כרמלה גרוס ואגנר ב"אלבומים": כשאלטרנטיבה אמיתית פוגשת את המיינסטרים

ההנצחה שנעשתה לכרמלה גרוס ואגנר ב"פרח שחור" והבדלי הגישות בין חבריה, ערן צור ואורי פרוסט, הן דוגמאות קלאסיות לקונפליקטים שנוצרים כשלהקה אלטרנטיבית מנסה לפרוץ. מבחינה מסחרית זה הצליח, ומבחינה אומנותית? תלוי את מי שואלים

סער גמזו, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סער גמזו, עכבר העיר

כמה נכון מבחינת "האלבומים" לסיים את עונתה השנייה עם מפץ גדול. "פרח שחור" של כרמלה גרוס ואגנר, הוא רגע כזה של מפץ גדול, של התנגשות ערכים, של גישות, של תפיסות אסתטיות, של כוונות. פרק הסיום הזה, שמציג אלבום שבעצם התהוותו חיסל את ההרכב המבצע שלו, הוא שיעור מאלף הן בחשיבותה של האמת האמנותית והיצירתית והן בכוחם של השחקנים הגדולים בשוק המוזיקה. בדיעבד אנחנו יודעים שכרמלה גרוס ואגנר, שבערה לרגע קצר אבל בהיר במיוחד בשמי המוזיקה המקומית, הניחה את התשתית והעניקה לערן צור את המנדט להמשיך ליצור ולהפוך לאחד המוזיקאים החשובים בישראל מאז. הפרק מגלה לנו סיפור מורכב הרבה יותר.» אסף אמדורסקי: עם קצת עזרה מחברים» המכשפות: הספד לכוכב שנשרף» נושאי המגבעת: זעם נעורים לא מרוסן » משינה: תחילתה של קריירה מופלאההמתח בין ערן צור לאורי פרוסט שמוצג בפרק מזכיר מעין ויכוח דתי. שני מאמינים אדוקים מתווכחים ביניהם על דרך הפולחן הנכונה יותר. הם מאמינים באותו האל ובמוחלטות הבלתי מוטלת בספק שלו, אבל נבדלים בדרך שלהם לעבוד אותו ולהפיץ את תורתו. האל הזה הוא היצירה, השירים. צור מצוטט בשני מקרים במהלך הפרק באמירות מאד חד משמעיות. בפעם הראשונה הניצוץ היצירתי "לא תמיד קורה, אבל ברגעים שזה כן קורה, זה מה שחשוב. זה מה שמנצח את הכל". בפעם השנייה, כשהוא מספר על הכתיבה שלו, הוא אומר "המילים במחברת זה הדבר הכי חשוב ובשביל זה אני עושה את הכל ומוכן לסבול את הכל". במציאות של היום המשפטים הללו נשמעים רומנטיים ואולי אפילו תמימים מאד, אבל מבט אחד קצר על הקריירה של צור מאז, מגלה שהוא לא איבד את הדרך. השירים שלו עדיין זוכים ממנו ליחס של מאמין לאלוהיו.פרוסט, גיטריסט ההרכב, מאמין באותו האל, אבל חושב שהפולחן חשוב מהמיסיונריות. הוא לא מוכן להנגיש את השירים כדי להביא עוד קהל. הוא חושב שקהל של 10 אנשים אומר שהלהקה נמצאת בדרך הנכונה. הוא חושב שהניכור לקהל צריך להיות קיצוני ולכן הוא מנגן עם הגב אליו. הוא קורא להפקה של ברי סחרוף וקורין אלאל "פיסטור". מבחינתו דווקא חוסר הנגישות, החספוס, הרתיעה שההרכב מייצר הם סוד הקסם שלו ואסור לו לוותר עליו. הוא מלא הערכה לשירה שערן כותב, אבל מחליט לעזוב בסיום ההקלטות. גם צור מלא באותה הערכה לפרוסט ומדמה את החברים בלהקה לחבורת מלחים טובים כשהוא הקברניט. הוא מתאר גם את הצוות מטלטל את הספינה, אבל הנחישות שלו להגיע לחוף גוברת על הכל. השירים מנצחים בסוף את כולם ומוצאים את הדרך שלהם החוצה. הגישה של צור היא זו שבסופו של דבר ניצחה, ולראיה: זו גרסתו האלקטרונית של "תמונה אימפרסיוניסטית" שנכנסה לתודעה המוזיקלית ולא המקורית עם השוגייז הרועש של פרוסט.כל השיח הזה על אמת אמנותית היה יכול בקלות להיחשב לאליטיסטי או רומנטי, אבל כל הדוברים בפרק מתארים חוויה דומה. הם נשבים בקסמי השירים כבר בהאזנה הראשונה, מגלים שם משהו חדש וחזק מספיק כדי להאמין בו בצורה טוטאלית. המטען הגלוי בין חברי הלהקה הוא חלק בלתי נפרד מהעניין. התנגשות האגואים, מטען הכעס והזעם ריחפו בכל רגע, אבל תנופת היצירה נמשכה כי הייתה תחושה ברורה ש"זה קורה". חברי הלהקה, שלמעשה לא היו חברים גם מחוץ לאולפן אלא "באו לעבוד", לא מדברים על הפרידה בתחושת פספוס או החמצה. יש בקולות שלהם השלמה מוחלטת עם הגורל הזה. הם לא מאשימים את המיינסטרים ברידוד האמירה, הם לא מאשימים את חברת התקליטים במסחור או ב"עיגול" הסאונד שלהם. הכוחות הללו, שבחלקם השתמרו עד היום ובחלקם נכחדו כמעט לחלוטין, חידדו את הפערים בין פרוסט לצור עד לנקודת האל חזור. הם האש הגדולה שכילתה את כרמלה גרוס ואגנר, והותירה ממנה רק אוד מוצל משריפה – "פרח שחור".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ