תנו צ'אנס לספרות על טראנס

תרבות הטראנס הישראלית מעולם לא זכתה למחקר מקיף ומעמיק, עד שבאה אלינור כרמי וכתבה עליה תזה. כעת היא מנסה לגייס כספים כדי להוציא אותה כספר

רננה הלפרין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רננה הלפרין, עכבר העיר

סצנות אנדרגראונד בדרך כלל סובלות מפרדוקס הביצה: עצם הפעילות המחתרתית מהווה מוקד משיכה והתעסקות מצד התקשורת, עד שהן יוצאות מהשוליים, הופכות לנחלת הכלל ומאבדות את האפיל שלהן. בסצנת הטראנס ההפך הוא הנכון ונדמה כי כל החוקים החלים על חיי הלילה נשברים לעומתה. הסצנה, אלופת ישראל בהטרדות הממסד והמשטרה, רק הולכת ומתחזקת מולם, והתקשורת, שנוטה לחבב התנהלות מחתרתית באשר היא, משום מה ממשיכה להתעלם מהתרבות הזו. » רוצים לתרום להוצאת הספר?אלינור כרמי (פינקי), כיום דוקטורנטית לתקשורת בגולדסמיתס בלונדון, החליטה לקחת על עצמה את משימת המחקר והתיעוד של סצנת הטראנס המקומית. היא הקדישה את התזה שלה לתרבות הטראנס בישראל וכעת מעוניינת להוציאה כספר. לשם כך היא נעזרת באתר לגיוס הכספים Headstart, שם הצליחה לאסוף (נכון לכתיבת שורות אלו) כבר קרוב ל־70 אחוז מהסכום הדרוש. “היה לי מוזר שאחרי עשרות שנים שתרבות הטראנס קיימת ומעורבים בה עשרות אלפי אנשים, היא עדיין בצללים”, מספרת כרמי, שאינה זרה בעצמה לסצנה, והיתה בעבר מעורבת בה דרך פעילות ברדיו, בטלוויזיה, בלייבלים ובעיתונים, “חוץ מניסן שור שעשה עבודה מדהימה אך לא מספיק מקיפה (בספר ובסדרה ‘לרקוד עם דמעות בעיניים’, על תרבות המועדונים בארץ; ר”ה), אין תיעוד בכתב של תרבות כל כך משמעותית, והתקשורת מתעלמת ממנה, כפי שקרה למוזיקה מזרחית בשנות ה־70. בתזה ניסיתי להביא קורפוס מידע מעמיק ומקיף, התמקדתי בשנים 1999-1989, העשור הבולט הראשון, ובחנתי את השתקפות הטראנס בראי עיתונות המיינסטרים, ניתחתי שני פסקי דין וראיינתי 16 אנשים בולטים בסצנה במגוון תחומים, ביניהם גיא סבג, מיקו, אייל ינקוביץ, אשר חביב ואילן פקטור. התמקדתי בשאלה איך תרבות הטראנס הצליחה לשרוד בישראל למרות הקשיים, מה הם התנאים שמאפשרים לה להצליח במקום מסוים ובמקום אחר לא, ואיך תרבות, שפעלו כל כך הרבה לעצירתה, עדיין בועטת”. בין אם לטובתה או לרעתה של סצנת הטראנס, לא ניתן להכחיש את התעלמות התקשורת ממנה. רפרוף במדורי הלילה בעיתונים יספק את כל המידע על מסיבות ההאוס והטכנו, אבל כלום על מסיבות טראנס שמושכות אלפי בליינים. גם מדורי המוזיקה יהיו מלאים בכתבות על יוצרים אלקטרונים ואינדים, אבל יוצרי הטראנס הישראלים, הנחשבים למעצמה בעולם, כמעט ונעלמים מהם. “כבר 30 שנה התרבות הזו מתקיימת מתוך עצמה, באופן כמעט ייחודי לישראל”, מוסיפה כרמי, “במחקר שלי עלו הרבה ממצאים מעניינים. באחד מפסקי הדין שניתחתי ניסו חברי פורום באר שבע להרים מסיבה חוקית ונתקלו בבקשות תמוהות מהמשטרה, כמו העברת שמות האמנים המנגנים והעברת הפלאיירים לאישור. דברים שלא היו מבקשים בהופעה רגילה. בפסקי הדין נוצר שיח מרתק על תרבות פנאי לגיטימית ועל יחס השלטונות והממסד המשפטי לתרבות זו. גיליתי שדווקא הנרטיב המשפטי, האמור להיות חסר פניות, מאוד לא אובייקטיבי וספוג פוליטיקה ומניעים פנימיים. גם תל אביב מקבלת מקום חשוב במחקר מאחר שהיא סיפקה את המצע להתפתחות התרבות, והיתה עיר הקשר לגואה, לתאילנד ולמעצמות הטראנס בעולם, כמו גם נקודת החיבור בין המארגנים, המוזיקאים והיחצנים. כמו כן, אני מזהה ומפרטת את שאר הגורמים שעזרו להתפתחות הטראנס, מתעדת את הסיפורים של האנשים שייבאו אותה לישראל ובוחנת את הקשיים שבהם נתקלה. התזה למעשה שופכת אור על תהליך היסטורי חשוב בישראל שעד כה הופץ כמידע בעל פה או כמידע שצבר אבק בארכיונים”. הספר, שיקרא “טראנסמישן”, עתיד לראות אור בהוצאת הספרים רסלינג לאחר השתתפות עצמית של 30 אלף שקל, שאותה כרמי שואפת להשיג, כאמור, בעזרת התרומות שלכם. לספר יכנסו עוד כמה ראיונות, ניתוח תקציב הרשות למלחמה בסמים, דיון על הפורום ישראטראנס ופלאיירים נוסטלגיים. “אני פועלת מתוך שליחות”, מתוודה כרמי, “הספר משקף פיסת תרבות היסטורית שאין לה מספיק תיעוד. אנשים אולי לא מתעניינים במוזיקת טראנס, אבל מדובר בתרבות רבת שנים הכוללת אלפי אנשים ונחשבת לאחת הבולטות בעולם. אחרי שהספר ייצא אני מקווה להתחיל לעבוד על החלק השני בטרילוגיה שיתמקד בעשור הבא. נכון להיום נשאר פחות משבוע לדדליין של Headstart ועוד לא הגעתי לסכום המלא שאני מעוניינת לאסוף, אבל אני לא דואגת, הספר ייצא. בכל זאת, מדובר בתרבות שנוטה לדחות דברים לרגע האחרון”.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ