אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפרת בן צור: "מפחיד אותי להיות מצחיקה"

עם תפקיד ראשי ב"הדיבוק" המטלטל ולחנים לשיריה האפלים של אמילי דיקנסון, אפרת בן צור נחשבת לאחת השחקניות והמוזיקאיות הכי כישרוניות ומסקרנות שצמחו כאן. אז למה חברות תקליטים לא רוצות לעבוד איתה, ואיך זה שהיא תמיד בוחרת פרויקטים כל כך מסובכים? ראיון

תגובות
"כנראה ייקח לי זמן עד שאקליט את הדבר הבא". אפרת בן צור
מנחה נופה

"תראי, חברות תקליטים לא כל כך בעניין שלי, נגיד את זה ככה", אומרת אפרת בן צור בגילוי לב. "אני חושבת שהיום הרבה אמנים ומוזיקאים מחליטים לעשות הדסטארט, ורואים בזה דרך יותר יעילה, כי זה גם כלי שיווקי שמוכר דיסקים, אבל אני לא מרגישה שאני במסלול הרגיל במוזיקה. במוזיקה אני מרגישה שנשארתי קצת יותר לבד, והלבד הוא יותר קשה. זה דורש ממך יותר כוחות ויותר מאבקים, ואני חושבת שהרבה מוזיקאים יכולים להזדהות עם התחושה הזאת שבגלל ענייני תקציב את צריכה להיאבק נורא על מה שאת רוצה ליצור. הדסטארט למשל, בשבילי כרגע זה פרויקט ענק של הפקה, ואין לי כוח להפקות – אני פשוט רוצה לעשות את הדבר עצמו. אבל אולי זה קצת מפונק מצדי להגיד את זה ואני צריכה לפנות מקום ולעשות את זה".

» חמש שנים ל-"Robin" - כל הפרטים
» בריטני ספירס בדרך לישראל
» כל השמות הבינלאומיים שבדרך אלינו
» 10 ההופעות הכי שוות של אפריל
» בלקוני טיוי: הכירו את להקת טיגריס

את חושבת שתחזרי להקליט מוזיקה מתישהו?
"כשאני בחזרות ובהצגות ואני אמא, כל הדבר הזה נהיה לי פתאום צפוף, אז אני פשוט נעמדת ולא עושה כלום. זה כנראה ייקח לי טיפה יותר זמן עד שאקליט את הדבר הבא, אבל אני חושבת שזה יקרה. הלחנתי למשל את המוזיקה ל'אליס' בתיאטרון. יחזקאל לזרוב ביים וביקש ממני לכתוב מוזיקה, ומבחינתי זה היה דבר חדש לגמרי שנהניתי ממנו. אני לא מרגישה היום שאני חייבת לשיר את השירים, אלא אני יכולה לכתוב מוזיקה לתיאטרון או לקולנוע, לא כמו זמרת שרוצה שהשירים שלה ייכנסו לרדיו. לא מספיק מעניין אותי להילחם על הספוט הזה. יכול להיות שזה בגלל שאני מסופקת מאוד מבחינת יצירה ובמה, יכול להיות שזה שהדרך המוזיקלית שלי קרתה ככה ולא אחרת גרמה לי להיות אמנית כזאת ולאו דווקא מישהי שעושה רק מוזיקה".

לעשות את הדבר עצמו. אפרת בן צור בקליפ לשיר "Robin":

"לכתוב זה כמו להסתכל במראה"

כפי שהיא מעידה על עצמה, השחקנית והמוזיקאית אפרת בן צור (48) מעולם לא בחרה במסלול הרגיל. היא שחררה את אלבום הבכורה שלה, "צוללת", בשנת 2001, בגיל 33 – גיל שנחשב היום למופרז כדי להתחיל בו קריירה מוזיקלית. בעידן שבו כוכבי אינסטנט נוצרים ברגע דרך תכניות ריאליטי או פלייליסט נחשק, בן צור לקחה את הזמן שלה. את אלבומה השני, הנושא את שמה, הוציאה רק חמש שנים אחר כך, מושגי נצח בתעשייה המקומית. למרות קריירה מוזיקלית מוערכת וקריירת משחק שפרחה, היא מצאה את עצמה מחפשת כל פעם מחדש חברת הפקה שתתמוך בחומרים שלה. את "Robin", שבו ביצעה משיריה של המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון (1886-1830), שחררה ב-2012, וכעת היא חוגגת לו חמש שנים בהופעה מיוחדת ומהדורת ויניל נוצצת יחד עם הלייבל אנובה, שהפיק את האלבום. "זאת היתה הפעם הראשונה שהייתי שותפה להפקה המוזיקלית, כלומר היתה העמקה שלי בתוך היצירה שאני רוצה לעשות", היא מספרת. "אם בשני האלבומים הראשונים שלי היו מפיקים מוזיקליים שכל אחד נתן את האינפוט המדהים שלו, הפעם נכנסתי לאיזה מסע, כי ברגע שהתחלתי להלחין הקשר נהיה אחר".

איזו מערכת יחסים נוצרה לך עם האלבום הזה?
"הרגשתי שאני נמצאת בדיאלוג עם מישהי שלא קיימת, אבל זה שהיא לא קיימת רק מגדיל את הנוכחות שלה. אני לא יודעת אם להגדיר את עצמי כמוזיקאית כי לא למדתי אף פעם מוזיקה ואני לא ממש יודעת לנגן, אבל אני כן מלחינה ואני כן מאוד מאוד מחוברת לעולם הזה ומרגישה שאני מכירה אותו ומבינה אותו. הבנתי איך אני רוצה שזה יישמע, ורציתי מאוד להשתתף בליצור את התמונה הזאת. היה דיאלוג מאוד חזק ומעניין עם המפיק עומר הרשמן, וכל העיבודים נעשו בבית על מכשיר של 12 ערוצים".

נשמע שהיה משהו מאוד שורשי בזה.
"כן, היה משהו שהתפתח לאט ונכון. הייתי מסוגלת להסתכל על זה מהצד ולהגיד 'ככה אני רוצה ליצור, ככה אני רוצה שהדברים יקרו לי'".

"אני לא יודעת אם להגדיר את עצמי כמוזיקאית". אפרת בן צור
מנחה נופה

נדמה שבן צור עברה מרחק רב מאז שהחליטה לאמץ בשתי ידיים טקסטים בוערים של אמנית אחרת, להלחין אותם וליצוק לתוכם את כל כולה. כאמור, זה היה הניסיון העצמאי הראשון שלה לטפל בחומרים שלא היא כתבה, ניסיון שהפך בסופו של דבר לאחת מהיצירות עתירות התשבחות של אותה שנה. במבט לאחור, כשבתה אנה, שאותה היא מגדלת לבד, כבר בת שבע וחצי, היא מבינה כמה משמעותי התהליך שעברה עם האלבום ההוא. "הלחנים נכתבו במשך הרבה מאוד זמן", היא נזכרת, "אני חושבת שכבר כשסיימתי את האלבום השני שלי התחלתי להציץ ולהמשך לטקסטים האלה של אמילי דיקנסון, אבל בניית העיבודים והסקיצות קרו שנים אחר כך בזמן ההיריון שלי עם הילדה שלי, אנה. אני זוכרת את עצמי הריונית שיושבת על הספה בבית ומקליטה שירה שנשארה בסוף באלבום. הקלטות האולפן קרו כבר אחרי שהבת שלי נולדה. אני מרגישה שעברתי גם שלבים פנימיים עם האלבום, בעצם התבגרתי בתוך זה".

האלבום הזה גם נשמע מאוד אחרת מאיך שהיית שרה לפני כן. הקול שלך יותר גדול שם, את יותר נוכחת, משהו יותר עוצמתי קורה בו.
"כן אני חושבת שמשהו מבשיל תוך כדי שאת לומדת את מה שאת עושה, מכירה יותר את עצמך, מכירה יותר את מה שאת רוצה, יש יותר ביטחון. אני חושבת שזה שאלה טקסטים שהם לא שלי אפשר לי לשיר יותר, נתן לי יותר רשות והרגשתי יותר חופש, לא כמו האלבומים הראשונים. לכתוב בשפה שלך זה כמו להסתכל במראה. זה היה ניסיון להלחין משוררת, לקחת כמה שירים ולנסות ליצור איזשהו עולם. דווקא העובדה שהשפה לא היתה שלי נתנה לי חופש גם לדמיון וגם לקול – להיות בעוד מקום, חדש, קצת אחר, מקום פחות זהיר".

זה משהו שאת גם חווה בתיאטרון, כשאת מופיעה עם מילים שהן לא שלך?
"המשימה היא להפוך אותן לשלך. גם במוזיקה לא הייתי בוחרת לקחת את אמילי דיקנסון אם לא הייתי מתחברת אליה. איכשהו, המאה ה-19, אמהרסט, העיירה שבה היא נולדה, והאישה הזאת שנקראה אמילי דיקנסון, גרמו לי להיכנס לתוך חיי עמוק פנימה, וזה מרגיש שלי. כמובן, כל הזמן יש את הידיעה שזה לא באמת שלי, אבל זה גם כן, בתוך המוזיקה, בצבעים שאני מכניסה, בתחושות שאני רוצה להעביר".

"המשימה היא להפוך את המילים לשלך". אפרת בן צור
מנחה נופה

"אני תמיד מתרגשת, תמיד מפחדת"

על אף התשוקה העמוקה שיש לה למוזיקה, באמתחתה של בן צור, כאמור, שלושה אלבומים בלבד. באחרונה היא החלה לגעת בשירים של המשוררת דליה רביקוביץ בפרויקט שהולך ומתהווה באיטיות, אבל רוב זמנה היא נמצאת על במות התיאטרון, מגלמת תפקידים נשיים גדולים מהחיים ותובעניים לא פחות. בימים אלה היא לוקחת חלק בשתי הפקות מרשימות, שתיהן פרי קופרודוקציה של תיאטראות גדולים – "אישה בורחת מבשורה" של הקאמרי והבימה, בבימויו של חנן שניר ועל פי ספרו של דויד גרוסמן, ו"תמונות מחיי נישואין" של הקאמרי וגשר, בבימויו של גלעד קמחי ועל פי סרטו של אינגמר ברגמן. "'אישה בורחת מבשורה' היא הצגה מאוד משמעותית בשבילי", היא מציינת. "זה תפקיד שמאוד רציתי לעשות וזה קרה. גם את 'תמונות מחיי נישואין', שבה אני משחקת לצד איתי טיראן, רציתי לעשות הרבה מאוד שנים".

עכשיו גם מגיעה ההופעה של "Robin".
"את יודעת, בכל פעם שיש הופעה אני סקרנית לדעת מה אני ארגיש הפעם. אני תמיד מתרגשת, תמיד מפחדת. גם בתיאטרון וגם בהופעות – בכל פעם שאני על הבמה. הרבה זמן לא נפגשנו עם ההרכב (אסף שתיל – פסנתר, קרני פוסטל – צ'לו, גיא לוי – קונטרבס, גיורי פוליטי – תופים, עומר הרשמן – גיטרות), נראה לי שכולנו מאוד מתגעגעים אחד לשני. כמובן שנעשה את כל 'Robin' ברצף, לצד חומרים חדשים וחומרים מאלבומים קודמים".

לא היית רוצה להופיע קצת יותר?
"אני מאוד רוצה לעשות עוד הופעות וכל הזמן יש בי רצון שזה יקרה קצת יותר. פשוט ברגע שאת קוראת הצגה, כמו 'אישה בורחת מבשורה', שמשחקת 15 פעם בחודש אם לא יותר, אז כבר אין כל כך זמן והחלק של המוזיקה קצת נדחק. אני מרגישה שאני מזניחה משהו שהוא מאוד מאוד יקר לי, אבל גם בגלל שהוא יקר לי אני מצליחה לשמור עליו כמו שהייתי רוצה, לא לשחוק אותו, לעשות את הדברים בצורה מוקפדת. אבל אני כן מאוד רוצה להקליט את החומרים החדשים וכן מתקשה למצוא עוד פעם כתובת שתפיק את זה".

דיאלוג עם מישהי שלא נמצאת. אפרת בן צור והלהקה עם "I'm Nobody":

את באמת עושה המון דברים. כש- "Robin"יצא למשל הבת שלך היתה בת שנתיים. זה נראה לי ממש משוגע להצליח להתרוצץ בין ראיונות ובמות ולגלם תפקידים כשתוך כדי את גם אמא.
"זה לא הרגיש לי משוגע, אבל האמת היא שזה היה נורא נורא מעייף. תשמעי, זאת גם מתנה, אני עושה תפקידים שאני מאוד רוצה וההצגה קורית טוב ודברים מצליחים ומשחקים הרבה. אני לא רוצה להתלונן על זה, אבל זה באמת קשה לצאת כל כך הרבה ערבים מהבית. דווקא בתקופה שאנה נולדה שיחקתי במידה ומאוד נהניתי מלהיות בתוך התהליך של יציאת האלבום, ההופעות הראשונות האלה ולהיות אמא ולהרגיש איך החיבורים האלה מלאי עוצמה. הרגשתי מפוקסת יותר, חזקה מתמיד – הכי פחות משוגע, מפוזר או עייף. עכשיו דווקא אני מרגישה יותר עייפה, ההצגות משחקות והתפקידים תובעניים אבל זה גם מדהים. זה חזק".

אנה ראתה אותך על הבמה?
"היא מגיעה הרבה אל מאחורי הקלעים של התיאטרון, אבל היא לא יכולה לראות את 'הדיבוק' או את 'אישה בורחת מבשורה' (צוחקת). האמת שלמופע מוזיקה עוד לא לקחתי אותה, היא כן היתה פעם אחת בערב המחווה של 'שרות חוה אלברשטיין', אז היא ראתה את זה, אבל היא עדיין לא היתה בהופעה שלי".

ועצם זה שאת שחקנית אישה זה משהו שמהווה מכשול בעולם התיאטרון? זה קיים?
"יש יותר גברים במאים מנשים. אני יכולה להגיד לך שבתוך דיאלוג בעולם גברי אני לפעמים מרגישה שאני מתקשה, ואולי היה לי יותר קל אם הדיאלוג היה עם נשים. אני לא מתעלמת מזה שהרגשתי הרבה פעמים שמכיוון שאני אישה יותר קשה לי להיות ברורה ולעמוד על שלי. יש הבדל בין אישה שמביימת חומר מסוים לבין גבר, אלה השקפות מבט שונות, אבל בעיני התפיסה של אדם כאמן תהיה הרבה יותר דומיננטית מאם הוא גבר או אישה. אבל כן, אני יכולה להגיד שבגילום של התפקיד של לאה היה לי הרבה מאבק עם הבמאי יבגני אריה על המקום של לאה כאישה בתוך החברה שלה ועל מה לדעתי היא נלחמת, או כמה היא נלחמת על הקול שלה. הוא ראה את זה אחרת ממני וזאת היתה מלחמה, זה היה דיאלוג קשה אבל היה בזה משהו מפרה גם. זה היה חי, זה היה נכון, העימות הזה. יכול להיות שאם היתה מולי במאית אישה המאבק הזה בכלל לא היה קיים כי היא היתה רואה את זה כמוני. יכול להיות גם באותה מידה שהיינו נאבקות על דברים אחרים".

"אני מרגישה שהתיאטרון לא פעם מזכיר לי את המוזיקה". אפרת בן צור
מנחה נופה

"כנראה שאני לא מחפשת את הקלילות"

לעומת תום ומינימליזם עדין שמאפיין את היצירה המוזיקלית האישית של בן צור, בעולם המשחק היא תמיד נטתה לבחור דמויות מורכבות ואפלות. החל מדמותה של החוקרת לאה קפקא בסדרת המסתורין המוערכת "תמרות עשן", ועד התפקיד הדורשני של בת הגביר לאה'לה במחזה הקלאסי "הדיבוק", נראה שבן צור נמשכת אל הדמויות האלה באופן כמעט אבסולוטי. "זה לא שמביאים לי רשימה של תפקידים ואני אומרת 'אה אני אעשה את זה, לא את זה וכן את זה'", היא מסבירה. "זה לא ככה. כשהבמאי יבגני אריה בא ואומר לי 'אנחנו חושבים לעשות את 'הדיבוק', מה את חושבת על התפקיד לאה?', אז אני אומרת 'ואוו, מה זאת אומרת מה אני חושבת, ברור שאני רוצה לעשות את זה'. זה אתגר, אלה תפקידים מדהימים, זה מה ששחקניות רוצות לעשות. כנראה שאני גם לא מחפשת את הקלילות. אני לא חושבת שאני כבדה, אני אוהבת לצחוק ואני אוהבת הומור מאוד, אבל יכול להיות שקצת מפחיד אותי להיות מצחיקה כי אולי אני מפחדת שלא יצחקו או משהו כזה. אבל לא בגלל זה אני עושה את התפקידים האחרים".

אז מה מביא אותך אליהם?
"החיים נראים לי נורא מורכבים, כמו מן פסיפס מלא שבילים שאת הולכת ומטיילת בתוכם והעבר משפיע על ההווה וההווה משפיע על הכל. גם הנפש נורא מעניינת אותי, אז אני בוחרת תפקידים שהם מורכבים כי זאת הדרך שלי להסתכל על החיים. אני לא מישהי שנמנעת מלראות את הדברים וזה מעניין אותי לחקור אותם. יכול להיות שיציעו לי איזה תפקיד קומי מעניין ואני אגיד 'אוקיי, הגיע הזמן'. גם מאוד מעניין אותי באיזו סביבה אני יוצרת, מי הבמאי, עם מי אני עובדת ולאן לוקחים את זה, אולי יותר אפילו מאשר התפקידים עצמם. אבל אני מרגישה שהתיאטרון לא פעם מזכיר לי את המוזיקה, זה לא מנותק".

איפה את מרגישה הכי טבעי?
"האמת, שהעולמות כבר מתחילים להתחבר לי. אני באמת חושבת ש-20 שנה של עבודה בתיאטרון כמו גשר, לצד במאי גדול כמו יבגני אריה, זה בית ספר שמלמד אותך על משחק, אמנות ועל במה בכלל. אלה הרבה שנים של עבודה, השקעה ולימוד שיצרו דיאלוג שבו לא רק אומרים לך מה לעשות ואת הולכת לכיוון, אלא גם את מביאה דברים שלך, כך שהתפקידים הופכים להיות יותר שלמים, יותר באים מתוכך, כמו שהמוזיקה באה מתוכך".

אפרת בן צור תחגוג חמש שנים ל-"Robin" בהופעה מיוחדת ב-5 באפריל, בסוזן דלל.

*#