין כבר מעל לשבע שנים ורק נצפה פוסע על מדרכות שכונת סוהו בניו יורק (שם עשה לביתו) בבגדים קאז'ואליים עד כאב. כך יצא שהאיש שחולק את יום ההולדת של אלביס פרסלי (ה-8 לינואר) "עזב את הבניין". רק שהמוות של בואי האייקון, כמו גם הלידה שלו, התבצע באורך מלאכותי, פוסט-מודרני, המודע למכניזם של יצירת מיתוסים בעולם הרוק. אבל להבדיל מהאייקון של פרסלי שמותו גרם לאגדתו לגדול ולשמועות על קונספירציות בדבר הימצאו לצוץ, בואי זוכה לשיח מסוג זה בעודו בחיים. דגש ראוי על הקריירה המאוחרת שלו:יש שמביטים במהלך הפרישה וההיעלמות ניסיון לשמר מסתורין סביב הקריירה המוזיקלית שלו ששום אלבום חדש לא יצליח לייצר. שהאיש החליט שלא להיות רוקר מזדקן ופתטי ולהותיר את קהלו עם טעם טוב בפה. יש שסבורים שבואי (66), שעבר אירוע לב חמור בזמן סיבוב ההופעות האחרון שלו ב-2004, לא מוכן לסכן את בריאותו באורך חיים תובעני על מנת להאריך חיים ולתפקד כאבא עבור בתו אלכסנדריה בת ה-13. בין אם מדובר פה במהלך קרייריסטי מכוון או לא, הרצון לחדול מלהיות "כוכב" הפך לפרק האחרון והמסקרן לא פחות בקריירה של בואי. אם ב-73' דיויד בואי הרג את האלטר אגו שהזניק אותו לתהילה, אז בשנים האחרונות דיוויד ג'ונס הרג את "דיוויד בואי", הדמות הציבורית, ושב לאנונימיות ממנה צץ מלכתחילה. לכן נוצרה אצל הקהל התחושה של "החי המת", מצב לימבו המזמין ערגה והתבוננות רטרוספקטיבית משמעותית במיתולוגיה שהשאיר מאחוריו יוצר מת. שמי שיצר את אותו יוצר עדיין נותר בחיים. בהחלט מתעתע, אבל מאוד "בואי".אם נחזור אל הספר נגלה שמה שנראה במבט ראשוני כעוד ספר נלווה, מוצר סרק על העולם של בואי, עליו נכתבו כבר מאות ספרים ומאמרים, דווקא מצליח בזכות אותם טקסטים המוזכרים לטובה להתעלות מעל עוד קריאה ביוגרפית וצהובה ולהציע קריאה מרעננת. מעניינת במיוחד המחשבה, שעלתה תוך הקריאה בשלל המאמרים, שגם "דיוויד בואי" הוא למעשה עוד אלטר אגו בסדרת אלטר אגויים אותם הרג דיוויד ג'ונס. שאם במהלך קריירה ארוכת שנים יצר מעמדת ה"על אדם" אז היום שואף רק להסתובב כאחד האדם בקפוצ'ון בסוהו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ