אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארקייד פייר: כל הבאזז הזה

קליפים אינטראקטיביים, הופעות ב-SNL, אלבומי נושא מהודקים וכשרון כתיבה נדיר - האלבום החדש של ארקייד פייר, "Reflektor", יצר ציפייה גדולה בכל העולם הרבה לפני יציאתו. סער גמזו ניסה לפצח את סוד הקסם של השביעייה מקנדה

תגובות

בזמן שכוכבים אחרים נתלים עירומים מכדורי הריסה ומתעדים את עצמם בהילולות סמים וסקס, להקה אחת מתחברת לסיפור המיתולוגי של אורפיאוס ואורידיקה. סיפור אהבתם הטראגי של הזוג המיתולוגי, שתועד בעשרות עבודות אמנות ושימש כמקור השראה לעשרות אחרות, זוכה להתייחסות מחודשת באלבום החדש של ארקייד פייר. עטיפת האלבום מציגה את הפסל "אורפיאוס ואורידיקה" של אוגוסט רודן, ואת הסטרים לאלבום כולו שהעלתה הלהקה ביוטיוב מלווה הסרט "Orfeu Negro" של הבמאי מרסלו קאמוס משנת 1959. מה זה בעצם אומר? האם וין בטלר, הסולן וכותב השירים בלהקה, משוכנע כי שירתו מהפנטת כשירתו של אורפיאוס? האם זו מחווה פשוטה לרודן וקאמוס? או שזה ניסיון להתחבר לשרשרת אמנים מכל התחומים שבמהלך השנים עסקו בסיפור הזה? עכשיו, כשארקייד פייר מוציאים את אלבומם הרביעי והמאד מצופה, ניתן לומר שאין תשובה אחת ברורה ומדויקת. מנגד, מה שמאד ברור ומדויק הוא שהלהקה הקנדית הזו יודעת נהדר לייצר הייפ וציפייה, שהיא מחזיקה בנוסחה החמקמקה הזו ליצירת עניין אצל המאזין. אבל איך לעזאזל הם עושים את זה? והאם כל הרעש הזה בכלל מוצדק?

ארקייד פייר - לכל הכתבותאמנדה פאלמר בהופעת גרילה בתל אביבפרל ג'אם החדש: האנרגיה מחפה על כל חולשה

נושאים קשים וכתיבה עדינה

נקודת האפס התקשורתית הייתה באלבום "Funeral" שיצא בשנת 2004, וסביבו התחיל להיווצר העניין המשמעותי בלהקה. לאלבום קדם EP בשם "Arcade fire", שנמכר בהופעות בלבד ורק לאחר ההצלחה זכה לעריכה דיגיטלית ומכירה מאורגנת בחנויות. "Funeral", למרות שמו המורבידי, משך תשומת לב ללהקה, בעיקר בקרב חובבי האלטרנטיבה. הם היו הראשונים לזהות את גאונות הכתיבה בטלר, לספר לעולם איך הוא מטפל בעדינות בנושא הכי רגיש לאדם – זמניות החיים והתקרבותו הבלתי פוסקת של המוות. האלבום זכה לשמו בשל כמה מקרי מוות שאירעו במשפחות של חברי הלהקה, והפכו את הנושא לנוכח. שום תרגיל יח"צני לא קידם את יציאת האלבום, שום מהלך מבריק או חשיפה בפריים טיים הציגו אותו לקהל. רק היכולת המופלאה לטעת תקווה ולנחם גם במצב הזה עבדה לטובת הלהקה. מגזיני המוזיקה, שמאכלסים בעיקר חובבי מוזיקה אלטרנטיבית, מיהרו לשבח את האלבום. מהגרדיאן הבריטי (ציון 100) ועד פיצ'פורק האינטרנטי (ציון 97), הביקורות היללו וקשרו כתרים, והביאו לאלבום מועמדות (אבל לא זכייה) בקטגוריית "אלבום הרוק האלטרנטיבי הטוב ביותר" בטקס הגראמי של שנת 2005. הלהקה יכולה הייתה להתנחם בעובדה שרק האלבום Kid A של רדיוהד היה נוכח ביותר רשימות של "עשרת האלבומים הגדולים של העשור" מאשר "Funeral" שלהם.

זוהי רק ההתחלה. "Rebellion" מתוך "Funeral":

לקראת האלבום השני, ומתוך הכרה במשבר שהוא יכול להביא איתו, הלהקה חיפשה דרך לשחזר את ההצלחה. עמוד השדרה הרעיוני של זמניות החיים הוחלף בנושא טעון אחר – אלוהים ואמונה, והם מסופרים  דרך פולקלור אמריקאי. האלבום הוקלט בכנסייה שרכשו חברי הלהקה והסבו לאולפן הקלטות, ועל גבי העטיפה נראה שלט ניאון ששכרה הלהקה בזמן סיבוב ההופעות (היה חשוב להם לציין ששם האלבום אינו רפרנס לרומן "The Neon Bible" של גון קנדי טול) ובו ספר תנ"ך מהבהב. כבר בשבוע הראשון לצאתו הציג נתוני מכירות מעולים והפך להצלחה המסחרית של האלבום. הובילו לזה הרושם העמוק שהשאיר האלבום הראשון וקמפיין מתוכנן היטב, כזה שיהפוך בעתיד לאחד מסמליה של הלהקה. הקמפיין התחיל כשהשיר "Intervention" שוחרר לאייטיונז והעברת הרווחים לארגון רווחה מהאיטי (ארץ מוצאה של רז'ין שסיין, חברת הלהקה), המשיך דרך שחרור הסינגל הרשמי להאזנה על ידי התקשרות למספר חינמי, והגיע לשיאו בקליפ אינטראקטיבי ראשון (עוד מוטיב שיחזור בעתיד) שבו הצופה יכול לשלוט על פניו וידיו של בטלר. למרות שכבות הסאונד האינסופיות והתזמורים המורכבים שלו, זכה האלבום להצלחה אדירה והביא למועמדות נוספת (שגם היא לא התממשה) בקטגוריית "אלבום הרוק האלטרנטיבי הטוב ביותר" בגראמי של 2007. סיבוב ההופעות האינטנסיבי שליווה את האלבום כלל 122 הופעות ברחבי העולם ותרם דולר/ין/אירו (בהתאם למדינה שבה נערכה ההופעה) מכל כרטיס שנמכר לצדקה. האלבום וסיבוב ההופעות הפכו את ארקייד פייר ללהקת ענק ברמה בינלאומית, והפכו את הציפיות בנוגע לאלבומם הבא לאסטרונומיות.

זה היה הזמן הנכון עבור הלהקה להביט אחורה אל שנות ילדותם, אל החוויות שעיצבו אותם, אל הימים בפרברים ועל החיים שלפני הפרסום וההצלחה. הבחירה ללכת על קונספט מגובש בכל אלבום, דווקא בעידן שבו שירים בודדים מנצחים רעיונות מורכבים וארוכים, הוכיחה את עצמה שוב, ו-"The Suburbs", אלבומם השלישי, שעט בדהרה עם צאתו הישר אל המקום הראשון במצעדי המכירות. את הקרקע להגעתו הכינו קליפ אינטראקטיבי מעולה שביים כריס מילק לשיר "We Used To Wait", שמונה עיצובים שונים לעטיפת האלבום, וסרט קצר של ספייק ג'ונס בשם "Scenes From The Suburbs". אלו הוכיחו שהמרכיב האמנותי ביצירה של ארקייד פייר קיים וברור, ושוב העלו לשיחה את היכולת של הלהקה להציג בצורה מגובשת ובהירה נושאים אוניברסאליים ומורכבים. גם לעניין הנגישות נדרשה הלהקה והציגה הפעם אלבום פשוט ו"רזה" יותר, כזה שיכול להיות מושמע בכל בית בלי לאבד את המסר העיקרי שלו. "The suburbs" הקפיץ את ארקייד פייר למגרש של הגדולים באמת והעניק לה את התואר "אלבום השנה" בגראמי של 2011, את "אלבום השנה הבינלאומי" בטקס הבריט של אותה השנה, ו"אלבום השנה" בטקס פרסי ג'ונו. הם כבר לא האלטרנטיבה, הם הדבר האמיתי.

כיוון חדש. "Reflektor":

עם הנטל הזה של חובת ההוכחה ניגשה הלהקה לעבוד על אלבומה הרביעי, וכבר בראשית העבודה החליטה לחלוק את הנטל עם מישהו בעל שיעור קומה מתאים. ג'יימס מרפי, האיש מאחורי LCD Soundsystem, גוייס לעמדת המפיק ונועד להביא את העדכון המוזיקלי שנדרש מהלהקה כדי להמשיך לחדש ולאתגר. מרפי הביא אקלקטיות שמניעה את "Reflektor" מפאנק, דרך אינדסטריאל ועד פופ, כזו שברור שתציג זווית רעננה ומסקרנת של הלהקה. אם מרפי הוא לא שם גדול מספיק כדי לייצר עניין, אירחה הלהקה בסינגל הראשון ששוחרר את דייוויד בואי. כל מגזיני המוזיקה, המודפסים והמקוונים, ליוו את תהליך הלידה של האלבום ודיווחו על כל התרחשות קטנה סביבו. הבאז התחיל סביב ציוץ של הלהקה כתגובה להודעה של מעריץ בטוויטר, אז פורסם ה-29 באוקטובר כתאריך היציאה המיועד של האלבום. מאז הועלה וידאו אינטראקטיבי (כן, שוב. סוס מנצח לא מחליפים) בבימויו של וינסנט מוריסט וקליפ נוסף של הבמאי אנטון קורביין לשיר הנושא של האלבום. ציורי קיר ענקיים בערים גדולות בעולם עם הלוגו של האלבום הופיעו ועוררו סקרנות עד שהתבררו כחלק מהקמפיין, הופעות טלוויזיוניות (בעיקר ב-SNL) יצרו עניין רחב והגדילו את הציפייה ודליפה מוקדמת (מתוכננת או לא, מה זה בכלל משנה?) כבר בסופ"ש האחרון העלו שוב את הלהקה לכותרות המרכזיות של עולם המוזיקה ו"אילצו" אותה להעלות את האלבום להשמעה בערוץ היוטיוב שלהם. אבל בהמשך להתנהלות הלא צפויה של הלהקה, פס הקול הושמט מהסרטון ביוטיוב לאחר כיממה והותיר מעריצים רבים כשחצי תאוותם בידם. משעשע היה לראות סרטון אילם של Orfeu Negro זוכה למעל חצי מיליון צפיות, כשהערות הגולשים נעות מזעם ואכזבה ועד תגובות מתחכמות כמו "רק היפסטרים אמיתיים יכולים לשמוע את המוזיקה בסרטון".

האם כל הרעש הזה מוצדק? האמת היא שכן. ארקייד פייר מצליחים לשמור על האדג' שלהם כבר מעל עשור, עשור שבו הם עשו זינוק ענק לתודעת הקהל בלי לוותר על האידיאולוגיות שלהם ובלי להפוך למפלצת אצטדיונים חסרת לב. הם מחדשים לעצמם ולקהל, מייצרים שירים נפלאים שמייצגים נהדר את התקופה אבל יישארו פה להרבה שנים, משתמשים נהדר במדיה חברתית וברשת, משחקים בחוכמה את המשחק עם התקשורת ומעניקים תקווה מחודשת לרוק הגוסס. גם "Reflektor" יביא ללהקה פרסים וייקח אותה לסיבוב בעולם, זה ברור כבר לפני שהמכירה המוקדמת שלו התחילה. השאלה החשובה ביותר שנותרת כרגע תלויה באוויר היא - מה אנחנו צריכים לעשות כדי לראות אותם מופיעים כאן בישראל?

*#