סינגל שוט: תגלית מוזיקלית ושמה אניה בוקשטיין

וגם: אביב גפן ויובל מנדלסון מתרחקים מתקופות המרדנות שלהם, אביגייל רוז מפנה גב לתדמית המלנכולית שלה ואופיר סומברג מצליח לרגש. ביקורת סינגלים שבועית

טל הנדלס, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

מוזיקה, כמו אמנות בכלל, רוצה בסופו של דבר להעביר מסר. היוצר משתמש בה כי הוא מניח שזה המדיום שבו הוא מצליח לבטא את עצמו בצורה הטובה ביותר. יתרונה של האמנות בכך שהיא לא מוגבלת לוורבליות בלבד. אפשר להעביר חוויות אנושיות בשלל אמצעים אחרים, וזו גדולתה האמתית. המוזיקה עושה זאת גם בעזרת טקסט, אבל זהו רק מרכיב אחד בפאזל של היצירה השלמה, שכולל גם סאונד מסוים, אינטונציה, הפקה מוזיקלית, בחירה בכלים מסוימים על פני אחרים, ועוד אינספור פרמטרים.

יוצר מוצלח הוא זה המעביר את המסר שלו כמו שצריך ונותן למאזין את התחושה שהוא מבין בדיוק מה עובר עליו. אביב גפן, בעברו, הצליח לבטא תחושות של דור מזוין בצורה מאוד חדה וברורה, חבל שהיום הוא בוחר לדבר בשפה של קולדפליי. גם יובל מנדלסון, אקס שייגעצ, ידע לבעוט בממסד ורתם לצידו את הציניות ככלי הנשק המרכזי שלו. היום, כשהתבגר מעט, נעלמה הבעיטה לבטן ונשאר רק רוק אמורפי ולא מעניין. אביגייל רוז ואופיר סומברג, לעומתם, מצליחים להעביר בצורה משכנעת חוויה אנושית רגשית בסיסית, כל אחד מהכיוון שלו, ואניה בוקשטיין מנסה קודם כל להעביר שמלבד המשחק היא גם מוזיקאית, ומצליחה לעשות זאת די בהצלחה. » סינגל שוט - כל הטורים

צדיקה בסדום: אניה בוקשטיין – יום אחד מדי פעם יש איזה שחקן, מגיש, דוגמן או קומיקאי שיוצא לרגע מאזור הנוחות שלו ומנסה להשיק קריירה מוזיקלית. בהרבה מקרים אני לא טורח אפילו להתייחס לזה במדור, כי התוצר שהם מייצאים הוא חובבני במקרה הטוב, וזה נראה כאילו שום דבר אמתי לא הולך לצאת מזה. לעיתים משתלט עלי השד הרע ואני כותב, ובדרך כלל מציע לאותו אדם מוכר לא להתפטר מהעבודה היומית שלו, כי מוזיקה מקצועית זה לא התחום בשבילו (ע"ע אושרי כהן לפני כמה שבועות). הפעם אני בסיטואציה קצת שונה. הנה לפנינו השחקנית אניה בוקשטיין, ולא רק שסינגל הבכורה שלה לא רע בכלל, גם נדמה שהיא לוקחת את העשייה המקצועית שלה ברצינות. נראה שגם המוזיקאים המוכשרים שהקיפה את עצמה בהם מאמינים בה, כי אנשים כמו ג'וני גולדשטיין (הפקה, קלידים ותכנותים), תום דרום (פסנתר), טל תמרי (תופים, בס וגיטרה חשמלית), מאיה בלזיצמן (צ'לו), ושלומי אלון, ספי ציזלינג ויאיר סלוצקי (חטיבת כלי הנשיפה) לא מנגנים עם סתם חובבנים חביבים. כל אלה רואים בה משהו, אחרת, תאמינו לי, הם לא היו נמצאים שם. והסיבה שבכלל בדקתי מי מנגן איתה היא כי זה נשמע טוב, ושמעתי בה משהו שהפתיע אותי. ראשית, יש לה קול מאוד נעים. שנית, המילים והלחן פרי עטה נשמעים מצוין, קליטים להפליא וממשיכים להתנגן בראש הרבה אחרי שהשיר נגמר. יחד עם זאת, ראוי לציין שמושלם זה לא. בוקשטיין מייצרת מעין רית'ם אנד בלוז בעברית, איפשהו על הציר שבין Fאנק לג'אז עדין מאוד, אבל בכל אחד מהרבדים חסר משהו. אין בשירה שלה מספיק גרוב מצד אחד, וגם לא עוצמה מספקת בשביל להיות איזה זמרת סול יוצאת דופן מין הצד השני. נדמה שהיא מעט עצורה, אולי קצת מפוחדת, ודווקא מהחולשה הזו יוצא החוזק, והיא האפלוליות והמסתורין. בוקשטיין מסקרנת, ויש עוד עבודה לעשות. מאחר והיא לוקחת את העשייה המוזיקלית ברצינות, אפשר לצפות לעשייה מעניינת בהמשך, התקדמות והתחדדות על הכיוון הנכון ביותר בשבילה.

מתפשר על ההווה: אביב גפן – מקלט של שקט השבוע יצא לי במקרה להיתקל באיזו תוכנית פאנליסטיות מגוחכת שבה דיברו על אופנה, והיה שם אייטם על אביב גפן. הבנות ניסו לנתח את הקו האופנתי שלו דרך שתי הופעות שנתן בקיסריה (נדמה לי שמדובר בהופעות שהיו ביולי, לפני כחצי שנה. למה ערוץ מסחרי משדר תוכנית שעוסקת בתוכן מלפני חצי שנה, לאבי ניר הפתרונים), וכדי לעבות את השיח השוו את הסטיילינג שלו לתקופה בה היה צעיר, עם האיפור והכל. על רקע השיחה הבאמת לא מעניינת שהתקיימה על המרקע, ולאור עוד שיר שיצא מהאלבום האחרון של גפן (כשבועיים לפני שעולה העונה השנייה של דה וויס. האמנות בשירות הברודקאסט, איזה כיף לנו), חשתי בעצב קל. התעצבתי על כך שגפן ניזון מהצלחות העבר ונהנה מתדמית הילד הרע על אף שהוא כבר ממש לא כזה. התביישתי להשוות בין המרדנות של הדור המזוין לבין ההתמסחרות והגלובאליות המתפשרת של הרוק "החדש" א-לה קולדפליי שגפן מייצר. התאכזבתי לגלות שעשייה מקצועית ומלוטשת דוחקת את התוכן מחוץ למסך והופכת להיות תנאי מספיק בשביל הצלחה או תו תקן של "איכות". ואם לסכם זאת בפשטות – השתעממתי. סינגל השבוע: אופיר סומברג – רגשות מעורבים היי אופיר סומברג, נעים להכיר. אתה מוציא סינגל בכורה, וזה לא דבר פשוט. כי זה נורא קשה לחדש, ולהיות הכי מגניב, הכי מוצלח, הכי מושמע. ובמקביל להיות הכי איכותי ונאהב על ידי המבקרים, אבל גם הכי פופולרי ומגיע להכי הרבה אוזניים. ואז צריך לבחור מה עושים, ואיזה שיר להוציא, ואיך להתנהל מול המפלצת הזו של תעשיית הבידור והמוזיקה. אבל מבעד לכל התכנונים והקשקושים, יש את המרכיב הזה שכל כך הרבה שוכחים להתייחס אליו. יש את הרגש. כי בסופו של יום, אדם מתיישב להקשיב למוזיקה כי הוא רוצה קצת להתרגש, לצחוק, להתחבר, לאהוב, לשנוא, לקנא. הוא רוצה להרגיש אמפתי כלפי האמן, ולחשוב שהאמן אמפתי כלפיו, כי הרי הוא כתב את השיר במיוחד בשבילו. והרגש, אופיר, הוא משהו שהתברכת ביכולת להעביר דרך המוזיקה, וזה כל מה שחשוב.

העיבוי של כלי המיתר את הרכב הרוק הקלאסי עושה בדיוק את המניפולציה לשמה הוא התכנס. המנעד הנעים של הקול שלך הנע בין רוגע ושלווה לכעס ועוצמה בארבע דקות מאפשר לנו להיסחף אחריך. הבנייה של קשת הרגשות דרך המלודיה הנרקמת לאיטה במקביל לטקסט שמתפתח עד שמגיע לרגע השיא שלו, למשפט הכל כך פשוט ויפה הזה, "כמה שהיא אוהבת / כמה שהיא שונאת / רגשות מעורבים". אתה ממזר גדול, כי זיהית שזה משפט אוניברסלי, ובחרת לחזור עליו אינספור פעמים במהלך השיר, נוגע בכל פסגה ופסגה מלודית לאורכו, מוודא שהמסר הועבר כהלכה. הועבר גם הועבר. היי אופיר סומברג, נעים להכיר.

התבגרת: יובל מנדלסון והלובסטרים – זרם חלש אני מודה ומתוודה שאף פעם לא ממש אהבתי את שייגעצ. ואם לדייק, זה לא שלא אהבתי אותם, אלא שלא הייתי בוחר לשמוע אותם. אבל בכל זאת חשתי אליהם איזו חיבה מסוימת, ובמיוחד ליובל מנדלסון. מצאתי את מרד הנעורים שלהם חינני, את הטקסטים שלהם שנונים במידה כזו או אחרת, הרגשתי מהם בעיטה בבטן, עקיצה בגב. וזה קסם לי. היום חוזר מנדלסון עם להקה מלווה אחרת, הלובסטרים, ולפחות לפי סינגל הבכורה שלהם נדמה שהם איבדו את כל מה שעוד איכשהו אהבתי בגלגולים הקודמים. הבעיטה נעלמה והפכה למין הגיג פילוסופי מתמשך, אמורפי למדי, נטול הציניות שהייתה אופיינית לחומרים ההם. וגם בפן המלודי אפשר לראות את התזוזה הזו, ושם אני אוהב את זה אפילו פחות. רוק הנעורים המרדני הפך להכלאה בין מוניקה סקס ליוני בלוך, וזה לא נשמע מי יודע כמה. אם מצרפים את הטקסט המפותל למוזיקת הרוק המבוגרת והמיושבת, מקבלים בסופו של דבר מוצר קצת משעמם, מיושן, מבוית ובלי קוצים. וזה לא מספיק טוב כדי להחזיק בלי קוצים. הפשטות בשירות השמחה: אביגייל רוז – עננים "עננים" של אביגייל רוז הוא בראש ובראשונה Feel Good Music. מוזיקה כיפית, נעימה וחמימה, שבגדול יודעת לעשות הרגשה טובה. אני אוהב את הבחירה בשיר הזה כסינגל הראשון מהאלבום השלישי של היוצרת הצעירה הזו. אני אוהב אותה בגלל שרוז מרשה לעצמה לא להיות כבדה מדי בסינגל הראשון, כי היא יודעת שהיא כבר הראתה לנו בשני האלבומים הקודמים איך להיות פילוסופית ומלאת מחשבות קיומיות. אם אנחנו כבר יודעים  שהיא יודעת להיות עצובה, אז למה לצאת לדרך חדשה בשיר מבאס? אני אוהב את הבחירה הזו גם בגלל הטקסט הפשוט באופן יחסי, עם מסר אחד מובהק, בלי הרבה פיתולים. כי גם במקרה הזה, כבר ראינו את היכולת הטקסטואלית המשובחת של רוז בעבר. דווקא בגלל הפשטות, בשילוב עם עיבוד קליל של שי רוט המשלב אלקטרוניקה עדינה שאינה מכבידה על המכלול, השיר הזה מצליח להעביר את המסר האחד, החד והברור. אפשר להיות שמחים ולא צריך לחשוב על זה יותר מידי. שימו פליי. תשמחו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ