דלפו לרשת: המלחמה האבודה של המוזיקאים

האלבום החדש של מדונה, שדלף לרשת לפני שבועיים, מעלה מחדש את השאלה האם מדובר בתעלול יחצ"ני מייגע או שמא חילול קודש מוזיקלי? סגול 59 יצא לחפש את האשמים

סגול 59, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
סגול 59, עכבר העיר

"זה סוג של טרוריזם", אמרה מדונה לפני כשבועיים, בהתייחס לאירועי הזמן האחרון. לא, היא לא התכוונה לרצחנות של דעאש או של בוקו חראם, גם לא לטבח האזרחים בסוריה או אפילו למתרחש באיזורנו, אלא  - שומו שמיים – לדליפת אלבום שלם שלה לרשת לפני המועד המתוכנן. כיום, כשכל הפרדיגמות המוכרות שהתלוו לתהליך הוצאת אלבום לשוק מתפוגגות מול הזמינות והכח האדיר של הרשת, אפילו לאייקון כמו מדונה מותר להיות פרנואידית. אין זה פלא שמלכת הפופ בחרה להשתמש כלפי מדליפי המוזיקה שלה בביטויים שבעבר היו שמורים לרוצחים בני עוולה. ואולי הגברת לא ממש תמימה ופגיעה כמו שזה נראה?מדונה - כל הכתבותכיום קשה מאוד לברר האם דליפת אלבום היא תקלה חמורה בתהליך השיווק או דווקא ההיפך - תרגיל יחצ"ני מבריק, שנועד למשוך תשומת לב דווקא לאלבום שלך בתוך כל הג'ונגל הסבוך ורב המתחרים של הפופ העולמי. עם דליפת "Unapologetic Bitch" לרשת, מיהרה המדונה להכריז כי מדובר בסקיצות לא גמורות (למרות שלאוזני כותב שורות אלה הכל שם דווקא נשמע מהוקצע ומלוטש לחלוטין), ושחררה כמעין תגובת נגד לפשע האיום את "Rebel Heart". מדובר במיני-אלבום ובו שישה שירים חדשים, שעליהם היא חתומה כמוצר מוגמר ושלם. רשלנות בהפקה או גאונות שיווקית? ימים יגידו.

מטכנאי הקול ועד המנקה באולפנים: כולם חשודים

עד כניסת האינטרנט לתמונה, הדלפת אלבום לא גמור לשוק הייתה מלאכה קשה ומסובכת עד בלתי אפשרית. היום עשרות האנשים המלווים מקרוב כל פרויקט של אמן בסדר הגודל של מדונה הם מדליפים בפוטנציה. כל מה שצריך זה מעט תעוזה וחיבור מהיר לרשת. בתוך שניות יכולים כל העולם ואחותו להתרשם מ"סקיצות לא גמורות", המיקסים הראשוניים, ההקלטה מחזרה או הדמו-שלא-חשבת-אפילו-לשחרר. קצת יותר פשוט מלסחוב עשרות גלילי סרט הקלטה כבדים דרך מערך האבטחה של אבי רוד ואז להדפיס מהם תקליטי ויניל (אם הייתם רוצים להדליף אלבום של הביטלס, למשל, בשנות ה-60).האמת היא שכבר בשנות ה-70 אמנים רבים היו מודעים לפוטנציאל הדליפה והתמודדו איתו בדרכים שונות. הגרייטפול דד הלכו כהרגלם נגד הזרם, ואיפשרו למעריצים להקליט את הופעותיהם באופן חופשי. הצעד הזה לא פגע בהכנסותיהם ודווקא יצר גרעין קשה ונאמן של מעריצים אדוקים, שהלכו אחרי ההרכב לכל הופעה והביאו את ג'רי גרסיה וחבריו לראש טבלת מכירות הכרטיסים בארצות הברית. אירוסמית' שיחררו ב-1978 אלבום בהופעה חיה שנקרא "Live Bootleg", שחיקה בעיצובו את עטיפות הקרטון המינימליסטיות של ההקלטות הלא חוקיות אז בשוק. פרנק זאפה הוציא בתחילת שנות ה-90 את סדרת הדיסקים "Beat The Boots", ובה הקלטות מהופעות חיות שלו, כדי להילחם במתעדים הלא חוקיים ולגרום לכספם של מעריציו לזרום לכיס הנכון.   כך עשה גם הבלוזיסט האירי המנוח רורי גלאגר, כששיחרר סדרה של שלושה דיסקים מהופעות חיות, כדי לייצר תחרות רשמית לשלל ההקלטות הבלתי חוקיות שדלפו מהקונצרטים שלו.       (AP) כבר בסבנטיז פיתחו פארנויה. אירוסמיתאבל כל אמצעי הלחימה הללו שייכים לעבר. כיום המונח "תאריך יציאה" כבר איבד את משמעותו בתוך ים הריליסים האינטרנטיים הרשמיים והפחות רשמיים, הרמיקסים וגרסאות האמנים נדרשים ליצירתיות שיווקית של ממש כדי לקדם את המוצר החדש שלהם באפקטיביות הרצויה. אליל האר-אנד-בי האניגמטי דיאנג'לו הלך בעקבות המהלך האוונגרדי של ביונסה מסוף 2013 ושיחרר את האלבום החדש והמצופה שלו, הראשון מזה 14 שנים, בהפתעה גמורה לפני שבועיים. גם תום יורק, נאמן למסורת החדשנות השיווקית של רדיוהד, זרק לפני כשלושה חודשים אלבום חדש להורדה (בתשלום) בפרוטוקול שיתוף הקבצים ביטרונט. "בארץ שווה להדליף רק בז'אנר הים תיכוני" גם אלבומה האחרון של כוכבת הפופ-קאנטרי טיילור סוויפט עלה להאזנה ברשת (תחת כותרת מסתורית בצרפתית), ממש כמה ימים לפני יציאתו הרשמית ונראה שזוהי רק תחילת עידן הריליס כסטארט-אפ דיגיטלי. סביר להניח שפתרונות קריאיטיביים רבים עוד עומדים לפנינו. בהנחה שיש מקרים בהם אכן מדובר בהדלפה נגד רצונו של האמן ובניגוד לאג'נדה של חברת התקליטים, יש כמה נקודות תורפה שמהן יכולה ההקלטה לדלוף. זה יכול לקרות כבר באולפן ההקלטות שם יכול חבר להקה ,מפיק, טכנאי או עוזר כלשהו לשים יד על הקבצים דרך פרומואים שנשלחים לפני שחרור האלבום לאנשי תעשייה. בחלק מהמקרים מדובר גם בעיתונאים ומבקרים שלא עומדים בפיתוי, או ברשתות ההפצה הדיגיטליות ומפעלי הדפסת הדיסקים שגם מהן יכולה לצאת הרעה. גם היא מבינה את כח הרשת. טיילור סוויפט:

ומה קורה בעניין אצלנו בארץ? "קשה לי להאמין שבישראל עניין דליפת אלבומים הוא אישיו בכלל" אומר עידן אלעד, מוזיקאי ותיק והבעלים של אולפני "סיגנל" בתל אביב. "בניגוד לכסף הגדול והתעשייה המפותחת מעבר לים, כאן השוק הוא כל כך קטן וההיכרות האישית בין האמנים ובעלי האולפנים כל כך אינטימית, שלא נראה לי שיש בכלל תופעה כזאת. למה שמישהו ייקח על עצמו את הסיכון? ובכלל, כמה ישראלים כיום יושבים בבית וכוססים ציפורניים בציפייה מתוחה לאלבום רוק או פופ ישראלי חדש שיש דחיפות כזו, או שבכלל שווה למישהו להדליף להם אותו לפני הזמן? אולי התחום המוזיקלי היחיד בארץ ששווה להדליף בו משהו, הוא במוזיקה הים-תיכונית".מהבוטלג המסחרי הראשון (בוב דילן, 1969) ועד לטרוריזם שמייחסת מדונה לדליפת אלבומה החדש, הקהל תמיד רצה ותמיד ירצה לטעום מהפרי המוזיקלי האסור. רק שהקהל של 2015, המחובר בווריד לאינספור ערוצים דיגיטליים מהירים, הוא חסר סבלנות יותר מאי פעם. זה קהל שרוצה והתרגל לצרוך הכל מהר ועכשיו ולא יודע לדחות סיפוקים. הוא רוצה את האלבום החדש של מדונה אתמול. ולא אכפת לו אם המיקס עדיין לא מושלם והמאסטרינג לא בדיוק ב-Level הנכון. מבחינתם, בכל מקרה יגיע האלבום לזרועותיו הפתוחות של היוטיוב, והרי כולנו נאזין לו. כולנו נשמע אותו שם בגרסת MP3 מעוכה, חתוכה ומכווצת. אבל זה, לצערנו, כבר טרוריזם מסוג אחר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ