גל נוסטלגי: הספד מאוחר לטרי קלייה

הסינגר-סונגרייטר הייחודי טרי קלייה מת לפני חודש בצניעות, בלי שום רעש וצילצולים, כמו שהיו כל חייו. גל אפלרויט נזכר בקריירה של מוזיקאי שאמנם לא הצליח מסחרית, אבל השאיר מאחוריו אלבומים נפלאים

גל אפלרויט, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גל אפלרויט, עכבר העיר

לפני חודש הלך לעולמו טרי קלייה. אם לא שמעתם על כך אתם בחברה טובה. גם אני, ואני מעריץ לא קטן שלו, לא שמעתי על כך בזמן אמת, אלא רק שבועיים אחרי. זו סיבה מספיק טובה לכתוב על המוזיקאי המיוחד הזה, שמעולם לא היה באור הזרקורים. סינגר-סונגרייטר עם השפעות מעולם הפולק, הג’אז והמוזיקה האירופאית, קול ייחודי בעולם מוזיקת הנשמה השחורה. תירוץ נוסף לכתוב עליו הוא ציון 40 שנה לשני אלבומיו הנהדרים Occasional Rain ו-What Color Is Love המושלם, שמהווים את שיא הקריירה שלו. גל נוסטלגי» בחזרה לקלאסיקות של פרנק זאפה» ביל פיי מעביר שיעור באנושיות» הרגע בו הומצא הרוק הכבד» הפרפקציוניזם של סטילי דןטרנס אורלנדו קלייה (יש הטוענים שהוגים את שמו קליור Calyur), נולד בצפון שיקגו וגדל בשיכונים הידועים לשמצה, הפרויקטים, בהם גדל גם קרטיס מייפילד, שהיה חבר ילדות שלו. הוא גדל על הבלוז והגוספל, אך התאהב גם במוזיקת הפולק הלבנה ואימץ את הגיטרה האקוסטית ככלי הראשי שלו. הוא החל לבצע שירי פולק ובלוז בקולו המיוחד והעמוק, ובסופו של דבר אף הקליט אלבום של גרסאות כיסוי לשירי עם ובלוז. The New Folk Sound Of Terry Callier הוקלט ב-1964 אך יצא רק ב-1968, אחרי הדעיכה של מוזיקת הפולק בארצות הברית, וכך פספס קלייה, באשמת מפיקו, את הרכבת לתהילה. האלבום הוא מיני יצירת מופת, מוזיקה מזוככת ועדינה, בנגינתו היפה של קלייה באקוסטית, בשילוב עם גווני הקול שלו, שמזכירים לפעמים את נינה סימון בגרסה גברית. איחר את הרכבת. מתוך אלבום הבכורה של טרי קולייה:

התחנה הבאה היתה משמעותית יותר, אם כי לא יותר מוצלחת מבחינה מסחרית. בתחילת שנות ה-70 התחבר קלייה למפיק צ’רלס סטפני ובעזרתו הקליט את שלושת האלבומים שיהוו את לב ליבה של יצירתו. כל האלמנטים שעושים את השירים שלו לכל כך מיוחדים נמצאים כאן, ויצוצו שוב בשנותיו המאוחרות. הנושאים שבהם הוא התעסק באים מחייו בשכונות של צפון שיקגו, אך גם באהבה והגשמה בסגנון מרווין גיי. Occasional Rain נשמע כמו אלבום של יוצר בעל ביטחון עצמי. הפקה גדולה ומרשימה שכוללת לא רק חבורת נגנים מצוינת, אלא גם עיבודים יפים לכלי קשת (שמזכירים לפעמים את העיבודים באלבומיו של ניק דרייק). יש בו שירים על גבול הפופ כמו  Ordinary Joe ו-Golden Circle, בלדות נפלאות על גבול הקיטש כמו שיר הנושא, ושירים חזקים כמו Trance On Sedgewick Street, בו מצליח קלייה לטלטל את המאזין בליווי גיטרה אקוסטית בלבד.

באלבום הבא, What Color Is Love, הלך קלייה צעד נוסף קדימה והביא מוצר שגובל בשלמות. הוא נפתח בשיר Dancing Girl, תשע דקות שנעות מבלדת פולק אקוסטית לשיר בומבסטי עם כלי מיתר, ומעל לכול קולו החזק של קלייה. שיר הנושא הוא בלדת אהבה מצוינת, אך השיר הבא הוא, הוא הדבר. You Goin’ Miss Your Candyman עם ההקשרים שלו לעולם הסמים, נפתח בפריטה אקוסטית פולקית כשעליה מנגן הבסיסט לואיס סאטרפילד את אחד מתפקידי הבס הכי fאנקיים שהוקלטו. ביחד עם קונגות, תופים וכלי נשיפה, קיבלנו את אחד השירים הגדולים של התקופה שצועד בגאון עם פאנקדליק, מרווין גיי, סליי סטון ואייזק הייז. יתר השירים טובים לא פחות, וכך גם באלבום הבא. אחד השירים הגדולים של התקופה. You Goin’ Miss Your Candyman :

למרות ביקורות מצוינות נכשלו האלבומים בחנויות, ולאחר כמה שנים נוספות של ניסיונות, פרש קלייה מעולם המוזיקה ועבר לעולם האקדמי. עדת המעריצים הקטנה שלו לא ויתרה והוא המשיך להופיע פה ושם. לאחר שהרכבי היפ הופ כמו Urban Species סימפלו אותו, החלה התעניינות מחודשת במוזיקה שלו, ובסוף שנות ה-80 החליט קלייה לחזור למוזיקה.

ההצלחה הגדולה לא באה גם הפעם, אך ההכרה בפועלו והשפעתו גדלו וגדלו עד שבסוף שנות ה-90 הוא הוחתם בחברת הג’אז Verve והוציא את Timepeace ב-1998. ואיזה יופי של אלבום. אלבום החזרה של קלייה הוא המשך ישיר לקלאסיקות שלו משנות ה-70. מבוגר יותר, רציני יותר ומוקלט באיכות צליל טובה יותר, אך זהו אותו טרי קלייה. אחרי פתיחה קצרה, שיר קצר שמהווה אינטרו, מגיע Lazarus Man. שוב פריטת הגיטרה האקוסטית, הגרוב והתחושה המשוחררת שבאה מעולם הג’אז מלווים את קלייה לאורך כל השיר הארוך הזה שמלא בקונוטציות דתיות ועכשוויות. תמצאו הרבה קשר בין שיר זה לבין Candyman שלו משנות ה-70. בשניהם נשמע קולו לפעמים כמו הסקסופון של ג’ון קולטריין, לפעמים מלא בחמלה, ולפעמים בכעס. יש באלבום בלדות יפות כמו Coyote Moon ואפילו שירים עם השפעה לטינית C’est La Vie, ומתארחים בו נגנים גדולים כמו פול וורטיקו (המתופף בלהקתו של פט מתיני) וסקסופוניסט הג’אז הגדול פרעה סנדרס. פריחה מחודשת. Lazarus Man:אחרי Timepeace המופתי, יצאו Lifeline, Looking Out, אלבום בהופעה חיה, וב-2009 יצא אלבומו האחרון Hidden Conversations. וככה לפני חודש הוא מת ממחלה ארוכה, בצניעות, בלי שום רעש וצילצולים, כמו שהיו כל חייו. וכמו שהיתה המוזיקה המופלאה שיצר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ