המוזיקאים שהפכו את איסלנד למרכז עולמם

לא רק ביורק, סיגור רוס ואמנים איסלנדיים אחרים הפכו את הסצנה הצפונית למה שהיא, גם לא מעט אמנים מרחבי העולם נמשכו לנופים ולאווירה המיוחדת. אורי דרור ("הג'יהאד האיסלנדי") מביא דוגמאות מרחבי העולם. ויש גם זווית ישראלית

אורי דרור, רייקיאוויק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי דרור, רייקיאוויק

צירוף המילים "מוזיקה איסלנדית" מעלה על פי רוב את אותן שתי אסוציאציות מיידיות. ביורק הייתה האיסלנדית הראשונה שמיצבה את מקומה בצמרת כמלכת הקרח כבר בשנות ה-80 עם השוגרקיובס (ומאז נדמה שלא הורידה הילוך לרגע), בעוד סיגור רוס הולכים בדרכה בעשור האחרון וצוברים השפעה ומעריצים הרבה מעבר לגבולות ארצם. כיום ניתן לומר בבטחה שסיגור רוס בשביל איסלנד הם מה שבוב מארלי היה ועודנו עבור ג'מייקה. נדמה שמאז אותו מקרה לא התרחשה הפריה הדדית מובהקת כל כך בין מוזיקאים לבין מולדתם. המוזיקה של סיגור רוס נעשתה מזוהה כל כך עם המראות והנופים עוצרי הנשימה של איסלנד, עד שלעמים נדמה שזו להקה שיש לה מדינה. » פסטיבל איסלנד איירווייבס: הסצנה משגשגתאך ההשלכה המעניינת מכל מתרחשת מתחת לפני השטח. מדובר באימפקט הרגשי/תדמיתי שמהלך קסם על כמות הולכת וגוברת של אמנים וחובבי מוזיקה מכל רחבי העולם. האופציה האיסלנדית הצליחה לצוד את תשומת לבם של כמה אמנים ומוזיקאים שרואים באי הצפוני אבן שואבת של השראה ויצירתיות. חלקם בוחרים להגר והשאר מסתפקים בביקורים תכופים ושיתופי פעולה עם מוזיקאים מקומיים. ה"מתאסלנדים" החדשים מגיעים מרקעים מוזיקליים שונים אך רובם ככולם מתאפיינים באווירת חיפוש אחר הגדרה אישית מחודשת - בין אם כמהגרים בארץ זרה ובין אם כאמנים שיוצרים בתוך אי מבודד הנשלט בידי כוחות טבע עוצמתיים ומנוגדים. הנה סקירה של כמה מהם:  בן פרוסט את המוזיקה של בן פרוסט, אוסטרלי יליד מלבורן שהעתיק את מגוריו לרייקיאויק, ניתן לתאר כשילוב נפיץ ומרתק בין נויז תעשייתי מתוזמר היטב לבין אמביינט מינימליסטי עוכר שלווה. פרוסט, ששמו משתלב היטב עם ארץ הקרח והאש, הוציא ב-2007 את אלבומו הראשון "תאוריית המכונות" בלייבל האיסלנדי Bedroom Community שהוא נמנה על מייסדיו. הביקורות שיבחו ותיארו את האלבום כ"יצירה אקספרימנטלית של ארבו פרט בביצועו של טרנט רזנור". שנתיים לאחר מכן ראה אור התקליט By The Throat, שכבר העלה את הסטנדרטים בכל הנוגע להפקה וקומפוזיציה ודרש מחויבות מלאה מהמאזין. נדמה שפרוסט נהנה להאכיל את הקהל שלו בשברי זכוכית עד שיתחננו לעוד. קשה להישאר אדישים נוכח המאמץ והדיוק שהושקעו בבניית האלבום הזה בדרך לקתרזיס יוצא דופן - מה שעשוי לסקרן אפילו מאזינים שסולדים על פי רוב מניסורי גיטרה מטאליים וביטים אלקטרוניים צוננים שחותכים בבשר החי. הפרויקט האחרון שעליו חתום בן פרוסט הוא אלבום בשם Solaris שנעשה במשותף עם אחד משותפיו ללייבל, המנצח והמלחין האיסלנדי הצעיר והמבריק דניאל ביירדנאסון (שהספיק בין היתר לנצח על תזמורת הסינפונייטה של לונדון יחד עם מקהלת ילדים בהקלטת שיר של סיגור רוס באולפני אבי רוד). האוירה בסולאריס היא מינימליסטית וחרישית אך נוטפת איכות מסוגננת היטב, בדומה לאלבום הסולו היחיד והנפלא של מארק הוליס (לשעבר סולן Talk Talk), כמו גם עבודותיו של המלחין האיסלנדי העולה Olafur Arnalds שהולך וצובר תאוצה וקהלים בספקטרום שבין חובבי בלדות פסנתר רכות לבין מוזיקה קאמרית.  מאכיל את הקהל שלו בשברי זכוכית. בן פרוסט:

Low Roar אחת הסיבות שמובילות אנשים לעזוב את הכל מאחור ולעקור לארץ חדשה היא זוגיות בשלט רחוק. זה מה שקרה לראיין קארזיחה, שעזב את סן פרנסיסקו והשתקע ברייקיאוויק עם אשתו האיסלנדית.  למעשה Low Roar היא להקה של איש אחד, בליווי שותפים מתחלפים. החומרים שלו נובעים לדבריו "מהמקום הבודד והמתמודד של מהגר הנאלץ להסתגל לאקלים בלתי מוכר, למצוא עבודה ולדאוג למשפחתו בחורף האיסלנדי". רוחם של רדיוהד וסיגור רוס מרחפת בבירור מעל אלבום הבכורה חסר השם, כמו גם השפעה חזקה של היוצר האמריקאי ג'ימי לאוול המתכנה The Album Leaf, גם הוא מצאצאיהם הרוחניים של סיגור רוס שאף זכה לשתף איתם פעולה. הבדידות ותחושת הניתוק של קארזיחה היא הרווח הנקי של כולנו, כפי שמשתקף בהופעותיו האינטימיות הממכרות. כנראה שהוא החוליה הבאה בשרשרת האיסלנדית המפוארת של מלנכוליה מתוקה וטעונה רגשית, שמוגשת במינון מדויק של עדנה ועוצמה. מהגר שמסתגל לאקלים לא מוכר. Low Roar:

Cheek Mountain Thief גם הנציג הבריטי שלנו פנה לאיסלנד בעקבות האהבה. מייק לינדסי, סולן להקת Tunng לשעבר (שבתחילת דרכם עסקו בהלחנת פסי קול לסרטי פורנו רך) פגש ב-2006 נערה איסלנדית בשם הארפה, התאהב בה ובמולדתה, ובשנה שעברה העתיק את מושבו מלונדון להוסאוויק - בירת הלוויתנים של צפון איסלנד. לינדסי אימץ את הכינוי Cheek Mountain Thief וכך גם קרא לתקליט שהוציא באוגוסט האחרון - אלבום שכולו שיר הלל לאיסלנד, נופיה ואנשיה. בניגוד לאמנים הנזכרים מעלה אשר נוטים להתעטף בבדידות מזהרת, לינדסי בחר לשתף פעולה עם כמה דמויות בולטות מסצנת האינדי האיסלנדית: מוגיסון, גונאר טיינס מלהקת Mum וסינדרי מאור סיגפוסון שהפיק את האלבום. האחרון הוא אמן פלסטי ומוזיקאי אוטודידקט, אשר נסק בשנים האחרונות מעמדת טרובדור חביב ונטול יחוד לאחד המוזיקאים המזהירים והעסוקים בסביבה - כמנהיג הלהקות Sin Fang ו-Seabaer וכמפיק שפרויקטים רבים באיסלנד עוברים תחת ידיו. המגע של סינדרי ניכר היטב באלבומו של לינדסי: פולק נאיבי מרובד דרך קליידוסקופ של פופ סיקסטיז פסיכדלי. יש פה התרגשות בתולית ויש הומור, ובאוויר עומדת תחושה כאילו נקלעת בטעות למסיבת קומזיץ פרטית במחסן חלקי החילוף לספינות של הכפר הצפוני.    כל החברים הנכונים. Cheek Mountain Thief:

Keflavik

העיירה הקטנה קפלאוויק הייתה מאז ומעולם בירת התעופה של איסלנד: נמל התעופה הבינלאומי על שם מגלה הארצות לייבור אריקסון שוכן בה ומפרנס רבים מתושביה, אך עד לפני שנים ספורות הוא הכיל בתוכו גם שדה תעופה צבאי בשליטת חיל האוויר האמריקאי. בזמן מלחמת העולם השניה (1942) הקים צבא ארצות הברית את הבסיס למטרת שליחת מטוסים אשר אבטחו את תנועת שיירות האוניות מצפון אמריקה לאירופה. לאחר המלחמה הפך הנמל לתחנת תדלוק למטוסים אזרחיים וסייע בהתפתחות נתיב הטיסה הצפון אטלנטי. בתחילת שנות ה-50 הסתבכו העניינים כאשר ארצות הברית החליטה בתיווכה של נאט"ו להגן על איסלנד נטולת הצבא, כשהמלחמה הקרה עם רוסיה ניצבת ברקע ודיון על הצבת סוללות טילים גרעיניים באיסלנד היה תלוי באוויר ופילג את העם. בינתיים הלכו והתמקמו בקפלאוויק כמה אלפי חיילים אמריקאים מכורח מילוי תפקידם, שחייהם התערבבו באופן טבעי עם הקהילה המקומית. מרבית האיסלנדים התנגדו להשפעות הקפיטליסטיות ולמה שזיהו כפטרונות אמריקאית כלפי המרחב האווירי האיסלנדי והביטחון הלאומי - מאבק שהגיע לקיצו בשנת 2006 כשממשלת ארצות הברית החליטה לפרק את הבסיס מפאת חוסר רלוונטיות ולהחזיר את החיילים הביתה.

כל זה לא מנע מבנות איסלנד לחלוק גנים עם נציגי המעצמה ממערב לאורך יותר מ-50 שנה של כיבוש שקט. אחד מהתוצרים של אותם רומנים אמריקאים-איסלנדים הוא המוזיקאי החבוי ג'ייסון נייט, שבחר כשם במה את שמה של עירו - קפלאוויק. האזנה לחומרים שלו עשויה לעורר זכרונות נעימים מתקופת  Slowdive, עקבות של אייקוני פוסט-רוק דוגמת טורטויז ומוגוואי, כמו גם עבודות מוקדמות של הרכב הדרים-פופ האלקטרוני המרתק Seefeel מאמצע שנות ה-90. מפתיע לגלות שדווקא  נייט, שנולד באיסלנד לאב אמריקאי ואם מקומית - ויתר כמעט לחלוטין על השפעות מהמוזיקה המקומית. האיסלנדיות שבו מחלחלת דרך הנוף והטבע ולא דרך המורשת התרבותית. נייט לא מתיימר להגיע רחוק עם אלבום כזה או אחר וגם לא לגרוף תהילת עולם. כל מבוקשו הוא ליצור באולפנו הביתי אמביינט/דרון של נופים מוארים ומזמינים, ולקחת את המאזין למסע מוזיקלי בדרך להתעלות רוחנית. גם זה לא מעט.    » האזינו למוזיקה של Keflavik

אילן וולקוב   וכמובן שאי אפשר בלי הקשר הישראלי, אפילו שהוא מצומצם למדי. הנציג המוזיקלי הבכיר הוא ללא ספק אילן וולקוב - מנצח, מלחין ומפיק פסטיבלים, ששמו אולי מצלצל לכם מוכר בהיותו אחד ממקימי המועדון לבונטין 7. וולקוב, בן זוגה של המוזיקאית האקספרימנטלית מאיה דוניץ (מקהלת גבעול, הבילויים) ואיש אשכולות בעצמו בסצנת האוונגארד הישראלית והעולמית, הפך כבר בגיל צעיר מאוד למטאור עולמי בתחום ניצוח תזמורות. את תפקידו הגדול הראשון קיבל בתחילת 2003, כאשר מונה כמנצח הראשי של התזמורת הסימפונית הסקוטית של ה-BBC  לפני שנה מונה לשמש כמנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של התזמורת הסימפונית של איסלנד - בעיתוי נפלא עם כניסת התזמורת לביתה החדש בהיכל התרבות המפואר "הארפה", שנפתח חודשים ספורים לפני כן בלב הנמל של רייקיאוויק.  לדבריו של וולקוב, הקהל והמוזיקאים באיסלנד מביעים עניין רב באמנות חדשה וקיצונית, כפועל יוצא של היותם אנשים לא מאוד קונבנציונליים. המשיכה של אמנים זרים לאיסלנד נובעת לדעתו מתחושת המרחב שלא ניתן לקבל בערים הגדולות באירופה ובארצות הברית, וכמו כן מעוצמת הטבע וקרבתו היחסית לעיר. השתלב מהר בסצנה. התזמורת הסימפונית בניצוחו של וולקוב:השתלבותו של אילן וולקוב בסצנה המקומית הייתה מהירה ומקיפה, ובחודש מרץ האחרון ייסד ואצר ברייקיאוויק את פסטיבל "טקטוניקס" למוזיקה חדשה. מדובר באירוע רחב אופקים לחשיפת יצירות איסלנדיות חדשות מז'אנרים אלטרנטיביים שונים, שיתופי פעולה מפתיעים בין תזמורות ומוזיקאים קלאסיים לבין אמני אנדרגראונד, ופרשנות מחודשת ליצירות של המלחין המהפכן ג'ון קייג'. רוב האמנים הם מהביצה המקומית, אך גם נרשמה נציגות של אורחים מכובדים כמו אורן עמברצ׳י, סטיבן אומלי, וכמובן הזוג וולקוב את דוניץ. באפריל 2013 מתוכנן פסטיבל טקטוניקס להכות את איסלנד בשנית ובמאי ינדוד לגלזגו. ביוני יגיע הפסטיבל עד לתל אביב-יפו, שם יתקיים במוזיאון תל אביב, ב"תיבה" ובלבונטין 7.

המוזיקאי אורי דרור מתקלט ומשדר את הפודקאסט "הג'יהאד האיסלנדי" ונחשב לאוטוריטה בתחום המוזיקה האיסלנדית

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ