אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחוץ לקונצנזוס: עדי אולמנסקי לא מחפשת אישורים

עדי אולמנסקי לא מתכננת לכתוב שירי זיכרון, וגם לא להתנצל על זה שהיא עושה מוזיקה בשעת מלחמה. תג המחיר מגיע בדמות סטטוסים עוינים בפייסבוק

תגובות

דקות ספורות לפני המפגש עם עדי אולמנסקי בקיוסק בפלורנטין, נשמעת אזעקה. בחיוורון קונטרסטי לשעון הקסיו הוורוד על ידה השמאלית היא מתיישבת ומזמינה בקבוק קולה לארוחת בוקר, מנסה לשמור על פאסון לאור ההשכמה הלא נעימה. אז היא נזכרת בוויכוח שהתנהל על הקיר שלה בפייסבוק ערב לפני ומאבדת את זה: “כתבתי איזה סטטוס על זה שאני בחזרה להופעה, וישר מישהו מהדרום כתב לי ‘את חיה בבועה’”, היא מתעצבנת. אולמנסקי פנתה לרציונל של אותו מגיב, והסבירה לו בקומנט משלה שחזרות והופעות הן העבודה שלה. כשם שבעל המכולת מציע את מרכולתו בכל בוקר, אם נפלו טילים על הדרום ואם לא, כך גם היא צריכה לעבוד ולהתפרנס. “הייתי באנרגיה מכבדת, זה לא ממקום של אפאתיות. אבל כמו שאנשים בצפון ממשיכים כרגע לחיות כי אין להם סיבה קונקרטית להפסיק – גם אני לא צריכה”. אבל הוויכוח הפך מתלהם וזועם מקומנט לקומנט, והמוזיקאית הצנומה החליטה שאין לה כוח לזה ומחקה את הסטטוס שהפך במהרה לצלחת פטרי של תגובות עוינות. בימים של אי שפיות קולקטיבית, עצם השאיפה לשפיות הופכת לעוד סוג של מצב קיצון פוליטי.  למי את מצביעה?“אני לא יודעת. אני לא אאוט, אבל בינתיים אני עוד לא מתעסקת בזה. אני על גבול של לא להצביע – אבל ברור שימין זו בכלל לא אופציה”.מה עוד אני יכולה לעשות כדי לגרום לכם להבין שזו ציניות?”. A.D.I:

לא יודעת איפה לקבור את עצמי השיר האחרון ששיחררה, “ADI”, זכה לקליפ באווירת חתונה מאת הבמאי והאפטריסט המדובר וניה היימן. “השיר מתחיל עם דרבוקות”, היא מספרת, “בחיים לא חשבתי שיהיו לי אלמנטים ים תיכוניים, אבל דווקא כשהייתי באנגליה עלה בי הצורך הזה. משהו שאני רוצה להתייחס אליו ולהביא אותו בקונספט אחר”. אולמנסקי והיימן ניסו לתפוס אווירה צינית שקיימת בשיר ולתרגם אותה לקליפ, אבל התגובות הצביעו על הבנה חלקית של המסר. “הרבה כתבו לי ‘איזה טקסט רדוד’. אבל כל הטקסט זה רק השם שלי מאוית, מה עוד אני יכולה לעשות כדי לגרום לכם להבין שזו ציניות?”, היא תמהה, “אתה עושה דברים, אבל תמיד חלק לא יבינו”. לדעת אולמנסקי, סוד הקסם שלה בתעשייה האנגלית קשור לזווית הנשית, של בחורה שמפיקה ורוקחת את פופ הדאבסטפ שלה, אבל גם לזווית הים תיכונית: “מוזיקאים שבאים ממקום קטן וכביכול לא מתקדם, והכי מיישרים איתם קו מבחינה מוזיקלית – זה מעיף אותם. בהתחלה אמרתי שאולי אני לא אגיד שאני ישראלית כי זה לא רלוונטי. אני לא מתביישת בזה חלילה, אבל אני עושה מוזיקה וזה לא משנה מאיפה אני. גיליתי שדווקא זה מעיף אותם”. אולמנסקי למדה מהמעבר הקודם ללונדון, והחליטה לטוס הפעם רק לתקופות קצובות, בעיקר להופעות בפני אנשי תעשיית המוזיקה המקומיים. מצחיק לחשוב שקריירה אלטרנטיבית שנושקת לשפתיים בריטיות יכולה היתה להיסחף ברגע אל לב הקונצנזוס עם השתתפותה של אולמנסקי ב”כוכב נולד 5”.מתי לדעתך יפסיקו לשאול אותך שאלות על “כוכב נולד”?“לא נראה לי שזה יקרה. באמת הייתי בטוחה שזה ייפסק באיזשהו שלב, ובהתחלה הייתי מתעצבנת ששואלים אותי על זה, כי זה הכי לא רלוונטי לגבי. מבחינתי זו באמת היתה חוויה מאיזה עולם מקביל. אז הבנתי שאם אני הייתי כותבת עלי, גם אותי זה היה מעניין, כי זה משהו שבאמת מדבר להרבה אנשים. וזה הזוי בייחוד כי קיים פער מוזיקלי בין מה שמעניין אותי ובין מה שעשיתי שם. אבל אנשים לא באמת זוכרים שהייתי בתוכנית הזאת, לא הגעתי למקום בתוכנית שאי אפשר להתעלם ממנו. זה נגמר מהר וטוב שכך”.אז למה עשית את זה מלכתחילה?“הייתי נורא צעירה לפני שהקמתי את הלהקה. לא רציתי להיות כוכבת פופ, זה לא שגיליתי את המוזיקה האלטרנטיבית אחרי החוויה שם. תמיד הייתי מחוברת לאלטרנטיבי, ודווקא ללכת לתוכנית היה הצעד ההזוי. לא נרשמתי ועמדתי בתורים עם מאות אנשים כמו השיט הזה שמראים לך בתוכנית. הם מתקשרים ומחפשים אנשים אצל מוזיקאים ומורים למוזיקה, התקשרו למורה שלי לתיאוריה מוזיקלית והציעו לי אודישן מצולם. אם תראה את האודישן, אני נבוכה ולא יודעת איפה לקבור את עצמי. זה יצר מצב שמצד אחד אתה לא רוצה להיות במעמד הזה, ומצד שני אתה רוצה את האישור שלהם. ביום שאמרו לי שהתקבלתי לנבחרת אני זוכרת את עצמי יושבת שם בהתקף חרדה ואומרת לעצמי ‘אני לא מאמינה שאני חלק מהדבר הזה’. זה על גבול המביך, התוכנית הזו מביכה בעיני”.לא מסתירה את הישראליות. I Always Liked Men With Good Hands: 

לא בעניין של קונצנזוס לאומי אולמנסקי נזכרת בפורמט שדחף אותה לבצע קאברים לקלאסיקות ישראליות, ולא מצליחה למצוא את הקשר בינו לבין האני מאמין המוזיקלי שלה היום. “גדלתי על מוזיקה לועזית, אני אוהבת מוזיקה לועזית וזה מה שאני מוצאת את עצמי בו”, היא מתעקשת. “אני חייבת לעשות דברים כמו שאני מאמינה, אני מאוד מאמינה בדרך הקשה של לגדול ולעבור תהליכים. בגיל 18 לא ידעתי כלום ושמו אותי מול מצלמה. רק בדרך של הופעות, של לשווק את עצמי ולקרוע את התחת ולעשות מלא מוזיקה הבנתי מי אני, מה אני רוצה להגיד, ואיך אני רוצה לעשות את זה. היום אני יודעת שאני לא פה כי אני סתם חמודה שמנהלים אותה, ומי שלא יאהב את זה על הזין שלי”.על רקע הטילים והסירנות, המוזיקה הישראלית נוטה לשרת את הקונצנזוס הלאומי. את יכולה לספק פסקול למציאות הזו?“יכול להיות שאני לא יכולה לספק את הפסקול הזה. אני עושה את מה שאני עושה. אם זה לא מדבר לאנשים פה אז אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלהתבאס, כי אני אוהבת את המדינה ואנשים פה חשובים לי. אבל אני לא אשנה את היצירה שלי כדי שאנשים יאהבו אותי. אני לא אכתוב שירי יום הזיכרון ומלחמה. אפשר להתייחס למוזיקה כמפלט, כמו שאני מתייחסת למוזיקה שאני שומעת. אנחנו כל הזמן במציאות של מלחמות, ולשמוע מוזיקה בעולם של פנטזיה זה מדהים”.יצירה בימים כאלה קשה יותר?“אין ספק שבמציאות כזו אני פתאום חושבת ‘באיזה שטויות אני מתעסקת’. אני עסוקה בלעשות קליפים, ופתאום נופלים טילים. זה לא מעניין אף אחד עכשיו, וגם מול עצמי זה פתאום נראה מגוחך. כל הדברים מתגמדים, ופתאום לא נעים להתעסק בזה. אבל הלוואי שנגיע למצב שאנחנו יכולים להתעסק בתרבות וזה יהיה הדבר שהכי מסעיר אותנו”.הנפילות הראשונות בתל אביב דווקא גרמו לאולמנסקי לשוב למחשב לכתוב מוזיקה חדשה. היא מספרת שקשיים תמיד מחזירים אותה לעשייה, ובאותו ערב שבו נפל הפאג’ר הראשון על גוש דן, כתבה בדיוק על המצב ההפוך: על עולם רגוע עד כדי שעמום, מין הקצנה הפוכה שבה כולנו מנסים להכניס קצת חיות לחיים באמצעות משחקי וידאו. לפני פרידה אנחנו מסכמים שצריך למות ממשהו, ושיש כאלה שמעדיפים למות בשקט.

כתבות שאולי פספסתם

*#