מיליארד טועים: הגנאגם הוא סוף העולם התרבותי

מיליארד הצפיות ביוטיוב משקפות במדויק את התקופה בה אנו חיים: קיפאון תרבותי והצלחות פיקטיביות

דנה שוופי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה שוופי, עכבר העיר

במובן מסוים סוף העולם באמת הגיע ביום שישי האחרון, 21 בדצמבר. אמנם לא חזינו במלחמה גרעינית, במטאור ענק שפוגע בכדור הארץ ויוצר שרשרת צונאמים קטלנית, ואפילו לא באיזה גל אנרגטי חובק עולם שמייצר לכולנו התחלה חדשה. אבל זה מה שכן קרה: מתישהו בין שש לשבע בערב, שעון ישראל, הלהיט הקיי־פופי של הזמר סיי, "גנגאם סטייל", עבר את מחסום מיליארד הצפיות ביוטיוב. "גנגאם סטייל" הוא לא רק סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו (ולא מרגישים כזה פיין), הוא גם תוצר מובהק של התקופה. הוא המועמד ההולם ביותר לייצג את התרבות, כמו גם את האנושות, בכל סיכומי השנה של 2012 שמתפרסמים החודש. טעו ב"ניו יורק טיימס" כאשר בחרו באובמה לאיש השנה שלהם (שלא לומר מיחזרו), ללא ספק הם היו צריכים לבחור בסיי. לכל הפחות בשל היותו עצם ההתגלמות של ההידרדרות התרבותית שלנו בעשור־עשור וחצי האחרונים. צפו, מיליארד כבר עשו את זה:

קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק, אבל פחות או יותר סביב חלוף המילניום, סוף שנות ה־90 בואכה שנות האלפיים, נעצרה ההתקדמות התרבותית בעולם. במקביל לדהירה הטכנולוגית נטולת הרסן, ואולי מתוך קשר ישיר אליה, תחומי התרבות השונים קפאו על שמריהם. בין אם מדובר בעיצוב, באופנה, במוזיקה או בקולנוע – השאיפה המרכזית שעמה מתמודדים רוב היוצרים כיום היא ניסיון נואש לשחזר את תהילת העבר, להחזיר אותנו לרגעים נושנים וטובים במקום להוביל אותנו למקום חדש. מה שנקרא: “רטרו". אבל בניגוד לרהיטי וינטאג' או לאינסטגרם, “גנגאם סטייל" אינו ניסיון מובהק לפנות לרגש של נוסטלגיה. ההפך הוא הנכון: סיי מתיימר לייצר אמירה חברתית אירונית על המקום שבו הוא חי, הוא מנסה להיות נאמן לתוכן ויזואלי שייראה עדכני (סוג של) ולביטים מוזיקליים שיישמעו עכשוויים במידת האפשר, ביחס לנסיבות. הוא אינו חלק מתרבות הרטרו, אבל הוא גם לא לוקח את התרבות קדימה, הוא סתם צועד במקום – או רוקד על סוס דמיוני, לצורך העניין – באופן שממחיש לחלוטין את אותו סטטוס קוו. "גנגאם סטייל" מסכם מצוין גם את הדיאלקטיקה הזו שבין הקיפאון התרבותי להתקדמות הטכנולוגית. מצד אחד מדובר ללא ספק ביצירה שהערך שלה בעולם שואף לאפס, ומצד שני מדובר בהצלחה מסחררת במובנים של העולם החדש – עולם הלייק. זוהי יצירה שעומדת בכל התנאים של מדד היוטיוב. ומדד היוטיוב, כידוע, אינו בוחן את טיב היצירה או את החשיבות שלה. הוא אינו בוחן את הצלחתה בעולם האמיתי, במונחים של מכירות והישגים כלכליים. הוא אפילו לא בוחן עד כמה הקליפ אהוב על אנשים, או כמה מהם נהנו לשבת ולצפות בו. האומדן היחידי של יוטיוב הוא כמה אנשים לחצו קליק עם האצבע על עכבר או על מסך. הצלחה במדד היוטיוב, אם כן, היא הצלחה פיקטיבית לחלוטין, היא לא מעידה על טעם או על מגמה, רק על עצם התופעה של התפשטות ויראלית. במובן זה "גנגאם סטייל" הוא סיכום מושלם של שנה ושל תקופה. סיכום עידן שבו תופעה נשפטת רק מעצם היותה תופעה, ללא כל קשר לתוכן שלה. אם כל אירוע בעולם האמיתי נמדד על פי כמות הממים והטרנדים שהוא גורר ברשתות החברתיות, הרי שמספר סרטוני הפרודיה והמחווה ל"גנגאם" הוא חסר תקדים. שלא לדבר על קבוצות הפלאשמוב המציקות שממשיכות לצוץ ולכער את המרחב הציבורי. "גנגאם סטייל" הוא סיכום מושלם ל־2012, כי בסופו של דבר הוא פשוט פאנץ' ליין מאוד מוצלח. כמו כל הצלחה אחרת ביוטיוב או בפייסבוק, הערך העליון שלו הוא ערך הדאחקה. בעוד שהתרבות נכנסה לעידן הקרח, הדאחקה תפסה את מקום החדשנות. סיי הצליח לייצר את הדאחקה האולטימטיבית. ואיך יודעים שהיא כזו? כי יש לה כבר יותר ממיליארד צפיות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ