סינגל שוט: קטלין רייטר משיקה קריירה אמיתית

זוכת The Voice מוציאה סינגל ראשון מוצלח ומבטיח, אסתר רדא מייבאת את הג'אז האתיופי, שי נובלמן מתרגם את הרוק הבריטי ודיויד ברוזה ממחזר את הגיטרות הספרדיות

טל הנדלס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

יותר מדי פעמים אני מתלונן על מצב המוזיקה בארץ. אמרתי שאנחנו בינוניים, מיושנים, לא מעודכנים, רודפי תהילה וכסף וזונחי תוכן ואמירה. חשבתי שאנחנו לא מקצועיים, שאנחנו נורא מקובעים ומנסים לחקות כל מיני דברים בצורה לא מאוד משכנעת או אינטיליגנטית. גם אמרתי שאנחנו מיליטנטים, ושזו אשמתה של החברה הישראלית האגרסיבית שעדיין מייצרת גיבורי תרבות צה"ליים. ועכשיו אנחנו בחנוכה, מעטים מול רבים וכל זה. ואולי הגיע הזמן שסוף סוף נסתכל על המעטים וננסה לשאוב קצת תקווה לעתיד נכון יותר של מוזיקה ישראלית מגוונת ומעניינת. » סינגל שוט - כל הטורים

רצה הגורל וכמה מנציגי האור שבקצה המנהרה התקבצו להם באותו השבוע. שבוע שבו קטלין רייטר, אפילו שהיא יוצאת ריאליטי, משחררת סינגל בכורה גרובי א-לה איימי ויינהאוס, בהפקתם של המאסטרים סאבו וקותי. שבוע שבו אסתר רדא מתחברת לשורשים האתיופיים ומעניקה לנו מתנה תרבותית מעולמות הג'אז האתיופי החינני, גם כאן סאבו וקותי מאחורי הקלעים. שבוע שבו שי נובלמן חוזר אחרי כמה שנים של דממה מוזיקלית עם רוק בריטי סוחף ועמוס כלי נשיפה מבית ההפקה של עוזי פיינרמן. זה היה שבוע של חיבור בין המובילים בסאונדים החדשים והעשירים, על המיקרופון ומאחוריו. אם יש קשר בין כל זה לבין פרסום המדור ב-12.12.12, שהנומרולוגים יגידו. רק דיויד ברוזה הגיע להזכיר לנו שיש גם מוזיקה ספרדית בעברית, אבל איכשהו זה נשמע נורא מיושן ולא רלוונטי.

סינגל השבוע: קטלין רייטר – כלום לא עוזר לי קטלין רייטר היא הזוכה של העונה הראשונה של דה וויס. זהו, הייתי חייב להגיד את זה לפחות פעם אחת. ריאליטי מוזיקה בישראל הוא משהו כל כך שואב ודומיננטי עד שהוא מחייב התייחסות כזו או אחרת, ולרוב, פליטי התוכניות הללו מוצאים עצמם מקבלים יחס של כוכבני ריאליטי ולאו דווקא של מוזיקאים. רייטר אמנם יוצאת מתוך ריאליטי, אבל לפחות לפי סינגל הבכורה שלה, זו הפעם האחרונה שיש למישהו זכות לזקוף את זה לחובתה. זמרת מעולה, חיננית להחריד, אי אפשר שלא לחבב אותה. סאבו וקותי, איך לא, הצמד המופלא של הגרוב הישראלי, אחראים על העיבוד וההפקה, והטיפול שלהם בשיר וברייטר הוא מדויק. "כלום לא עוזר לי" הוא פשוט שיר כיפי, הנאה צרופה. אין פה אפילו טיפת יומרה לנסות לעשות משהו אחר, להסתבך עם טקסטים מורכבים שמנסים לפתור את שאלת החיים בשלוש דקות, או להתחכם יותר מידי עם לחן מסועף ועמוס כלים (על שניהם חתום ניר דנן). במקום כל אלה, יש אמירה מאוד ברורה. רייטר היא זמרת עם מלא סול, גרוב מדבק וים של אנרגיות חיוביות. אלה הדברים שצריך להחצין ולהבליט, וזה בדיוק מה שיוצא החוצה במהלך השיר המדליק הזה. הסאונד מלמד שסאבו וקותי בשביל רייטר הם כמו מארק רונסון בשביל איימי ווינהאוס עליה השלום, אבל לא כחיקוי בוטה שהיה הופך את כל הפארסה הזו למביכה, אלא כמקור להשראה וכיד מכוונת שמכניסה אותה למסלול הנכון שבו היא רוצה וצריכה להיות. בשורה התחתונה, אני לא מצליח להפסיק להקשיב לזה, וזה אולי המבחן הכי חשוב.

עושר תרבותי: אסתר רדא – Life Happens הייפ ובאזז כמו שאני חווה בשבוע האחרון סביב אסתר רדא אני לא זוכר כבר הרבה זמן. אני לא יכול להקליק בלי להיתקל בה שוב ושוב, בכל פינה מהללים את הסינגל הראשון מתוך אי.פי. הבכורה שצפוי לצאת בקרוב, שלא לדבר על הפיד בפייסבוק שלי שמפורק מאזכורים ולינקים עליה. זה מסוג ההייפים שאני שומע על השיר עוד לפני שאני שומע את השיר. ואם יש משהו שאני לא יכול לסבול זה לאהוב דבר מה רק בגלל שאחרים אוהבים אותו.

האם ההייפ מוצדק? שאלה קשה, כי אני לא יודע מה זה בדיוק אומר להצדיק הייפ, ואיך בכלל מודדים דברים כאלה. האם השיר הזה הוא טוב? בהחלט, אפילו טוב מאוד. גם פה, ניחשתם נכון, אמונים על ההפקה זוג המפלצות סאבו וקותי, ואת הטקסט והלחן כתבה רדא בעצמה. נתון נוסף שחשוב לדעת עליה, במקרה שלא ניחשתם מהשם שלה או שלא נתקלתם בה על מסך הטלוויזיה או בימת התיאטרון (בשקט בשקט יש לה קריירת משחק משגשגת), מדובר בבחורה אתיופית. ולפני שמישהו קופץ ומניף את דגל הגזענות, ולמה בכלל אני צריך לציין דבר כזה, ארגיע אתכם שמטרת האזכור היא תרבותית-הסטורית, כדי להבין מאיפה מגיעים מקורות ההשראה שלה. אם הסאונד בשיר הזה נשמע לכם מוכר, כנראה שהייתם בשנה שעברה בהופעה של מולטו אסטטקה בבארבי, או שראיתם לאחרונה את הסרט "פרחים שבורים" של ג'ים ג'רמוש. הקשר בין כל הדברים הוא אתיו-ג'אז, תת ז'אנר של ג'אז המגיע מאתיופיה, או יותר נכון, ממולטו אסטטקה, מי שנחשב כאבי הז'אנר שהספיק להתפתח ולגדול מאז שנות ה-60 (אחד השיאים שלו בעת העכשווית היה ג'ים ג'רמוש שעיצב את כל פסקול הסרט סביבו). רדא מתכתבת באופן ישיר עם המסורת האתיופית, ובאופן ספציפי עם גרסת הג'אז הקומוניקטיבית הזאת, הרבה בזכות חטיבת כלי נשיפה מלודיים ביותר והמון גרוב ו-Fאנק. עוד לא נעשתה מוזיקה כזו בארץ, ואם כשהיא כבר נעשית זה קורה בצורה מדויקת וטובה, ועם זמרת בעלת קול שיושב בצורה כל כך נכונה על הגרוב הזה, אין לנו עוד הרבה מה לבקש. פליי פליי פליי. הפלישה הבריטית: שי נובלמן – כל יום משתנה שש שנים עברו מאז האלבום השני והאחרון של שי נובלמן. תקציר מנהלים: בקריירת הסולו שלו הוציא נובלמן שני אלבומים מצוינים באנגלית, על טהרת הרוק הבריטי, בליווי והפקה של חברי רוקפור, ועוד מוזיקאים מהשורה הראשונה כמו רם אוריון ואורי כנרות. אני זוכר את האלבומים ההם כמשהו מעניין וטוב מאוד שנתן לי תוכן מוזיקלי חדש שלא היה לי עד אז בארץ. "כל יום משתנה" הוא השיר הראשון מתוך אלבום חדש, אחרי כל השנים האלה, והפעם בעברית. חוץ משינוי השפה, האווירה המוזיקלית לא השתנתה הרבה, ואני אומר את זה דווקא בקטע טוב. נובלמן יודע להגיש את הרוק הבריטי הזה כל כך נכון, ופתאום כל הדבר מזכיר לי את אלקטרה של ניצן חורש. וזה בכלל לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהשניים שיתפו פעולה כבר לפני כמעט 20 שנה, ודרכיהם הצטלבו שוב ושוב לאורך השנים. הם נציגי הרוק הבריטי שלנו, ושניהם מגישים אותו בצורה מופלאה.

נובלמן, כמו חורש, מצליח לסחוף עם השירה הנקייה והרוק המתפרץ עם התופים האינטנסיביים. את האלבום החדש הפיק עוזי פיינרמן, שהגדיל לעשות והוסיף חטיבת כלי נשיפה שנותנת הרבה חן ומצליחה מעט לרכך את האגרסיביות שיכולה להיות גם מעיקה. השיר החדש מחזיר אלינו את נובלמן המוזיקאי (חובבי הכדורגל בארץ ודאי מזהים אותו מכל מיני פינות ספורט וכתיבה סאטירית על מצב הכדורגל בארץ) בכל הכוח ומלמד אותנו שלא רק שהוא לא איבד את זה, אלא שהוא גדל והשתפר ונשמע טוב ונקי מתמיד. ברוך שובך. חולם בספרדית: דיויד ברוזה – אוי אהבה, אבוי אהובה אוהבים לצחוק על דיויד ברוזה שהוא טרחן בלתי נלאה, ושההופעות שלו יכולות להימשך יומיים. כבר שנים שהוא נמשך למוזיקה הספרדית ומוקסם באופן ספציפי מהגיטרה הספרדית. לא סתם צוחקים עליו, הוא באמת יכול לשבת שעות וללהטט עם הגיטרה, לעשות את הטריק הזה עם המרפק ולרקוד איתה לכל עבר. מעבר לצחוק, יש גם אנשים שאוהבים את זה, וכאן בדיוק קבור הכלב. יש אנשים שאוהבים, ויש אנשים שלא. זו מוזיקה מאוד מסוימת, שאמנם יכולה להיות עשירה, אבל יש לה סאונד מאוד מובהק. ואם אתה לא אוהב, אז שכח מלהנות מזה.

גם השיר החדש שלו נשען על הגיטרה והמקצב הספרדיים. יהונתן גפן כתב, ברוזה הלחין, לואי להב הפיק. נבחרת כוכבים, איש איש בתחומו, והתוצר הוא אכן מאוד מקצועי. כל אחת מהחוליות עשתה עבודתה בצורה טובה מאוד, ואפשר מאוד להעריך את המוצר השלם. יחד עם זאת, קשה לומר שזו כוס התה שלי. זה לא מדליק אותי בכלל, זה אפילו מרגיש קצת מיושן, במיוחד כשאני מסתכל ימינה ושמאלה בטור הזה ומבין שיש נציגים מצוינים לדור הצעיר, עם סאונדים עשירים ומגוונים ויכולות מקצועיות לא פחות טובות. אם אתם בעניין של ברוזה וגיטרה ספרדית באופן כללי, כנראה שתהנו גם מזה. עלי, בכל אופן, זה לא ממש עובד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ