"האלבומים 2": מנטורים על אמת

העונה הראשונה של "האלבומים" העלתה תהיות אם אין משהו בעייתי בהתרפקות שלנו על העבר. בעונה השנייה כבר ברור שהיא גם מעוררת השראה ליצירה חדשה

קליה מור, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קליה מור, עכבר העיר

ב־21.11 בערב חיכיתי לשעה תשע כדי שהפסקת האש תיכנס לתוקפה ואוכל לצאת לאוזןבר להופעה של מלכה שפיגל בלי לפחד. שלא כמו אנשים אמיצים ממני, המלחמה הזאת הציפה את כל הפחדים הקיומיים שלי, את זיכרונות האזעקות הליליות של מלחמת המפרץ, את הפיגועים באוטובוסים וברחובות. ישבתי באימה מול הטלוויזיה וצפיתי בגרף שהראה כי 70 אחוז מהעם שאני משתייכת אליו מאוכזבים מהפסקת האש הזאת. 70 אחוז שרוצים "להחזיר את עזה לימי הביניים".

» סער גמזו על "האלבומים" עם משינה» האלבומים בערוץ 8 - כל הטורים"הרוב השפוי" שדמיינתי לעצמי שקיים הפך ברגע לרוב הלא השפוי. ואז עלה בי סוג אחר של פחד, שונה מזה שמגביר את פעימות הלב כשנשמעת אזעקה, שונה מזה שמקפיא את הדם בהישמע פיצוץ. הפחד של הלבד. של אפס קשר עם ה־70 אחוזים האלה, שרוצים להיכנס בהם, להראות להם, למחוק אותם, לראות דם. פחד שנובע מייאוש עמוק מחלחל, שבכל פעם שמבליחה בו קרן של תקווה, מישהו ממהר לקום אל מתג החשמל ולכבות את האור.

תקוות גדולות

ביולי 2011 הבליחה קרן כזאת של תקווה. פתחתי את המדור עם "האדמה מקולקלת" של נושאי המגבעת, וכתבתי שמתברר שהעיר הזאת יכולה להפתיע למרות הכל. לגרום ללב להתכווץ מרוב גאווה. לראות הורים עם עגלות בדרך להפגנה בקינג ג'ורג'. את נעם רותם בדרך להופיע שם, גיטרה ביד אחת, ילדה ביד השנייה. להקשיב לאנשים שמתווכחים על המצב בסלון מאולתר באמצע השדרה. לשמוע את רם אוריון, אוהד פישוף, אסף גברון ורוגל אלפר שרים בפינת הרחוב. להתעקש. להאמין. האדמה מקולקלת, חשבתי, אבל אולי עדיין אפשר לתקן.

יולי 2011 בשדרה:

70 אחוז. אני לא יודעת מה לעשות עם המספר הזה. ולמה לטרוח. ובשביל מי. ובשביל מה. ואם לא, אז מה עושים? פינלנד? שוויץ? באוזןבר אליוט חיממה. מדקלמת את מילותיו של מאיר ויזלטיר על גבי לחן שלה ושל חיים פרנק אילפמן – "אתם ואנחנו חיים להתבהם על הדם: עליכם להתפוצץ בערינו באוטובוסים משתרכים/ להפוך אנשים קשי יום ונערות רכות לאומצות בשר/ ועלינו ליירט את סמטאותיכם בטילים חכמים ממסוקים/ לשרוף מכוניות לאפר והולכי רגל לבובות פחם... שני גזעים של כלבים שאולפו להרוג". דמעות בעיניים.

וזה מתוך האלבום החדש של אליוט:

<a href="http://ellyott.bandcamp.com/track/before-the-sea-will-rise">before the sea will rise by ellyott</a>האדם מחפש משמעות

כשהגיעה סדרת "האלבומים" של קוטנר בשנה שעברה הייתי קצת מותשת מהחיפושים האינסופיים אחרי מוזיקה בעלת משמעות. עייפה מאלבומים שדומים מדי זה לזה. מהגשה שלא מזיזה שום דבר בתוך הנפש. האהבה שפיזרה סביבה הסדרה הזאת, למוזיקה, ליוצרים, לקהל, לטלוויזיה, היתה המשמעות שחיפשתי. לא רק כי היתה משמעותית כתיעוד היסטורי מרגש, אלא גם כי נתנה טעם לעבודה הזאת, של לספר על אמנים, או אלבומים, או טקסטים, ולנסות לגרום למישהו להקשיב להם או לראות אותם. כי עוד אזכור בעיתון ועוד לינק בפייסבוק ועוד המלצה בשיחת טלפון - ובסוף אתה גורם למישהו להקשיב למשהו כמו הקסטה של נושאי המגבעת ועולמו משתנה.

בשבת חוזרת אלינו "האלבומים" בעונה שנייה. הפעם עם הבכורות של משינה, נושאי המגבעת, אסף אמדורסקי, כרמלה גרוס ואגנר והמכשפות. חמש בחירות מוצדקות שחושפות צדדים שונים וסצנות שונות בעבר המוזיקלי של הרוק הישראלי. בינתיים הגיעו למערכת הפרקים של משינה ושל נושאי המגבעת - שני פרקים שהדבר הראשון שמתחשק לעשות כשהם מסתיימים הוא לראות אותם שוב (וזה, אגב, בדיוק מה שעשיתי). אם הפרק של משינה מעורר חיוכי נוסטלגיה ופליאה (וקריאת "איזה משקפיים מגניבים היו ליובל בנאי!"), זה של נושאי המגבעת פשוט מעורר השראה. אחרי הכל לא מדובר במוזיקאים, אלא באמנים אמיתיים, ועוד כאלה שלא אכפת להם מכלום כי הם בני 17. 

לא משהו שאפשר לקטלג:

חוק שימור העוול

בתחילת הפרק אוהד פישוף מספר על כך שהיו נפגשים פשוט לעשות דברים. מוזיקה ושירה וטקסט והקרנות, דבר לא לגמרי ברור, לא משהו שאפשר לקטלג, משהו שקורה על הבמה. ולעזאזל הטכניקה. נדמה לי שעד עכשיו אי אפשר לקטלג את נושאי המגבעת. את הטקסטים שלא צריך לפרש או להתעמק בהם כדי להבין אותם ולחוות אותם ולנצור אותם. כדי למצוא את ההיגיון בחוסר ההיגיון. כמו שמרגישים כשקוראים את חזי לסקלי. וכמו שאומר שם חזי דוידיאן, אלה התחכום, הזעם, הכנות האמיתית, המקוריות. טונות של מקוריות. "על מה כל כך כעסת?", שואל קוטנר את פישוף, "חסרים דברים לכעוס עליהם?", הוא עונה, "נראה לי שתמיד יש בעולם את אותה כמות דברים שאפשר לכעוס עליהם, זה מין חוק שימור העוול או משהו כזה". מה זה אומר שאנשים אוהבים את מה שאתה עושה?", שואל פישוף בהמשך, כשהוא מדבר על ההצלחה שהגיעה, "זה אומר שאתה לא לבד". ועונה במשפט הזה על מה שהפחיד אותי כל כך ב־21.11.

על זה התרפקנו בעונה הראשונה:

אמת מעוררת

בעונה הראשונה של "האלבומים" תהיתי אם אין משהו בעייתי בהתרפקות שלנו על העבר. התלוננתי שלפעמים נדמה שכל מה שהמדינה הזאת יודעת לעשות זה להסתכל אחורה, אבל שמצד שני, מפחיד מדי להסתכל קדימה. לא רק שבדרך שאנחנו הולכים בה אנחנו חוששים לדמיין את העתיד, אנחנו אפילו לא יודעים אם מחכה לנו אחד כזה. שני פרקים מהעונה השנייה גרמו לי לחשוב על זה אחרת לגמרי - שכשמציבים בפניך אמת, היא מעוררת אמת. אתה לא צריך שהמנטור יעביר אותך שלב, או שהשופט ייתן לך ציון, או שהקהל יצביע לקאבר של השיר שהוא הכי אוהב. אתה צריך שהמנטור שלך יעשה את מה שהוא עושה, ויגרום לך לעשות את מה שאתה רוצה לעשות. הנוסטלגיה הזאת באופן מפתיע רק גורמת לי לרצות למצוא משהו חדש שיעיף אותי. לעזאזל, היא גורמת לי לרצות להמציא אותו בעצמי. ואני גם לא אתפלא אם עצם ההשתתפות בסדרה פתחה משהו אצל המוזיקאים האלה, הגבירה את רצונם ליצור או העירה אותו אם היה רדום.      והנה משהו חדש שהעיף אותי לאחרונה, ובאופן מפתיע (או לא) חתום על הפקתו ועיבודו תמיר אלברט. היכנסו מיד ליוטיוב והקשיבו לשיר "רוקנרול" של להקת הביצים ("טריו אינדי פאנק פופ בעברית" שהתאסף מבאר שבע וירושלים - אושר סבג בתופים וקולות, אסף פקר בבס וקולות ואביעד בן חיים בגיטרה ושירה) - "עצרתי במקום, כמעט חצי שעה נשארנו באותה תנוחה, ואולי זה חלום, לא יודע. אני יומיים מנומנם, הראש שלי דייסה, אחר כך מתעורר, מה, לא יודע, בא לי לקפוץ אלייך. כשאת איתי אני יכול להיות כוכב של רוקנרול". 2:28 דקות שאף אחת מהן לא מיותרת. עם קסם ואנרגיה שלא שמעתי כבר הרבה זמן. יש להם מגבעת גדולה מאוד להיכנס אליה. הלוואי עלינו.

יש להם ביצים:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ