אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה טיילור סוויפט מפוספסת בישראל?

בדיוק כמו קני רוג'רס, דולי פרטון והאנק ווליאמס, גם טיילור סוויפט לא מצליחה לקלוע לטעם של הקהל הישראלי - וחבל, כי יש לה כמה שירים לא רעים בכלל

תגובות

בשיר מספר 8 באלבום האחרון של טיילור סוויפט, שחוגגת השבוע יום הולדת 24, יש רגע  אחד שקונה אותך. בלהיט "We are Never Ever Getting Back Together" סוויפט מתארת פרידה ממאהב ושרה :"אני אצעק שאני צודקת – ואתה תתחבא לך ותמצא קצת שקט ושלווה עם איזה אלבום אינדי הרבה יותר קול מהאלבום שלי". בשיר מספר 10 אגב, מתארח גארי לייטבודי מ-Snow Patrol. רגעים כאלה של אירוניה, מודעות עצמית והומור דק, הופכים את סוויפט לאמנית שמכסה הרבה יותר טריטוריות מאשר אלו שמוכתבות על ידי התדמית הציבורית הרווחת שלה: הילדה המוכשרת של השכנים ממול, שכותבת סוכריות קאנטרי-פופ על מערכות יחסים לקהל של ילדות בגיל העשרה המוקדם. לא בכדי פיתח מבקר הרוק המיתולוגי והנשכן רוברט כריסטגאו הערכה לסוויפט, שהולכת וגדלה מאלבום לאלבום. לא סתם מבקרים מהגרדיאן עד לניו יורק טיימס מפרגנים לסוויפט על בסיס קבוע. נכון, סוויפט עדיין לא יצרה אלבום קלאסי שלם, כזה שמגדיר קריירה, אבל המכירות (1.28 מיליון תוך שבוע לאלבום האחרון "Red", למשל) מעידות שסוויפט מצאה את שביל הפלטינה ופוסעת, במיומנות של אקרובט ותיק, על החבל הדק שבין תדמית נקייה לכל המשפחה ושלל סקנדלי מדיה. היא מזגזגת במומחיות בין כתיבה אישית-חושפנית, על גבול המביכה, ללהיטי ענק המנוניים. נעה בטבעיות בין שורשי הקאנטרי הנאשווילי, הרגישות של סינגר-סונגרייטרית מודל שנות ה-70 לריפים רוקיסטיים גדולים ופוליש אלקטרוני עדכני שסוגר את כל הקצוות. סוויפט היא מעין שילוב בלתי אפשרי בין אמילו האריס, סטיבי ניקס, הרוק הנשי של הבאנגלס והגו גוז, אבריל לאבין ובריטני ספירס.

» אמינם: כוכב הפופ של עולם הראפ» המדריך המלא להופעות חו"ל» הפחד הגדול של מייקל ג'קסון

מושמצת ולחינם, סוויפט:

למרות זאת נדמה שסוויפט, מהאמנים המצליחים של העשור האחרון, לא זוכה בישראל לפופולריות מקבילה לזו שמעבר לים. ואפשר להאשים זאת בתיוג הראשוני שלה כנערת קאנטרי. לראייה, הז'אנר מעולם לא זכה להצלחה רבה כאן, למעט שירי גימיק כמו "The Devil Went Down To Georgia" של צ'רלי דניאלס באנד או "Boy Named Sue" של ג'וני קאש. או להפך, גרסאות מלוטשות ומסחריות כמו " The Gambler" של קני רוג'רס או "Islands in The Stream" של רוג'רס ודולי פרטון. בדומה למוזיקה השחורה בשנות ה-70 (פרט לקטלוג מוטאון ולהיט-שניים של ג'יימס בראון וארית'ה פרנקלין), גם הקאנטרי פשוט לא תפס כאן בזמן אמת. ישראלים לא נחשפו לענקים כמו האנק וויליאמס, מרל הגארד, באק אוונס, ג'ורג' ג'ונס או וויילון ג'נינגס. כריס כריסטופרסון מוכר כאן יותר כשחקן, דולי פרטון היא נושא לבדיחות שוביניסטיות ווילי נלסון הוא בסך הכל "ההוא עם הצמות". וגם כשהקאנטרי פרץ את חומות ההסגר הז'אנריסטיות שנבנו סביבו ופרח מסחרית בשנות ה-80' וה-90', עדיין לא זכו אמנים דוגמת גארת' ברוקס (עם האלבום השביעי הנמכר ביותר ארה"ב בכל הזמנים), שאנייה טוויין, דיקסי צ'יקס, וינס גיל, קית' אורבן ורבים אחרים להשמעות, הצלחה והכרה אצלנו. אולי זה קשור לענייני הפצה ולייבלים, אולי לעובדה שלקאנטרי - בניגוד לז'אנרים כמו רוק מתקדם, סינת'פופ  או לניו ווייב - לא היו סוכני-תודעה במדיה הישראלית, או פשוט לעובדה שרוב הישראלים היו אז קרובים יותר בהעדפתם המוזיקלית לאירופה מאשר לארצות הברית.

וכשמפספסים ז'אנר שלם, גם אם הוא כולל בתוכו (כמו כל סגנון אחר, לא?) כמויות גדולות של שמאלץ, שטחיות ופנייה למכנה משותף רחב, יכולים גם בקלות לפספס כשרונות כמו סוויפט, שבכל אלבום שלה יש כמה שירים מצויינים שמצדיקים האזנה קשובה. כי מי שעושה טוב למיליוני נערות בגיל חטיבת ביניים וגם לסופר רוק מעמיק כמו גרייל מרקוס, מי שמצליחה לקבל התנצלות פומבית מקנייה ווסט, האיש-הכי-פחות-מתנצל ביקום, לצאת לדייטים עם ג'ון מאייר, עם אחד מחברי הג'ונס ברדרס וגם ההוא מוואן דיירקשן ולצאת בחיים מכל ההשמצות שנלוו לכך – אה, כן, וגם לכתוב כמה משירי הפופ הטובים ביותר בשנים האחרונות - ראויה לתשומת לבכם, בלי דעות קדומות. חוץ מזה, היא רק בת 24. לשם השוואה, בריטני ספירס, בגיל הזה, כבר היתה הרבה מעבר לשיא. סוויפט, כך נראה, למרות כל ההישגים שלה עד כה, עוד לפניו.

*#