אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מותו של נביא הזעם: טור פרידה מגבריאל בלחסן

גבריאל בלחסן היה הרבה יותר ממוזיקאי מחונן ומשורר גדול, הוא היה נביא זעם שראה את חוסר הסיכוי לחיים מלאי משמעות

תגובות

37 שנים של קיום מיוסר ויצירה בלתי נשכחת הגיעו אתמול אל סופם. גבריאל בלחסן, הגיטריסט של אלג'יר, מוזיקאי מחונן שהקליט חמישה אלבומי סולו (ועוד אחד שהיה בדרך), נטמן באדמת הנגב המערבי ונתן את האות לקהל מאמיניו. הסתלקותו של נביא הזעם לוותה בכאב גדול, אבל יצרה במקביל מעין קתרזיס קבוצתי, מעין תהליך היטהרות שהתרחש ברובו ברשת. אלפי הנשמות שבהן נגע ליוו את יציאתו מהגוף שבתוכו פעל. הן הספידו והתוודו, החזירו לבלחסן באותה מטבע של כנות ויושר, בוודאי גם אומץ ופתיחות מצמררים. בהיעדרו, את הנחמה והכוח הם שואבים האחד מן השני.

“הבחור הזה פסיכי לגמרי”. זו הייתה התגובה שלי אחרי הפעם הראשונה ששמעתי את גבריאל בלחסן. לא הכרתי את הסיפור האישי, לא ידעתי על המחלה, לא עניין אותי בכלל. רק הקשבתי שוב ושוב ל”האסיאתית הקטנה” ובכל האזנה הלסת שלי נשמטה עוד קצת. הבחור הזה, שנשמע מחוספס אבל גם מלא בהומור, חיבר את זמירות בית הכנסת לטקס האוננות, קשר יחד את הסולמות והטעמים המקראיים לסיפור על בחור שמוצא פורקן מול סרט פורנו בכיכובה של אסיאתית עם קעקוע של לב על הישבן. גבריאל בלחסן עשה כניסה דרמטית ובלתי נשכחת לתוך התודעה המוזיקלית שלי.

מחוספס אבל מלא הומור, "האסיאתית הקטנה":

מאז, השאלות ששאלתי את עצמי אחרי שהקשבתי לו הלכו והעמיקו. הוא היה מגלה ארצות, כתב המדווח מאיזור אסון, חלוץ לפני המחנה, חוקר נחוש שמקריב את עצמו למען המטרה. גבריאל בלחסן היה זה שנועד כדי לעמת אותנו עם הפחד הקמאי ביותר שלנו - חוסר התכלית. בכל חמשת אלבומיו הוא שואל שוב ושוב: "ומה אם אין שום משמעות? מה אם כל הקיום הזה שאתם חוגגים הוא בדיחה לא מוצלחת של אלוהים סדיסט?". גבריאל, שקיבל חינוך דתי, ניהל מערכת יחסים מורכבת ורבת תפניות עם האלוהים הזה שלו. הוא התריס מולו, עלב בו, התחנן אליו, כעס עליו, ויתר לו, וביקר אותו בצורה החריפה ביותר שיכול היה. מהר מאד הוא נותר בעולם בלי אלוהים, בלי כוח מכוון, בלי מטרה מוגדרת או כיוון לפסוע בו. העולם שנשקף מבעד לעיניים שלו הוא עולם נטול חמלה אלוהית, החיים שנשקפו מבעד לשירים שלו הם חיים מפוקחים להחריד. כל כך מפוקחים שקשה להביט בהם. לא מתוך רחמים על סבלו המתמשך, כמו מתוך הרצון לשמור על הפסאדה שאנחנו מקיימים בכל יום. להקשיב לגבריאל זה לקבל את האפשרות שכולנו טועים, זה להבין שהמאמץ שלנו לקיים חיים מלאי משמעות נראה מהצד כמו ניסיונות נואשים ופתטיים להאבק בבלתי נמנע.

גבריאל בלחסן כתב בלי פסיקים. השירים שלו היו רצפים ארוכים של דימויים ותובנות שנורים בדיוק מצמרר. אם אין פסיקים, אין עצירות. אם אין עצירות, אתה לא יכול להרים רגליים ולהירגע. לאלבומים של גבריאל מקשיבים בדריכות, אולי אפילו בפחד. כמו ברכבת הרים רגשית, ברגע שהתחילה הנסיעה, אי אפשר לעצור אותה ולרדת. אין תחנות ביניים. יש רק מסלול מפותל ומטלטל שבסופו אתה מחזיק חזק בכסא ומנסה להחזיר נשימה. יש את התודעה המצמיתה הזו שראית עכשיו משהו שלא בטוח שרצית או כדאי היה לראות.

"גם כשרגלי עומדות יש בור שנפער מתחתי":

עם השנים והאלבומים השאלות שלו הפכו נוקבות יותר. לא בגלל שהמציאות הפכה קשה יותר, לא בגלל המצב הביטחוני והפערים החברתיים. השאלות הפכו קשות כי נביא הזעם ראה את יום הדין מתקרב. הוא ראה את האדם מתרחק מעצמו, מתפלש בהבלים, משקר לעצמו. המוות, שהיה נוכח ובולט לאורך השירים שלו, לא הפחיד אותו. הוא ראה אותו כמוצא לרצף ההסתברויות הרנדומלי שאנחנו קוראים לו חיים, אולי אפילו כפיתרון. הוא הרים מולו אצבע משולשת ונעץ גם בו את הפיגיון שבו דקר את אלוהים. הוא עיקר גם אותו מכל מה שהופך אותו לכל כך חזק ומאיים.

לפני כשנתיים הזדמן לי לארח אותו בתכנית הרדיו שלי, לרגל יציאת האלבום "גם כשעיניי פקוחות". בסיום, ביקשתי ממנו לחתום על הדיסק. הוא חשב לא מעט ולבסוף כתב שם "החיים זה הדבר המוזר ביותר שקרה לי. באהבה, גבריאל". זה יכול היה להיות משפט בספר ילדים או בטור שבועי בעיתון, ואז היה מרגיש כמו פילוסופיה בשקל, או התחכמות מילולית ניו אייג'ית. אבל לגבריאל הדבר הזה באמת קרה, והוא לא היה מוכן לקבל את זה כגזירת גורל. אתמול הדבר המוזר הזה בא אל קיצו, ונדמה שהקץ הזה אינו הסוף, הוא רק עוד רפרנס ברצף המילים שכתב והיום מקבלות הדגשה כפולה.

*#