אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרידה אחרונה: אריק איינשטיין נזכר ב"מציצים"

בשנת 92' נשלח עלי מוהר על ידי עיתון העיר לשיחה אחד על אחד עם אריק איינשטיין. יחד הם העלו זכרונות מאורי זוהר ומהסט של "מציצים". הערב הלך לעולמו איינשטיין בגיל 74

תגובות

בניגוד לרוב משתתפי "מציצים", ובעצם אולי לכולם, אריק איינשטיין עודנו בשלו. הוא עדיין עוסק במה שעסק אז, ובמידה לא פחותה של חריצות. מחלק את זמנו, רגל פה רגל שם, בין שירה למשחק, כפי שעשה תמיד, ואם נדמה שהוא קודם כל זמר, הנה באחרונה, בזמן העבודה על קלטת הווידאו החדשה שעשה עם חבריו מושונוב ושיסל, זה נראה קצת אחרת, לפחות לו: "כשעבדנו על הסרט הזה שכחתי שאני זמר", הוא אומר, "הרגשתי מאוד במיטבי, עם הרבה יותר ביטחון והרגשה שאני ממצה את הפוטנציאל שלי כשחקן. הרבה מאוד דברים פרצו ממנו פתאום. טיפוסים שלא עשיתי אף פעם, טיפוס יווני, למשל. אבל אנחנו גולשים. באנו לדבר על 'מציצים', לא?".אריק איינשטיין הלך לעולמושלום אחרון: שלל הפנים של אריק איינשטייןאריק אינשטיין הוא כל מה שאנחנו לא50 דקות בגן עדן עם אריק אינשטייןפרידה אחרונה - אריק אינשטיין נזכר ב"מציצים"מיקי גבריאלוב חוזר ל"בדשא אצל אביגדור"

אכן, לאריק אין שום נטייה לגלוש, לא לעניינים אחרים ולא לעניינים אישיים, ודאי לא לקטעי רכילות נושנים על ההווי שאפף את תקופת "מציצים" ואת הצריף הנודע של אביגדור, המבצר, כפי שהוא מכנה אותו, שסביבו נרקמו לימים אגדות שונות ומשונות. זה היה מקום מפגש, ונפגשו בו רבים, וזה היה אז עניין פשוט וטבעי, ואין מה לעשות עניין, ואם עשו מזה עניין, זה לבטח לא העניין שלו. ממש כשם שההילה שנוספה עם השנים לסרט הפתיעה מאוד את אריק, גם שימחה אותו, אך לא שינתה את היחס הבסיסי שלו ל"מציצים".

לפני 20 שנה הפעילות שלו התנהלה אמנם באותם תחומים, אך היתה יותר נרחבת; אז היו גם הופעות על במות בכל רחבי הארץ עם הצ'רצ'ילים, תוכניות טלוויזיה, סרטים בבימויו של אורי זוהר ("מציצים" ו"עיניים גדולות"), ולפני כן גם היה על במה אחת עם אורי, בערב של משלי ערב בחמאם.

ההופעות על הבמה ובסרטים ירדו, כידוע, מסדר יומו. כשהוא נשאל על הסיבות להימנעות מהופעות (ביישנות? פחד קהל?) נדמה לו משום מה שאנחנו שוב גולשים, כדבריו, לעניינים אישיים. עזוב, הוא מבקש. כשמדובר בסרטים, הוא מניח ש"אם אורי היה עדיין איתנו, בטח היינו עושים עוד ועוד סרטים", אבל הוא לא מרגיש שזה אסון גדול, כדבריו, שסרטים אלו לא נעשו.

נשארו השירים והתקליטים, כשיצר המשחק, החיקוי, הקומדיה, מוצא את ביטויו באפיק חדש: קלטות הווידאו. תקליט שירי ילדים עם יוני רכטר הביא בעקבותיו קלטת ראשונה. תקליט ילדים נוסף הולך ונשלם בימים אלה, וקלטת נוספת, הפעם למבוגרים, ממתינה, מוכנה, לרגע היציאה לאור. בניגוד לאורי, אריק בהחלט איתנו.

מתוך "מציצים". "אם אורי היה עדיין איתנו, בטח היינו עושים עוד ועוד סרטים"

איינשטיין: "אז 'מציצים'. הסרט הזה, כשהוא יצא - רגע, מתי הוא יצא? הוא צולם בקיץ 72'. יש שם קטע שעושים משפט לאלטמן הקטן, ואני זוכר ששיסל אומר שם ש'ב־6.6.72 נראה הנאשם' וכו'. אז כשהוא יצא, הסרט לא היה הצלחה מסחררת. משהו בסדר גודל בינוני. קשה לזכור במדויק כמה שבועות הוא הציג, אבל זה לא היה שוס. אחת הביקורות, לא זוכר של מי, וגם אם אני כן זוכר זה לא חשוב, אמרה שאורי זוהר ואריק איינשטיין משחקים אותה נערי חוף, בזמן שהם כבר לא כל כך צעירים, וזה נורא מגוחך. הוא לא הבין את הכוונה שלנו, שעל זה בדיוק הסרט: בכללו קומדיה, אבל יש פה העניין של הבדידות הזו של גוטה - אולי מצחיק לדבר על זה ברצינות, אבל לפחות לנו, אז זה היה העיקר - סרט על איש בודד, גוטה המציל, שמנסה לתפוס זיון פה זיון שם, אבל העניין הוא המסכנוּת שלו, הריקנות, הבדידות, והדמות שהוא הכי קרוב אליה זו זונה אחת שהיא ידידה שלו. והשני, שזה אני, אלי, הוא דרעק קטן בעצם, אחד שמחפש בחורות מהצד, שמבלבל את המוח, מתלונן כל הזמן, אומר שהוא לא יכול יותר, יש לו אשה מקסימה והוא מחפש בחוץ. מין חבר'ה כאלה, דרעקעס קטנים, אגואיסטים, סרט על טיפוסים כאלה. אבל מה שיצא, מה שתפס כנראה, זה שזה סרט הווי, קליל.

"צריך גם לקחת בחשבון שעשינו את זה לפני 20 שנה. אורי היה בן 37, אני בן 33. ידענו פחות, היינו פחות מקצועיים, יחסית היינו די תמימים, למרות שמצד שני כבר היה לנו עבר. בזמנו הרגשתי שהסרט טיפה שטחי. שאלתי את עצמי, מה הם בדיוק האנשים האלה, מי הם, מה המניעים שלהם, כי זה איננו, לא קיים בסרט. זה נראה לי אז טיפה שטחי וכללי, ומה שמצא חן בעיני - למרות שכידוע אין הנחתום מעיד על עיסתו - זה הדיאלוגים, צורת הדיבור. היה סלנג, אבל לא לחוץ, כי כל הזמן היה לנו בראש שיהיה אמין, איך אומרים את זה בחיים, להקפיד שהמשפט יהיה טבעי. בהחלט ראינו את החנטרישיוּת של הדמויות, ושום דמות פה לא נבנתה על בסיס של מישהו מוכר; רחוק מזה. מה שכן, היו שילובי תכונות: זה שאלי מסתובב בבגדים גם על החוף, זה לקוח ממני, אבל טיפות האף שהוא שם כל הזמן, זה שיסל. מִתחלה".

איך בכלל הגעת לאזור הזה, לצריף של אביגדור?

"אני את אביגדור הכרתי - מרחוק, מראייה - מגיל 14. הוא היה השריף של מחוז הצפון. כן. הצפונים, בשבילנו - אנחנו היינו ממרכז תל אביב, רחוב גורדון - היו נערי הטבע של הירקון. האזור של חוף שרתון, ואיפה שעומד היום אוסישקין, וסירות החתירה על הירקון. הם היו פרחחי טבע כאלה, גדלו בר בשטח. כששיחקתי בנוער של הפועל תל אביב העבירו את המגרש מהגימנסיה, שברחוק רנ"ק, לאוסישקין. זה היה ב-1953, כשהייתי בן 14. החבר'ה האלה היו באזור הזה. לא הכרתי אותם אישית. אביגדור מבוגר ממני באיזה שמונה שנים. גם קודם הייתי מגיע לשם, כשלמדתי בא"ד גורדון, והיה לנו שדה מעבר לירקון שגובל היום במגרש של בית"ר תל אביב. שדה של צנוניות, גזר.

"בסוף שנות ה־60 הגענו שוב לצפון, דרך שיסל, שהוא יותר צעיר מאיתנו אבל גם הוא מברנז'ת ילדי הטבע. דרכו הגענו לצריף, וזה היה מקום מפגש של כולם. מדובר על מאות אנשים, נכנסים, יוצאים, מתקלחים, כולם מכירים את כולם, אנשים מן השכונה ואנשים מבחוץ. מ־69', במשך שלוש וחצי שנים, בילינו שם חצי מהזמן שלנו. התקליט 'בדשא אצל אביגדור' ('אני ואתה', 'בדרך לגימנסיה', 'קפה טורקי') נוצר שם. גבריאלוב ואני היינו נפגשים שם. זו גם היתה התקופה עם שלום (חנוך). אווירה של ים, קיץ, כיף. אישית אמנם אני לא איש של ים, אני בבגדים, כמו בסרט. אורי היה עם מכנסיים קצרים, סנדלים, חסקות, וספה. בצריף היה שילוב של צפונים מקוריים - שזה לא מה שהיום קוראים צפוני - עם שחקנים, זמרים, סופרים, ציירים. אתה לא מתאר לך. זה באמת היה מקום פתוח, בית פתוח. אביגדור היה מארח למופת, היה דשא, כיבוד, תמיד הפירות הכי טובים. כל מה שצמח מסביב לזה, הסיפורים והאגדות, לא יודע. עזוב את זה, עזוב. זה מיותר. פשוט נפגשו, ונוצר הווי, והיתה תקופה יפה".

מתוך "מציצים". "לא תיארנו לעצמנו שזה יצליח עד כדי כך"

והסרט?

"אז ב-71' בא אלי אורי עם 30 עמוד, ואמר שיש לו רעיון. היה שם מבנה כללי ביותר: המציל, הדמויות, שרטוט כללי. ואז התחלנו לשבת, הוא ואני וסימה שתחיה. שמה הכרתי אותה. היא באה מהמשרד של פשנל, וישבה איתנו על תקן של כתבנית, מזכירה. ישבנו וכתבנו את הסיפור, הדיאלוגים, וזהו, פה זה מתחיל, ההולדת של הסרט.

"מה שקרה לסרט עם השנים זאת הפתעה עצומה. לא תיארנו לעצמנו שזה יצליח עד כדי כך. זה נהיה, אני יודע, קאלט מובי קוראים לזה, שזה כמעט לא נעים. הרבה אנשים יודעים בעל פה את כל הסרט, כך שבאופן טבעי אתה מאושר שלעבודה שעשית יש הד והזדהות כזאת. מצד שני זה מסוכן, כי אתה יכול לאבד את הפרופורציות ולהתחיל להאמין שזו איזה יצירת מופת, וזו לא יצירת מופת. יש כמובן אנשים שזה לא מזיז להם, לא אז ולא עכשיו, ושכל הדיבור הזה על הסרט מעורר אצלם גיחוך. אני מבין את זה.

"זה די מדהים. השבוע פגשתי בחורצ'יק, רוני אחד. דווקא מכביסט. הוא וחבר שלו עשו לי בחינות על הטקסט. הדברים האלה, וכל ההצלחה המחודשת של הסרט בבתי הקולנוע, הדהימו אותי. הייתי מבסוט, מאושר, ואז התחלתי להסתכל על זה אחרת. כבר לא היה חסר לי העומק והמניעים של הדמויות, אלא התחלתי לראות את זה כסרט הווי, סרט ים, קומדיה קלילה, וכשאתה מסתכל על זה ככה, יותר קל לך לקבל את הסרט.

"זה קורה לא פעם, פער בין היוצר לתגובת הקהל על היצירה. אתה כאילו מאבד שליטה, והדבר צומח ונהיה יותר גדול ממה שחשבת או התכוונת. ובאופן טבעי אתה שואל את עצמך מה הסיבה, מה יש שם, מה כל כך מוצא חן? מבחינה מקצועית, היום היינו בטח משפרים, עושים דברים יותר טוב, ומצד שני, יש קטעים שדווקא בגלל הבוסר או החספוס יצאו טוב, נכון".

יוצא לך לפעמים לדבר על זה עם אורי זוהר?

"על הסרט? לא, לא. בעיניו, כל התקופה ההיא היתה בזבוז זמן נטו. שבמקום ללמוד תורה ולחיות חיים יהודיים כפי שהוא מבין אותם, הוא התעסק בכל זה. הוא לא מכה על חטא או משהו, זה סתם בזבוז בעיניו.

"אבל עזוב, בוא נדבר על המשתתפים. היה אהרונצ'יק, אהרונצ'יק בראל, אבי המצילים, מורם ורבם. הוא לימד אותי לשחות, בחוף גורדון. שלב ראשון בחול. אספתי כסף בקופסה, שתיים וחצי לירות בשביל ללמוד אצלו. והוא באופן טבעי מזכיר לי את טופסי, איש יקר, שנפטר לא מזמן. משונה, לא כתבו עליו כלום. והיה מוטקה בן זאב, שעשה תפקיד נפלא עם בנון. זו סצנה חזקה. מוטי לוי, ומוטי מזרחי, שמשחק את אלטמן. את מוטי לוי לא ראיתי שנים, ומוטי מזרחי שינה את שמו למזור והוא היום מוכס. היה ילד בן 17, בוסר, לא שחקן, ויצא מקסים.

"והיתה סימה. שמע, כמה ילדים יכולים להגיד שהם ראו את ההורים שלהם ברומן שלהם, מצטלמים? 20 שנה אני עם הגברת הזאת. היא לא שחקנית, אבל היא עשתה את זה בכיף. לא שהיה לה קל. אורי ירד לחייה. אפשר היה די להישבר ממנו. הוא איש תובעני מאוד. יש פה סצנות שעשינו המון פעמים. בריב עם מילי, אשתי, בבית, הוא הביא אותי למצב שהייתי עצבני מאוד, כועס מאוד. מרוגז מאוד.

"מציצים". "יש משהו בים הזה, בחוף שרתון, בכחול, בשמש"

"הוא היה מאוד דומיננטי, איש של עבודה קשה, בנאדם הכי לא מפונק שהכרתי, דורש מעצמו יותר משדורש מהאחרים, חרוץ. בהסרטה בצפון, בקטע עם הזונות בחוץ, נפלה לו וספה, הווספה שלו, על הרגל. זה פתח לו אותה כמעט עד העצם. אם זה היה קורה לי, קודם כל הייתי נכנס לשבוע למיטה, עם הרגל למעלה, והיו מביאים לי מרק חם, רצוי עם אטריות. וכשזה קרה לאורי, אז באיזשהו מקום אמרתי לעצמי יופי, בטח יהיו יומיים־שלושה מנוחה, כי הייתי כבר עייף מאוד, והוא גם במאי, גם שחקן, כל הזמן בתנועה, איך הוא יוכל לעבוד עם רגל כזאת? אבל איפה. למחרת, כמו נמר הוא בא, כאילו כלום לא קרה. כל בנאדם אחר היה לוקח חופש, אבל אצלו העבודה היתה העיקר, ובעבודה, על הסט, לא היה הווי, לא חברים, ובעיקר לא בזבוזי זמן. הכל מאוד יעיל.

"גם אורי היה נער טבע ידוע. הוא למד בתל נורדוי, ותמיד היה מתפאר שטשרניחובסקי החזיק לו את הביצים. טשרניחובסקי היה רופא בית הספר, והרי היתה הבדיקה הזאת, שמחזיקים לך את הביצים וצריך להשתעל. הוא היה תמיד מרדן, גם בשומר הצעיר, וכשהגעתי ללהקת הנח"ל הוא בדיוק היה בבית סוהר צבאי; הוא ישב בשק"ם עם רגליים על השולחן, וכשאיזה קצין אמר לו להוריד אותן, הוא ענה לו שק בתחת. קיבל שבוע בכלא ועשה מה אחר כך עניין גדול. הוא חתם קבע בלהקה כי ביקשו ממנו. בכלל, תמיד היה רץ להתנדב לכל מקום. דרש הרבה מעצמו. אחר כך הוא גם ביים אותי בלהקה.

"בסרט, לא ההווי היה חשוב לו, אלא מה שאהרונצ'יק אומר שם לגוטה, שיסתכל על עצמו, שייקח את עצמו בידיים. אבל גם עם גילויי הכישלון והבדידות, זה לא סרט ממש עצוב. לקראת סוף הסרט הם יושבים, סתם, על היציע במכבייה, ושואלים אחד את השני, נו, מה עכשיו? ריקנות. משתטים כמו ילדים. זורקים נפצים. ואצל אורי, השביל של התחת תמיד חצי בחוץ".

אולי הם מסרבים להתבגר, השניים האלה, וזה בעצם היה הקשר בינם לביניכם, כי החיים בתקופה ההיא, בצריף של אביגדור, תמיד עם החבר'ה, זה גם אולי סירוב להתבגר. צריף תמיד מזכיר לי תנועת נוער.

"לא יודע. קשה לי להיכנס לניתוח כזה. יש כאלה שחיים ככה ויש כאלה שחיים אחרת. אבל יש משהו בים הזה, בחוף שרתון, בכחול, בשמש. בקיץ הזה של תל אביב".

*#