אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינגל שוט: אברהם טל מגלה את אפקט האוטוטיון

אברהם טל חוזר עם סינגל חדש וילדותי, בועז שרעבי חוזר עם מה שהוא יודע, תומר בן אפרים חוזר ונדמה שלאף אחד לא אכפת ודורית ראובני חוזרת ומוציאה תחתיה סינגל כובש

תגובות

כשמציינים את סיומה של שנה בדרך כלל נוטים לסכם את מה עבר עלינו במהלכה. הרגעים הכי... השירים הכי... הסרטים הכי... הרכילות הכי... והקטגוריות הולכות ונאספות. מין הצד השני אנחנו מציינים גם את תחילתה של שנה חדשה, ואיתה מגיעות גם התחזיות, או איך ייראה הסיכום בדיוק בעוד שנה. אנחנו מכמתים את מיטב הנתונים מהעבר ומנסים לגזור מהם את העתיד, להבין מה עומד לפנינו. אבל מה לעשות, יש דברים (הרוב?) שאנחנו לא יכולים לנבא, אפילו לא בקירוב סביר. אי אפשר להגיד באמת איזה אמן יצליח ואיזה לא, איזה סרטון יהיה הכי נצפה ביוטיוב, ואיזו תוכנית טלוויזיה תרתק מיליונים למרקע. אברהם טל, למשל, הוא חידת החזאים. לא ממש ברור איך הסגנון שלו מצליח כל כך ברמה המסחרית, וגם השיר החדש לא ממש עונה על הקושיה. אצל בעז שרעבי ודורית ראובני אפשר להיות חכמים בדיעבד, ולהגיד שהניסיון העשיר שלהם מאפשר להם היום להוציא שירים שבסבירות גבוהה יצליחו ויעבדו כמו שצריך. ובצד השני של הציר ישנו תומר בן אפרים, מוזיקאי של מוזיקאים שלא ממש ברור מדוע הוא לא מצליח כל כך הרבה שנים. השיר החדש והלא מספיק טוב אולי מספק זווית רלוונטית לסוגיה הזו.

זו ילדותי השניה: אברהם טל – אני איתך באמת שאני לא מבין מה סוד ההצלחה של אברהם טל. האיש מוכר אלבומים, ממלא הופעות, זכה בתארי זמר השנה ושיר השנה יותר מפעם אחת, ובסך הכל אפשר להגיד שמבחינה מסחרית הוא מאוד מצליח. וכשזה המצב, אי אפשר להאשים אותו שהוא ממשיך לספק עוד מאותו הדבר, מאותו הסגנון, מאותה האווירה והאמירה. אבל כחובב מוזיקה אני כן מרגיש שאני מחויב להאשים אותו בפשעים כנגד האמנות. "אני איתך" המשיק את אלבומו השלישי הוא שיר רע, אבל מאיפה להתחיל? אולי מהדמיון המעצבן בפזמונים ל"I'll Be Watching You" של פוליס, לא רק בלחן אלא גם ברידוד וזילות של הטקסט המקורי? ואם כבר נגענו בטקסט, אז אולי שווה להתחיל דווקא מהכתיבה השאנטית-ילדותית-מלאת-סוכר המוגזמת, עמוסה באמירות חלולות על להיות שלם ולהסתכל פנימה, ועוד מיני דברים מהסוג ששרי אריסון אוהבת למלא איתם את חיינו. ואם כבר ילדותיות, אז אולי דווקא כדאי להתמקד רגע בלחן הפופי-תבניתי, חסר התעוזה והכל כך משעמם, עם נסיון להיות עדכני בסיוע אלקטרוניקה שכל ילד יכול להרכיב בפשטות בעמודי אינטרנט גנריים. ואם כבר גנרי, אז דווקא בתחום הזה יש לטל איזה יתרון, אם תרצו, והוא השימוש בקול הגבוה הזה, רק חבל שהוא כבר יוצא מכל החורים ובשבילי הוא בעיקר צורם באוזן. ואם כבר צורם באוזן, אז למה לעזאזל להשתמש באוטוטיון בחצי השני של השיר? זה נשמע כמו קליפ בת מצווש במקרה הטוב. ילדותי, כבר אמרנו?

מותר לו: בעז שרעבי – אני שמח בך בלדות רוק הן כמו החלטות לשנה החדשה. הן רבות ויכולות להבטיח הרים וגבעות, אבל רובן לא באמת מקיימות. יחד עם זאת, כשהמבטיח הוא בעז שרעבי, צריך להתייחס לזה קצת אחרת. הוא לא ילד פוחז שנכנס לאולפן הקלטות מהרחוב וחושב שבלדת הרוק שיש לו בידיים תכבוש את כל הלבבות בעולם. הוא בעז שרעבי, יש לו הפריבילגיה להוציא בלדת רוק נוסחתית יחסית, שגרסאות שונות שלה שמענו רבות ועוד נשמע בלי סוף, ובאמת לכבוש הרבה לבבות. כי הוא בעז שרעבי. וכי יש מאחוריו קריירה ארוכת שנים וקול ייחודי שמעניק לו את הסגנון שהוא רק שלו, קול מנחם, כמו לחם טוב. השיר הראשון מאלבום חדש שבדרך הוא בגדר הצהרת כוונות. הוא בא להגיד לנו שזה עדיין בעז שרעבי שאנחנו מכירים ואוהבים, זה שאנחנו מתנחמים במיתרי גרונו. הוא לא הלך לשום מקום, והוא פה להישאר ולרגש. כי הוא בעז שרעבי.  חובת ההוכחה: תומר בן אפרים – עד המרד הבא תומר בן אפרים הוא מוזיקאי של מוזיקאים. אתם כנראה לא מכירים את השם הזה, אבל תהיו בטוחים שלא מעט אנשים בתעשייה הישראלית, מכירים אותו. האיש עובד בזה כבר מתחילת שנות ה-90, כשהתחיל לנגן בארצות הברית במקביל ללימודי דוקטורט בפילוסופיה, ואחרי שחזר לארץ רק הלך והגביר את הקצב. הוא עבד עם אלי אברמוב על שיריו הראשונים בעברית, בהמשך עם רן שם-טוב, וגם כיום סובבים אותו מוזיקאים מוכשרים כמו שאול עשת שגם מפיק את החומרים העכשוויים. ובכל זאת, משהו לא תופס. אין הרבה השמעות ברדיו, הקליפים ביוטיוב (אפילו המושקעים שבהם, ויש כמה מרתקים) לא סוחפים צפיות, ובאופן כללי אין סביבו איזה הייפ מי יודע מה.

אני לא יכול להעיד לגבי כל החומרים שלו, אבל לפחות לפי השיר החדש יש בי כמה מחשבות. מצד אחד, זה אמור להיות שיר מחאתי לקראת הבחירות הקרובות, ואלוהים יודע שיש הרבה על מה למחות, אבל בפועל הטקסט לא מספיק נשכני וחד, והמסרים שלו בסופו של דבר חולפים ליד האוזן. מצד שני, זה אמור להיות גם שיר בלוז כיפי ומתגלגל, וגם בתחום הזה השיר לא מתרומם לגבהים מעניינים. הזרימה המלודית של הבלוז נחמדה, ויש עבודה לא רעה של שילוב כל הכלים לכדי משהו חמוד, אבל לא הרבה יותר מזה. מה שמוריד עוד קצת את האיכות זו השירה הלא מושחזת שלא משאירה חותם. בשורה התחתונה, זה פשוט לא מספיק טוב. ויכול להיות שנוח לו להישאר בנישה הזו של מוזיקאי ברנז'אי, הוא הרי ממשיך בשלו. ואם טוב לו, שיהיה לבריאות.

*#