אבירי מסדר הסמפלרים: מתברר שיש בארץ מוזיקה אלקטרונית

ההרכבים האלקטרוניים החדשים מאלתרים מוזיקה חיה שעשויה מסמפלרים ונשמעת כמו מסיבה. אם תפסיקו לשייך את כולם לאותה הקטגוריה, אולי תוכלו גם להנות ממנה

נטע הלפרין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע הלפרין, עכבר העיר

למרות האזעקות, החרדות והדיווחים האובססיביים של השבועות האחרונים, בני עירנו, כלומר אלה שלא הסתגרו בממ”ד, חתכו להורים ברעננה או עפו לברלין, הוכיחו עמידות תרבותית מרשימה ועשו רוב הזמן את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב - לחגוג. רבות מהחגיגות של העת האחרונה מתאפיינות בפסקול אלקטרוני חי: מי שהרהיבו עוז והדרימו לבלוק בחמישי שעבר זכו לקחת חלק בערב לייב אנלוגי בכיכוב האייקון הדטרויטי אריל בריקה והכוכב העולה די.ג’יי קינק; חובבי הנויז ביקרו בפסטיבל סינטימניאק בצימר, בו השתוללו הראל שרייבר, אסי תג’ר וסוחוי 7 על מכונות תופים וסינתיסייזרים; ורק שלושה ימים קודם בער ה־EPGB בערב Electronic Situation, בו הושק Stellar Strom, ההרכב החדש של סאבו מסוליקו. ההרכבים, שתפסו תאוצה בשנה וחצי, האחרונות מסמנים שלב נוסף בהבשלת התרבות הזו בארץ: אמנים שגיטרה־בס־תופים באים בשבילם עם סאמפלרים, ושההופעה שלהם לא רק מרגישה כמו מסיבה, אלא גם נשמעת כמו אחת. 

רוקנרול ממקום אחר לגמרי מוזר לכלוא הרכבים כל כך מגוונים תחת מטריית האלקטרוניקה לייב - הרי אי אפשר באמת להשוות את הפופ־טכנו־האוס־דאבסטפ־פסיכדליה של קומפיוטר קאמפ לניו סול העתידני, אפוף הביטים השמנמנים של Buttering Trio, או לדחוף את האלקטרו Pאנק עתיר ההשפעות הצרפתיות שמאפיין את הלייב שואו האקסצנטרי של Hybrid Lavas ואת הגרוב השחור של דיגיטל מי, רייסקינדר או 3421 לאותה מגירה. העובדה שאת ההרכבים האלה אפשר לספור על עשר אצבעות בתעשייה זעירה בסך הכל גורמת להם להופיע לא מעט בק טו בק. “ככה זה”, אומר בהשלמה נדב שפיגל, סולן קומפיוטר קאמפ, “ההרכבים שפועלים פה עושים דברים נורא שונים, אבל ברגע שיש אלקטרוניקה חיה משייכים את כולנו לאותה קטגוריה. בחו”ל אף אחד לא היה שם אותנו באותו ערב עם 3421, אבל בארץ ההגדרות מאוד כוללניות והסצנה נורא קטנה. או שאתה עושה שמח או שאתה עושה עצוב”. למרות ההבדלים, ההרכבים נעים כולם על הסקאלה שבין עמדת התקלוט ובין הרוק המסורתי, שמתפרק ונבנה מחדש עם ביטים וסמפולים, כשבתווך צצים רפרנסים להיפ הופ, ברייק ביט, בריט פופ ודראם אנד בייס.

הופעה נותנת ביטוי שלם יותר. Bonafide (צילום: אורית פניני)

רד אקסס שייכים במובהק לקצה המתקלט של הסקאלה. כל מפזז חובב התוודע בשנתיים האחרונות לסטים המפותלים וההורמונליים של ניב ארזי ודורי סדובניק, שחתומים בלייבל הצרפתי I am A Cliche, ונחשבים לשם הכי בולט שצפוי לפרוץ בשנה הקרובה. מי שנכח בפעמים המעטות שבהן הוסיפו מכונות תופים, סינתיסייזרים אנלוגיים ושירה לסט שלהם נחשף לחוויה אינטנסיבית פי כמה. “גדלנו על רוק קלאסי, Pאנק ואייטיז”, מסביר ארזי, שיחד עם סדובניק היה חבר בלהקת הPאנק־רוק Red Cotton, “ג’וי דוויז’ן, וגם הרכבים מקומיים כמו מינימל קומפקט, כרומוזום והיחידה לטיפול נמרץ מאוד השפיעו עלינו. מצד שני, אנחנו אוהבים אמנים אלקטרוניים כמו ז’ואקים, קאריבו או דאפט פאנק, שגם הם מופיעים לייב, והחשיפה אליהם גרמה לנו לחוות רוקנרול ממקום אחר לגמרי. כיום אנחנו מתרכזים בעיקר בסטים שמאפשרים לנו לבנות את האנרגיה במועדון בצורה איטית ועמוקה, והמוזיקה שאנחנו עושים ומתקלטים היא לגמרי Pאנק מועדונים”.

בקצה השני של הסקאלה נמצאים הרכבים כמו 3421. הסאונד שלהם, שגורם לבנות העיר להתנגש בחדווה זו בזו, מיוצר על ידי סינתי, תופים ושירה בלבד. “הרעיון שלנו הוא לייצר אסתטיקה מכונתית של מחשב, שתעביר תחושה של די.ג’יי שמנגן סט”, מסביר שוזין, חצי מהצמד. “יש משהו מרגש בזה שמה שאתם שומעים – האפקטים, הביט – זה מה שאנחנו מנגנים, ושאנשים רוקדים בלי שמחשב יקבע להם את ה־BPM”.

תחושה שיש עתיד. רד אקסס (צילום: נופר תגר)

כשהמחשב נפל נהוג להאשים את המוזיקה הישראלית בפיגור תמידי אחרי העולם, ובכל זאת, מוזיקה אלקטרונית חיה היתה פה עוד באייטיז. מה שקבע את התפתחותה לאורך הניינטיז היה הטכנולוגיה: הציוד המסורבל והיקר אז גרם לכך שרק אמנים בסדר גודל של ברי סחרוף או אסף אמדורסקי יכלו להרשות אותם לעצמם. מי שראה עצמו חלק מהחזון האלקטרוני אבל היה נטול ממון, יכול היה לכוון לצליל לואו פיי בשולי הסצנה: בירושלים ליבלבה אז סצנת שוליים שכללה את הלייבלים Duck־Ak, קסבה רקורדס ופאקט, וגם הרכבים כמו טפט, החזית האלקטרונית או המודלס. חנות הקומיקס/מוזיקה/הופעות אוגנדה הפכה למרבץ שהנפיק מפגשים מוזיקליים פוריים, והמדור “מיקס” ב”כל העיר”, שבו כתבו אושיות כמו אהד פישוף ואסף גברון, תרם לתחושה שנפל דבר בבירה. מועדונים תל אביביים ייצאו את הבשורה גם למישור החוף. יוצא הרכב המודלס הראל שרייבר, מבעלי Duck־Ak וחבר בטריו הPאנק מוג’הדין, מספר על הופעה שבה נפל המחשב, “ומאותו רגע החלטנו לעבוד רק בלייב ריל טיים. לפני כל הופעה היינו מאפסים את המכשירים, ומתחילים רק עם כיוון כללי שמתוכו אפשר לאלתר ולבנות לאט את ההופעה”. סצנת האלקטרו־טכנו־אסיד הירושלמית הצמיחה מוזיקאים כמו דיגיטל מי, ניקו־טין או אקיוט, ושרייבר, שהקים מאז את הלייבל לוס ג’ובילי, בו הוא ממשיך לטפח אמנים אלקטרוניים כמו דקסון פייה. “לעשות היום מוזיקה אלקטרונית זה הרבה יותר פשוט”, הוא מסכים, “אני נתקלתי בתוכנת אבלטון רק ב־2004. היום כולם עובדים איתה”.

מעבר לטכנולוגיה, קשה להתעלם מהשינויים שחלו בהרגלי הצריכה, והשפיעו עמוקות על הקהל כמו על האמנים עצמם: בעידן שבו מקובל לבכות את מות הדיסק ו־ITunes מוכרת שירים בדולר, פחות אנשים מאזינים לאלבומים, וגם האמנים עצמם מעדיפים לא פעם להעלות קטעים בודדים לסאונדקלאוד. לאור השחיקה בחוויית ההאזנה לאלבומים, הופעה חיה הופכת לאפשרות אטרקטיבית במיוחד: Bonafide, למשל, עושים בחודש האחרון את צעדיהם הראשונים בסצנה. ההופעות הספורות שערכו התקבלו בזרועות פתוחות ובקפצוצים מיוזעים, ושיכנעו אותם להשקיע את מרב מרצם בהופעות. אלבום לא נמצא כרגע בתכנון. “התרבות של האזנה לאלבומים השתנתה”, מסביר נועם לוינדר, איש הסאונד בהרכב, “אתרי המוזיקה מכוונים להאזנה פר שיר, ובהתאם אמנים מוציאים יותר ריליסים, בעיקר בז’אנר האלקטרוני. לכן הופעה היא המקום שבו אתה יכול להביא את עצמך לידי ביטוי שלם יותר”.

"לנישה שלנו אין פה באמת צ'אנס". קומפיוטר קאמפ (צילום: אורית פניני)

“רוב ההרכבים בארץ לא מקליטים בצורה מרשימה”, מוסיף בן ריפתין, מנהל הלייבל והבוקינג דםדם, “תעשיית האלבומים כאן לא מפותחת, ולהקליט אלבום עולה המון כסף, מה שמדרבן אמנים להתמקד בשירים ובפרפורמנס. מעבר לזה יש משהו בבס או בביט, שברמה הפיזית פוגע לך בגוף ומייצר תחושה. בהכללה גסה, רוק יכול לרגש אותך גם כשתשבי בבית. רוב מי שאוהב אלקטרוני יעדיף חוויה פחות ביתית, וילך להופעה או מסיבה כדי לקבל אותה”.

דור שמדבר דיגיטציה גל הרכבי הלייב האלקטרוניים משקף, גם אם באיחור, מגמה עולמית. פסטיבלים כמו Tomorrowland או Sonar, שחביבים על התל אביבים, בנויים על טהרת האלקטרוניקה ובמשך שנים הציגו את הצד הפופי והאלגנטי של הרכבים כמו הוט צ’יפ ואנימל קולקטיב, אבל גם את החיבור בין אלקטרו להיפ הופ, ביטים ומוזיקה שחורה. “החיבור הזה איפשר ליוצרים, שלרוב נרתעים מטכנו/אמביאנט/האוס אבל כן אוהבים היפ הופ, להפסיק לפחד ולהתחיל להתחבר לאלקטרו”, מציין ריפתין, “הופעות של דיגיטל מי או רייסקינדר נשמעות כמו מסיבה טובה”. ריפתין סבור שההייפ סביב ההרכבים האלקטרוניים נובע מעייפות מפורמט הגיטרה־בס־תופים: “כל התפתחות קטנה במוזיקה האלקטרונית, כמו הדאבסטפ בזמנו או הטראפ היום, יוצרת הרבה הדים, כמו שהיה עם הרוק בזמנו”, הוא טוען, “הרוק בארץ או בעולם הוא רבייבל למשהו ישן או אינדי, ודי ברור מה הצליל. מוזיקה אלקטרונית נותנת תחושה שיש עתיד, שאפשר ללכת הלאה”. עידית פרנקל, חצי מהבלוג והליין תפוד,מאמינה שבסוף מדובר בעיקר בעניין דורי. “ההרכבים האלקטרוניים הבולטים היום גדלו לתוך המסיבות של הברזילי ושל טבק, היו בני 19-18 כשהדאבסטפ הצליח, ובשלב מסוים רצו לא רק לרקוד או לכתוב בבלוגים, אלא לעשות ביטים”, היא אומרת, “גם ככה מדובר בדור שמדבר דיגיטציה באופן טבעי. האלקטרו עבורו זה לא תגלית אלא חלק בלתי נפרד מהמיינסטרים, ואת רדיוהד הוא מכיר בעיקר כלהקת פופ אלקטרוני. ההגדרות התרבותיות של רוקר ששר כמה רע לו לעומת חובב אלקטרו אסקפיסטי שאוכל אקסטות הן לגמרי אייטיז עבורם. ההיררכיה שתחנות כמו גלגלצ מייצרות לא רלוונטית לדור הזה”.

בואו נשים את הדברים בפרופורציות: ההרכבים המדוברים מופיעים וצוברים חיבה בעיקר בגבולות תל אביב, מפומפמים בפלטפורמות אלטרנטיביות כמו “הקצה”, ומהווים את מסמר הערב בקהילה שהגרעין הקשה שלה קטן מ־200 איש. בשאר הארץ, על כל לורנה בי יש עדיין 300 בית הבובות. מצד שני, בתוך הקהילה השילוב שהם מציעים בין מסיבה להופעה פלוס אסתטיקה מועדונית הופך אותם למנה הכי חמה במסיבות ובהופעות גם יחד, לפעמים על חשבון הדי.ג’יי או הלהקה המסורתית: לורנה בי חיממו את די.ג’יי אפראט בבלוק, באטרינג טריו חיממו את הדסון מוהוק וקיבלו ספוט משובח באינדי נגב, ו־3421 היו אחת הסנסציות בתדר בטוקיו. הלוקיישנים הנ”ל הם חלק ממה שמניע את הסצנה. “מקומות כמו המיכהטרוניקס, הדלי, הבוטלג, התדר או EPGB מחזיקים בתפיסה חדשה”, מסכימה פרנקל, “הבעלים שלהם צעירים, וגדלו בלי ההפרדה המטופשת בין אלקטרו לרוק. לכן יש להם גם עמדת די.ג’יי וגם במה להופעות, והם נותנים להרכבים האלה מקום”.

"אנשים רוקדים בלי שמחשב יקבע להם את ה-BPM". הרכב 3241 (צילום: נמרוד "קוף" טבת)

כשנופלים טילים בסופו של יום, הזירה המוזיקלית בעיר קטנה, והבעיות מהן סובלים הרכבים אלקטרוניים לא שונות מאלה של להקת אינדי ממוצעת. “בזמן האחרון כל בר עושה הופעה”, אומר שפיגל, “ויוצא שיש מלא הופעות ואנשים כבר רגילים שזה בחינם. לא כל המקומות האלה באמת מתאימים להופעה, וזה קצת קבר מקומות כמו לבונטין 7 או האוזן. אנשים אומרים, בואו נלך לבר, יותר שמח שם. לכן יש אפילו פחות מקומות טובים להופיע בהם כרגע”. המצב הזה, לצד הזרות האינהרנטית שמתלווה לעשייה אלקטרונית בארץ, מובילים את רוב ההרכבים ככולם לכוון החוצה. “יהיה מוגזם לומר שהקדמנו את זמננו, אבל כרגע לנישה שלנו אין פה באמת צ’אנס”, טוען ניתאי בארי מקומפיוטר קאמפ, בדרך לטור אירופי. “באוגוסט היינו בברלין והיה מאוד מוצלח, מה שחידד את ההרגשה שאם נצליח בחו”ל יהיה לנו קל יותר גם פה. בארץ מכבדים אותך כשאתה בא עם קבלות”. רד אקסס מתקלטים גם הם עם הפנים לנתב”ג. “הכל קורה בחוץ ואנחנו לגמרי מכוונים לשם”, מעיד סדובניק.

בשורה התחתונה, שמתחדדת בימים עכורים אלה, ההרכבים האלקטרוניים עוזרים להרגיש לרגע, ואולי זה נשמע מוגזם, כאילו יש מקום לאופטימיות בעננת הטמטום שמסביב, ושלפחות בין ביט לביט, גם אנחנו אומה מתוקנת. ימים יגידו אם יש משהו בכל זה, או שהחומות שמעיקות על האדמה והמוזיקה ידרכו גם על הפריחה המרעננת הזו. “כשנופלים טילים, גם הרחבות בסוף נשארות ריקות”, מסכמת פרנקל, “אפשר להתנחם רק בכך שתקופות שחורות מייצרות לא פעם מוזיקה ממש טובה”.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ