אנטי פופ: קלווין האריס מכוון נמוך ופוגע היטב

שיתוף הפעולה בין האריס לפלורנס וולש מוציא את המיטב, בעיקר ממנו. רובי וויליאמס מתקמבק בתדמית של בארט סימפסון בדרך לכנסיה וסקירלקס ממשיך לשחרר פרסומות פוטנציאליות לטמפונים

יפתח אילון, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יפתח אילון, עכבר העיר

יש גם פופ בריטי בעולם, נזכרים אנשים לפתע, וקלווין האריס רוצה להיות הוויל.איי.אם שלו. האלבום החדש והשלישי שלו מקבץ את חבריו הנוצצים, את השיר שעשה לריהאנה, ואפילו פלורנס וולש מגיעה, בלי המאשין, להקרין עליו מזוהרה. למי שלא שם לב, הפעם הקודמת שהם נפגשו, בתחילת הקיץ האחרון, הולידה את הרמיקס הטיטאני ל"ספקטרום" (מאלבומם השני של פלורנס אנד דה מאשין) שהפך לאחד הלהיטים הגדולים של העונה – לא מעט בזכות שידורי האולימפיאדה, שהבי.בי.סי שיבץ בהם את הטראק (בלי השירה) על ימין ועל שמאל. עכשיו פלורנס מחזירה לו טובה ומזמרת שיר שלו באלבומו הוא – וזה שוב עובד - אומנם לא באותם ממדים מונומנטאליים כמו הלוויתן המפוצץ ההוא, אבל באמת שלא מדובר בשני פראיירים.» אנטי פופ - כל הטורים

כן, יש פער אדיר בין קלווין ופלורנס: הוא מוכשר. היא גאון. ב"ספקטרום" הסינרגיה בין הכישרון לגאונות הייתה פשוט מושלמת: האריס סיפק את המצע הכי יעיל שאפשר לטירוף המלודי הבוער של וולש, הרביץ אקסטזה במילותיה המכושפות והתענג במלואה על הדינמיות המרהיבה שהמופרעת סיפקה בכתיבה ובביצוע. Sweet Nothing, הסינגל החדש שכבר נחת היישר במקום הראשון באנגליה, הוא לא אותו מופת של כתיבה יוצרת וזיקוק אלקטרוני, אבל הוא עדיין המנון דאנס עם פזמון היסטרי – אפילו שהאריס העדיף להעניק את ההובלה של רגעי השיא לסינתיסייזרים המעצבנים שלו, עם ליינים שוולש יכלה לגהק יותר יפה מתוך שינה.לא פראיירים. האריס ופלורנס:

האריס הראה כבר באלבומו השני שהוא ממש לא כאן בשביל להיות הילד האיכותי של פיצ'פורק. הוא מכוון נמוך ופוגע היטב. אין כאן את חלוקת העבודה היעילה הזאת של הרמיקס ההוא (פלורנס דואגת לשיר, קלווין לביט), וגם לא את המלודרמטיות העזה והאופראית שלו. אבל מצד שני פלורנס השתתפה גם כאן בכתיבת השיר, וזה מזל גדול כי היא מלחינה לא פחות גרנדיוזית מאשר מבצעת. אז אם ב"ספקטרום" היינו צריכים את קלווין שיבוא ויוציא החוצה בפילטרים ואום-צה אום-צה את היריעה הוולשית העצומה, כאן לא נותר אלא להמתין לגרסה נעדרת האריס, בה פלורנס ואנשי אמונה הצמודים ישמיעו לנו בדיוק למה היא התכוונה. או לפחות לרמיקס של מישהו קצת פחות תאב בצע מהסקוטי הקמצן הזה, אוףףף.

 רובי וויליאמס נואש לתשומת לב

עוד בצמרת מצעדי הממלכה, שובו של רובי ויליאמס. למען האמת השיר שלו בחוץ כבר איזה חודשיים, אבל רק עכשיו יוצא האלבום והסינגל הזה נדחף לגרון של כל תחנות הרדיו כעת. בקלות יחסית, יש לציין. ויליאמס נקלע לשלב די בעייתי בקריירה שלו, וכתוצאה מכך עושה ממש הכל כדי להתחבב על כולם. בעיקר בשיר הזה: סקא-דודות קליל וקליט פרי עטו של גארי בארלו המשה דצי, מהסוג שפורח ונעלם מהתודעה תוך שניות ספורות ומותיר אחריו את אותו עולם בדיוק, כמו פוק בלי ריח.

אומרים שבאלבום המלא הוא קצת יותר רוקי, ושהקליפ הנלווה – בו ויליאמס נוקט בארשת פאפי מעצבנת במיוחד, לובש ורוד וממש מתחנן שנאהב אותו – הוא רק יציאה לא מייצגת. אבל Candy, הגם שהוא בלתי מזיק בגישתו לאוזן, הוא פרווֶה חנוני ומסורק כשהוא מגיע מכיוונו של ויליאמס, האנטרטיינר הטווסי, ונעדר את החוצפֶע והקוּליות שאפיינו אותו תמיד. שלא לדבר על הנטייה שלו להתנסות, להתגרות ולהפתיע. זה לא שהוא היה מרדן, או שהוא צריך להוכיח שהוא רציני או משהו, אבל בחייאת, למך מחויך לכל המשפחה?! אתה?? התחושה המתקבלת היא שרובי יורד מאיזה עץ עליו הוא חש שטיפס, והוא בטח מרגיש שזה עובד לו. אבל מי שסימפט אותו כי הוא היה הילד הכי בארט סימפסון בשכונה, כמו הח"מ, בהחלט עלול להתבאס לראות אותו ככה, בדרך לכנסייה עם שביל באמצע.פוק בלי ריח. רובי ויליאמס:

מוליך אוטומטי אה, ואלי גולדינג. היא פשוט כל הזמן שם, מגובה במלא הייפ, חלקו על פארש. היא טרם הוציאה סינגל שני מאלבומה הטרי (הראשון עוד נותן עבודה), אבל הציפה את הרשת בשיר החדש שלה מתוך פסקול "דמדומים 4 ב'" או "שחר מפציע 2" או מה שזה לא יהיה עם הנוער והערפדים והקריסטן סטיוארט המלוכלכת הזאת. מסתבר שהפסקול טיפה יותר רציני, או לפחות שהקטע הפותח הוא של פאשן פיט. בכל מקרה, הקטע של גולדינג נקרא Bittersweet, הוא פרי שיתוף פעולה שלה עם נער הפוסטר הקליפורני של הדאבסטפ, סקרילקס, וזו כנראה הפטרייה שהוא השאיר לה אחרי כמה חודשי זוגיות טרנס אטלנטיים שנסתיימו לאחרונה.

סקרילקס הוא מוצר טינאייג'רי נלהב ומוקצן, על כך יש הסכמה נרחבת מקיר לקיר בחדר זה. השיר הזה איננו סימן התבגרות כלל, למרות שההיפסטר האולטימטיבי הזה בטח משוכנע שהוא נוגה ורציני. הוא מקים כאן באסטת דאבסטפ נקייה ומסודרת שלא תבהיל את אמא, ושקישוטיה העיקריים הם ווקאלס ברוורס ומלודיות מלוכסנות. בשיאיו נופל השיר בשיא החדווה וההתכוונות לתהומות הדרמה הילדותיים והמופרכים שסקרילקס מתמחה בהם, משמר את תחושת האוואנסנס (הלהקה, כן?) נעדרת ההומור של חומריו, ומעקר את קולה של גולדינג מכל שמץ של אמת ונשמה שאי פעם בצבץ ממנו. זה לא באמת רע כמו שזה נשמע, אבל יותר עדיף בתור פרסומת לטמפון עתידני עם מוליך אוטומטי מאשר בתור בלדה דיגיטלית מרגשת. הילדים האלה שתו הרבה יותר מדי דיאט קולה.איפה הנשמה? אלי גולדינג:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ