רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כנסיית השכל: "אין רוק ישראלי, יש זמרי קריוקי"

נמאס להם מחברות התקליטים ("מתווכים די חזיריים"), נמאס מהסולמות המזרחיים ("הרגשנו שמיצינו את זה") ונמאס מהטלוויזיה ("לא נותנים להקשיב לשיר טוב") - רגע לפני האלבום התשיעי חברי כנסיית השכל עושים חשבון נפש, בעיקר לתעשיית המוזיקה

תגובות
שיטות חדשות לשווק את המוזיקה. כנסיית השכל
אלדד רפאלי

חברי להקת כנסיית השכל כועסים. "אם אתה רוצה ללכת לטלוויזיה", אומר רן אלמליח, בסיסט הלהקה וכותב השירים הראשי, "נגיד יש לך שיר חדש ואתה רוצה לבצע אותו ולחשוף אותו לקהל, אין שום פלטפורמה שתקבל אותך, חוץ מאולי התוכנית לילה עם הקומיקאי הזה, איך קוראים לו? הוא היחיד שמראה להקות, וגם אז הוא עולה איתן לבמה עם מיקרופון, ודופק את הדאחקות שלו כדי להצדיק את זה שבכלל יש אמן שמנגן שם שיר, כי גם אז זה לא מספיק. אנשים לא יכולים לשבת סתם אם אין איזה תחרות ומלא גלאם מסביב, ופשוט להקשיב לשיר טוב בטלוויזיה".

» כנסיית השכל - לוח הופעות
» אליוט סמית' שוב חוזר מהמתים
» 5 אלבומים מקומיים שכדאי לתמוך בהם
» השמועה אומרת שניק קייב בדרך אלינו
» ההופעות השוות של החודש

לא רק הטלוויזיה מכעיסה את הלהקה הוותיקה, שמוציאה בימים אלה אלבום חדש, גם חברות התקליטים, שנתפסות בעיניהם כמתווך לא נחוץ. אם בעבר עבדו עם לייבלים כמו הד ארצי ו-NMC, הפעם הם מוציאים את האלבום בעצמם בעזרת מימון המונים. עד עכשיו גוייסו כבר כ-40,000 מתוך 125,000 שקלים תמורת (למשל) שיר בכתב יד, סדנת כתיבה וקוקטייל פארטי אחרי ההופעה. "כל התיווך הזה בין האמן לקהל שלו דרך חברת תקליטים  אף פעם לא הרגיש לנו נוח", משתף אלמליח. "זה מלא אילוצים ופשרות. תמיד יש להם מה להגיד, כי הם שמים את הכסף, והם גם מתווכים די חזיריים בסופו של דבר. אף פעם לא אהבנו את זה, אבל זאת הייתה ברירת המחדל. עד היום לא הייתה לנו אופציה לעשות את זה אחרת, והדסטארט מביא פלטפורמה חדשה שאנחנו מאוד אוהבים - לדבר ישירות עם הקהל שלנו. מי שאנחנו מעניינים אותו יכול להיות חלק מזה, לתמוך באלבום עוד אפילו לפני שהוא יצא. גם אם אתה עושה את זה עם חברת התקליטים הכי גדולה, בסופו של דבר זורקים חתיכת פלסטיק באיזו תחנת דלק או באיזו חנות ספרים, כי כבר אין ממש חנויות דיסקים. לכן זה משהו שהרגיש לנו ששייך לעבר. חברות תקליטים באופן כללי זה דבר לא מעודכן שלא באמת שייך לתקופה הזאת. צריך למצוא שיטות חדשות לשווק את המוזיקה".

כנסיית השכל עם השיר "זה לא אני":

כנסיית השכל נמצאת (כאמור) כבר לקראת אלבומה התשיעי, שככל הנראה יקרא "זה לא אני". מלבד שיטת המימון השונה, האלבום מסמן גם דרך מוזיקלית חדשה עבור הלהקה. "הפעם עשינו את זה אחרת", מתוודה אלמליח. "עבדנו עליו משהו כמו שנתיים וחצי-שלוש. את הכתיבה התחלתי לעשות בבית - משהו שאף פעם לא עשיתי. כתבתי לבד, עם עצמי, כשהיו מספיק שירים מוכנים הבאתי ללהקה ואז עבדנו על זה ביחד עוד שנה וחצי". חברי הלהקה נכנסו לאולפן עם המפיק אמיר צורף (שעבד בין היתר עם אסף אמדורסקי, עמיר לב ושלום חנוך), שפתח להם את האוזניים. "היה שיר אחד שנקרא 'הכל נכון', שרגע לפני שלחצנו רקורד צורף אמר 'תשכחו ממה שניגנתם עד היום, תנגנו משהו אחר, תעשו משהו אחר'", מוסיף אלמליח. "וזה מה שקרה - הקלטנו משהו אחר לגמרי שפתאום נשמע הרבה יותר טוב. הלכנו בלי פחד - זה היה המוטו היחיד. לא לפחד לעשות שינויים"."זה לא אני" הוא גם שם הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום. מדובר בשיר פופ רוק ברוח הבריטפופ של שנות ה-90', ובניגוד לרוב חומרי הלהקה, שבלטה בזכות השילוב בין רוק בהשפעת אייטיז לבין נגיעות אוריינטליות, אין בו צלילים מזרחיים. "זה התקליט הכי לא מזרחי שעשינו, לפי דעתי, הוא ממש רחוק משם", אומר סולן הלהקה יורם חזן (שירה/גיטרה/סקסופון). "האמת שאחרי הטיול שעשינו עם האנדלוסית באלבום הקודם", מוסיף אלמליח, "ואחרי שהתעמקנו מאוד במוזיקה הזאת, התגעגענו לבס-גיטרה-תופים שמנגנים ביחד מוזיקת רוק. קצת מאסנו בכל הסולמות המזרחיים, הרגשנו שמיצינו את זה. אז הפעם חזרנו קצת לילדות שלנו מבחינת הנגינה והעיבודים, ועשינו את זה פחות עם הראש ויותר עם הרגש. זה אלבום פחות שכלתני".

לא עושים חשבון לחברות התקליטים. כנסיית השכל
אלדד רפאלי

כנסיית השכל הוקמה בשדרות בסוף שנות ה-80'. היא הייתה לאחת מלהקות הרוקסן של תחילת שנות ה-90', אך נכנסה לפנתאון הרוק הישראלי בעיקר בזכות "כנסיית השכל", אלבומה השלישי מ-1999 שידוע גם בתור האלבום הצהוב - כן, ההוא עם "למיה יש אקדח". למרות השורשים שנטועים עמוק במוזיקה המקומית, חברי כנסיית השכל לא מתחברים למה שקורה היום בארץ. כשנשאלו בראיון ל-Ynet עם איזה אמן צעיר הם היו רוצים לשתף פעולה, רן אלמליח צחק וענה "אריאל זילבר". "אין רוק ישראלי עכשיו, יש כל מיני זמרי קריוקי", הוא מרחיב, "שבמאמץ כביר ובהרבה כסף מפתחים קריירה לשנה-שנתיים. לא הייתי קורא לזה רוק ישראלי". חזן לעומתו, נשמע קצת יותר מאופק. "אני למשל מרבה להאזין לרדיו הקצה", הוא מציין, "אני באמת מנסה לשמוע דברים חדשים שקורים בארץ. יכול להיות שהרדארים שלי קצת התכהו עם השנים, אבל ממה ששמעתי שום דבר לא באמת תפס אותי. אני אומר את זה בזהירות - יכול להיות שפספסתי פה ושם, ובטוח יש איפשהו אמן צעיר שהוא מדהים ומרגש".

השניים דווקא מחוברים מאוד למוזיקה עדכנית מחו"ל. ה-Last Shadow Puppets למשל גרמו לאלמליח להתרגש "כמו היפסטרית בת 17", וחזן נסע לפסטיבל פרימוורה בברצלונה והתרשם ממה שהוא שמע שם. אך כאמור, בארץ זה סיפור אחר. "אתה יודע מה ההבדל בין הארץ לבין חו"ל?", שואל אלמליח, "שבכל הדברים החדשים שיש בחו"ל אתה שומע את חדוות הנגינה הזאת שיש בלהקה. בארץ המושג 'להקה' פשט את הרגל, הוא כמעט לא קיים. מה שיש זה זמרים ונגני אולפן כאלה".

"התגעגענו לבס-גיטרה-תופים שמנגנים ביחד רוק". כנסיית השכל
אלדד רפאלי

אבל זה לא נכון. זה מה שקורה אולי במיינסטרים, בפריים טיים. אני רואה מלא להקות, אם לזרוק שמות כמו המסך הלבן, חיה מילר ז"ל, קין והבל 90210.
אלמליח:"אבל למה זה לא פורץ? למה זה לא חודר? למה זה לא בתודעה? להופיע מול 50 איש בכל מיני פאבים בתל אביב, זה לא נקרא לעשות את זה באמת, או מול 20 חברים ומשפחה באיזה תיאטרון - זה נחמד אבל זה לא באמת, זה לא תנועה. בתקופה של רוקסן היו מופיעות להקות שעוד לא הוציאו אלבום והיו מביאות לשם 800 איש. אנשים באו להתחבר לאנרגיה הזאת, אבל איפשהו היא הלכה לאיבוד".

יכול להיות שזה היה יותר משהו תקופתי?
אלמליח: "זה לא היה תקופתי! זה קורה בחו"ל גם עכשיו, יש מלא להקות מגניבות בחו"ל, זה קורה! בארץ זה לא קורה בצורה שיטתית כבר לפחות 15 שנה או 10 שנים. אין שום להקה שהצליחה לצאת מהמעגל הזה של מוזיקת האינדי ולעשות את עליית המדרגה, או אפילו להישאר שם אבל לצבור קהל מספיק גדול".
חזן: "יש לי הרגשה שזה נוצר כי הלהקות האלה שנמצאות בשוליים לא בוחרות לשחק במגרש המרכזי. הן רוצות להישאר בלבונטין מול 50 איש".
אלמליח: "אבל זה לא משהו שאתה בוחר! זה משהו שצריך לבוא מהקהל. אין עניין לציבור בדברים האלה, מאכילים אותו בכפית בקריוקי מפוצץ בשירים ישנים. אף אחד לא רוצה לשמוע שירים חדשים, אף אחד לא יודע בכלל איך להקה שמנגנת נשמעת, כי הם כל הזמן שומעים את אותם ארבעה נגני אולפן מנגנים בחוסר חשק את אותם שירים, באותן תכניות. אני חושב שמה שדפק את הדבר הזה זאת הטלוויזיה. לא יודע, נראה לי מגעיל".

אתם לא מרגישים סוג של אחריות? שאולי נכשלתם להשאיר איזושהי מורשת במוזיקה הישראלית?
אלמליח: "להשאיר מורשת? זה לא התפקיד שלנו. אני חושב שבאיזשהו מקום כל התעשייה אחראית למה שקורה פה. אנחנו פשוט מנסים לעשות את מה שאנחנו אוהבים לעשות".

*#