איכות או פופולאריות: מה באמת מניע את פרסי הגראמי?

ביום ראשון יתקיים טקס פרסי הגראמי בלוס אנג'לס. האם הפרסים משקפים את המוזיקה הטובה ביותר או רק הנמכרת ביותר? ומה זה אומר על המועמדויות של בון איבר, קניה ווסט ואדל?

רחלי גפן, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רחלי גפן, עכבר העיר

טקס פרסי הגראמי הוא עדיין הטקס היוקרתי ביותר בעולם המוזיקה, המקבילה המוזיקלית של האוסקר. אלא שתעשיית המוזיקה היא לא תעשיית הקולנוע, ורוק-סטארס (אמיתיים או בשאיפה) הם לא שחקנים. רוק-סטארס, במהותם, לא רוצים להיות ממלכתיים, הם אמורים ורוצים לשנוא את המערכת, לבעוט בה, ואין יותר "המערכת" מהגראמי. מצד שני, בחוגים מסוימים זה עדיין פרס נחשב. הזכייה בו, כמו גם ההשתתפות בטקס, עדיין מהווה סוג של סמל סטטוס, כך שהיחס כלפי הטקס הזה והפרס עצמו הוא בעצם די אמביוולנטי.

» גראמי 2012: כל המועמדים» מי זכה בשנה שעברה?

לפני כשבועיים התבשרנו כי בון איבר מסרבים להשתתף בטקס הקרוב, על אף העובדה שהם מועמדים לארבעה פרסים. בשנה שעברה, כשנשאל ג'סטין ורנון על הגראמי'ז הוא ציין כי הוא לא מאמין שהאלבום של בון איבר הוא מסוג האלבומים שמקבלים מועמדות לגראמי. אם זה יקרה, אמר, הוא יעלה לקבל את הפרס ויודה להוריו, משום שבעיניהם זה יהיה טיפשי לא לעלות, אבל באותה נשימה הוסיף, "קצת מתחשק לי לעלות ולומר: 'כולם צריכים ללכת הביתה, זה מגוחך'". עכשיו נשאר לראות מה הוא באמת יגיד אם וכאשר יזכה.

מחרימים את הפרס

 לא מעט ביקורת הושמעה ומושמעת עדיין על הטקס, אופן בחירת הזוכים ומשמעות הזכיה. הרבה מהביקורות סותרות את עצמן (אין מספיק מגוון/יש יותר מדי קטגוריות) ונראה שבגדול, מה שלא יעשו מארגני הטקס, הוא לנצח ישאר סמל למסחור התעשייה. כשפרל ג'אם עלו לקבל את הפרס בקטגורית "הופעת ההארד-רוק הטובה" ב-1996, (יש שיטענו שאת הפרס קיבלו ארבע שנים מאוחר מדי), אדי ודר העיר על הבמה: "אני לא יודע מה המשמעות של זה. אני לא חושב שיש לזה משמעות". למרות הציניות והפרצוף הזעוף הם עדיין הגיעו ועלו לקבל את הפרס. להקת "טול", לעומתם, כלל לא טרחה להגיע. "אני חושב שהגראמי'ז הם לא יותר ממכונת יח"צנות ענקית לתעשיית המוזיקה" אמר מיינרד קינן, סולן הלהקה. "הם מספקים מזון לאינטלקט נמוך ומאכילים את ההמונים. הם לא מכבדים את האמנות או את האמן על מה שהוא יצר. זה עסקי המוזיקה חוגגים את עצמם. זה בעצם כל מה שזה". זה טיעון מאד חזק, אבל יש לציין שעצם העובדה שלהקה כמו "טול" היתה מועמדת ואף זכתה, יותר מפעם אחת, קצת מחלישה אותו. עשו את זה בשביל ההורים. פרל ג'אם בגראמי:

רוב הביקורת מתבססת על הטענה שמדובר בטקס מיושן ושמרני, בו קבוצה קטנה מאד של אנשים, שבשום אופן לא יכולים להאזין לכל כמויות המוזיקה שמיוצרות בשנה (ויש אינספור קטגוריות בטקס, שנמשך שעות ארוכות), בוחרת את הזוכים על פי מדדים מעט אמורפים. בלתי נמנע, לטענת המבקרים, שהבוחרים יהיו מושפעים מכמויות של מכירות והשמעות, כמו גם מלוביסטים של חברות תקליטים גדולות ומאינטרסים אישיים. כך אולי קשה למצוא קשר ישיר בין זכייה לבין איכות, אבל אי אפשר לפספס את הקשר ההדוק בין הזוכים לבין רמת הפופולריות שלהם. ובאופן יותר ספציפי - למצעדי המכירות. המשוואה הזאת, של מכירות-מניבות-זכיות, כמעט אף פעם לא נכשלת.

קניה לא ואדל כן?

 בואו נבחן, למשל, את התוצאות משנה שעברה, טקס הגראמי של 2011 שהעניק פרסים לאמנים הטובים ביותר של 2010. בקטגורית אלבום הראפ הטוב ביותר זכה אמינם עם Recovery, שהיה האלבום הנמכר ביותר ב-2010, במכירות דיגיטליות ופיזיות כאחד. פרס שיר השנה וסינגל השנה הלך לליידי אנטבלום, להקת קאנטרי שגרפה באותה שנה לא פחות משבעה פרסים, ולגמרי במקרה האלבום שלה היה האלבום השני במצעדי המכירות, מיד אחרי אמינם. כאן גם טמון חיזוק לטענה שמדובר בטקס מיושן, שכן נרשמת בו התעלמות כמעט מוחלטת מכל הנוגע למכירות דיגיטליות, שזה, איך לומר, קצת מנותק מהמציאות של השנים האחרונות. למעשה, 2011 היתה השנה הראשונה בה המכירות הדיגיטליות עלו על המכירות הפיזיות, ונותר רק לחכות ולראות אם סוף סוף נראה להן ביטוי בטקס.

בהתבסס על הנתון הזה, כמובן שרוב אנשי התעשייה מהמרים על זכיה אחת לפחות לאדל, שמועמדת לשישה פרסים, ומחזיקה בכל שיאי המכירות האפשריים בשנה שחלפה. הויכוח סביב אופן בחירת המועמדים והקשר לאיכות המוזיקה שלהם, הוא בעצם אותו ויכוח ישן ונצחי בין הקהל למבקרי המוזיקה. מי מחליט מה טוב? מבקרי מוזיקה רבים, למשל, טוענים שיש טעם לפגם בעובדה ש-My Beautiful Dark Twisted Fantasy של קניה ווסט, אלבום שרנדל רוברטס מה-"לוס אנג'לס טיימס" כינה "אלבום מגדיר קריירה", לא מועמד לפרס אלבום השנה. יש לציין שהאלבום מועמד בקטגוריית אלבום הראפ של השנה, ולווסט יש עוד שש מועמדויות באמתחתו, אבל הנקודה היא שמדובר באלבום שמבקרים רבים מחשיבים כטוב ביותר גם מחוץ לגבולות הז'אנר שלו. קיבל הכרה, אבל לא את זו שמגיעה לו. קניה ווסט:"אם מישהו היה מודד את החיוניות של המוזיקה האמריקאית דרך הפילטר של המועמדים בגראמי'ז לשיר השנה ואלבום השנה, הוא היה יכול לחשוב שהכלכלה היא לא הדבר העצל והנרפה היחיד", כתב רוברטס. אבל היי, גם אם הטקס עצמו יהיה משמים, לפחות בבוקר נוכל לדבר על השמלה של ליידי גאגא. בסופו של דבר, התחושה הכללית היא שטקס פרסי הגראמי הוא קצת כמו מדונה. זמרת מזדקנת שפעם המלכנו, ועכשיו היא מאבדת רלוונטיות, ואנחנו חושבים שהרגע שלה לפרוש בכבוד כבר חלף. אבל בסוף היום, היא עדיין תיתן את השואו הגרנדיוזי של השנה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ