שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מותו של כוכב: השירים הגדולים של לו ריד

זיגזוגים בין אוונגרד לרוק אלטרנטיבי, עבודה עם דיוויד בואי ומיק רונסון ושילוב פעולה אחד אמיץ עם מטאליקה. במשך 50 שנה לו ריד לא הפסיק לעבוד,לחדש ולהפתיע. כבוד אחרון לשירים גדולים של אמן חשוב

סער גמזו, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סער גמזו, עכבר העיר

לו ריד, הסולן והכותב הראשי של וולווט אנדרגראונד, מת היום בגיל 71. ריד עבר לאחרונה השתלת כבד, אך סיבת המוות הרשמית לא נמסרה בינתיים. לאחר שעזב את הלהקה, בה שיתף פעולה עם ג'ון קייל והאמן אנדי וורהול, פתח ריד בקריירת סולו מצליחה וארוכה שנמשכה כמעט עד מותו. הדרך המוזיקלית של ריד הייתה ניסיונית, חתרנית, כנה ואמיצה מאד. האישיות הצבעונית שלו, הכישרון שהונע בעזרת סמים, הכישרונות האדירים איתם עבד, והישירות הבלתי מתפשרת שלו, הולידו כמה שירים ורגעים בלתי נשכחים. הנה כמה מהם.

לו ריד - לכל הכתבותמת הזמר לו ריד בגיל 71האלבום הכי חיובי של האמן הכי שליליהרגעים הגדולים בקריירה של לו ריד

במשרה הראשונה שלו בעולם המוזיקה, ככותב שירים בפיקוויק רקורדז, כתב שיר פארודי שנראה לבוסים שלו כמו הזדמנות עסקית. הם שכרו לו נגנים להקלטת השיר, וביניהם נגן הויולה ג'ון קייל, שהפך לשותף המרכזי שלו בוולווט אנדרגראונד. אי אפשר לראות כאן שום רמז ממשי לכיוון שאליו ילכו השניים בעתיד כלהקה וכמוזיקאים עצמאיים, אבל מדובר באחד המפגשים המכריעים של תנועת הרוק בניו יורק של שנות ה-70.

אנדי וורהול, והחסות שלקח על הלהקה, הולידו את החיבור המאולץ לדוגמנית ניקו, ויצרו סכסוך בין וורהול לחברי הלהקה. אירוניה או גורל, גרמו לאלבום היחיד שהקליטו יחד להפוך עם השנים לאחד האלבומים האיקונים והמכוננים של הרוק בכלל, והניו יורקי בשנות ה-70 בפרט. לבחור שיר אחד מתוך האלבום הזה זו משימה בלתי אפשרית בעליל, ובכל זאת – הנה אחד שריד כתב, ביצע, ניגן בו גיטרה וניקו בכלל לא נכללת ברשימת הקרדיטים שלו.

אחרי הכשלון של אלבומו הראשון, "Lou Reed", בו בעיקר ניסה להפיח חיים חדשים בשירים ישנים של הוולווט, ליהק ריד את דייוויד בואי ומיק רונסון כמפיקים לאלבומו השני. החיבור איתם יצר את האלבום שעליו טוען ריד כי שאר הקריירה שלו עומדת בצילו, אבל גם כלל את הלהיט הזה, שמחביא בטקסט נפלא סיפורים על דמויות מהשוליים הקיצוניים של ניו יורק באמצע שנות ה-60 של המאה שעברה.

עוד שיר מונומנטלי מאותו האלבום, שזכה להתייחסות מחודשת אחרי ששובץ בפסקול הסרט "טריינספוטינג" וקאבר שהקליטו לו דוראן דוראן. הכוכבת האמיתית כאן היא היכולת של ריד לחבר מלודיות מורכבות למילים עמוסות באירוניה מרירה.

חובבי בואי יוכלו לזהות כאן בקלות את האפקט המוזיקלי שלו על ריד. הכתיבה האניגמאטית שלו מולידה שיר שנשמע בכל האזנה כמו סיפור אחר לגמרי

השם של השיר אומר הכל. ההגדרה אולטימטיבית והמוצלחת ביותר לשיר עצוב, וסיום אפי לאלבומו השלישי של ריד.

ההצלחה של "Sally Can't Dance" כנראה הבהילה את ריד, שחזר בריצת אמוק אל זרועות האוונגרד והקליט אלבום שלם שמורכב מלופים ופידבקים, שזיכה אותו בביקורות קטלניות אפילו מעצמו. "אף אחד לא אמור לעשות דבר כזה ולשרוד", אמר בראיון אחרי יציאת האלבום.

כנראה שגם השוליים הסהרוריים של המוזיקה לא מצאו חן בעיניי ריד, וב-1982 הוא משחרר את "The Blue Mask", שנשמע כמו ניסיון התפייסות שלו עם אמריקה. הוא אפילו מקליט "שיר רגיל" על אחד האירועים המעצבים של האומה האמריקנית.

שיתוף הפעולה הזה עם מטאליקה היה אחד האלבומים האחרונים שהקליט ריד. למרות שהחיבור גורם בהתחלה להרמת גבה, בהאזנה מתגלה צד חדש ומסקרן של ריד. על מוזיקת טראש הוא מקריא טקסטים שאת רובם כתב. לשמוע אותו כאן זה להבין שלגיל ולזמן אין שום משמעות בעיניו, ואת הסקרנות היצירתית שלו הוא עוד רחוק מלהשביע.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ