בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לראות את בוב דילן בשטוקהולם: זוכה פרס נובל המוזר בעולם

על פי תקנון ועדת פרס נובל, הזוכים מחוייבים לשאת הרצאה ציבורית כתנאי לקבלת הכסף - כמיליון דולר. מצד שני, בוב דילן, חתן הפרס לספרות, לא מיהר עד כה לשתף פעולה עם האקדמיה השוודית. לכן, הגעתו לשטוקהולם להופעה לוותה בדרמה קטנה - ירצה, או לא ירצה? אבל כמובן שעם דילן, התשובה אף פעם לא פשוטה

17תגובות
דילן בהופעה ב-2011. לא התיר לקהל לצלם בהופעה אתמול
TORSTEN BLACKWOOD/אי־אף־פ

הייתי בהרצאה של בוב דילן. למרות שהיא לא התקיימה.

כל מי שעוקב אחרי הקריירה של בוב דילן יודע לְמָה אפשר ולְמָה אי אפשר לצפות מהופעות של המוסיקאי האמריקאי בן ה–75. מעריציו המושבעים מקבלים את זה בהבנה, אחרים מתקשים לעכל את התופעה – דילן לא יוצר קשר עם הקהל, הוא חוסך, שלא לומר מתקמצן, במילים ובמחוות, והשירים שהוא מבצע מופיעים לעיתים בעיבודים שונים מאוד מהגרסאות המוקלטות.

במובן הזה דילן שונה מאוד ממוסיקאים אחרים בני דורו, "רוקרים מזדקנים", כפי שציניקנים יקראו להם: אמנים כמו ברוס ספרינסטין, ניל יאנג ורוג'ר ווטרס מקפידים גם היום לתת לקהל תמורה מלאה לכספם ונותנים שואו של ממש — אם באינטראקציה עם הקהל, בקריעת המיתרים בגיטרה, או בשימוש בטכנלוגיה ופירוטכניקה. אבל לא דילן.

גם הוא הוא יליד שנות הארבעים של המאה הקודמת, גם הוא אחד מכוכבי הרוק הגדולים בהיסטוריה ובכל זאת כשהוא עומד על הבמה — והוא עושה זאת כמאה פעמים בשנה בשלושים השנים האחרונות — הוא מציע מופע רוק בסיסי ולא מילימטר יותר. צורת השירה שלו עשויה לגרום לשירים להישמע זהים זה לזה, העיבודים שונים מאוד מההקלטות המקוריות והוא אפילו לא טורח לומר "ערב טוב". אם מצרפים לסגנון ההופעות של דילן את ההתבטאויות הציבוריות הנדירות שלו, שהן מוזרות במקרה הטוב ולא ממש נאמנות למציאות במקרה הרע, מקבלים הסבר לתדמית הציבורית של דילן בעשורים האחרונים – גאון מוסיקלי שהוא גם מיזנתרופ אקסצנטרי וא־סוציאלי.

בוב דילן, לפי סוכנויות הצילום, מגיע לאולם ההופעות בשטוקהולם
JESSICA GOW/אי־אף־פי

למרות כל זאת שמחתי מאוד על ההזדמנות לראות שוב את דילן, שהגיע לשתי הופעות בשטוקהולם. נרגן וצפוי ככל שיהיה, דילן הוא אמן בעל שיעור קומה היסטורי, ומוזיקאי אהוב במיוחד. אבל הפעם היתה סיבה נוספת: הזכייה המפתיעה של דילן בפרס נובל לספרות, שהפכה אותו למוזיקאי הראשון שקיבל את הכבוד.

העובדה הזו לכשעצמה איננה אמורה, על פניו, להשפיע על הופעותיו של דילן — שכן הפרס השוודי הוא בסך הכל תוספת אחת מיני רבות לרשימת הפרסים שדילן זכה בהם, הכוללת בין היתר אוסקר, פוליצר, 13 פרסי גראמי, אות לגיון הכבוד הצרפתי ואפילו מדליית חירות נשיאותית. עם זאת, פרס הנובל כולל מרכיב מיוחד: על פי תקנון הפרס והמסורת המקובלת כבר יותר ממאה שנה, זוכי הפרס מחויבים לשאת הרצאה ציבורית בנושא הקשור לתחום שעבורו קיבלו אותו. דילן, כידוע, לא הגיע כלל לטקס הענקת הפרס, אך חוקי קרן הנובל נותנים מענה גם לסיטואציה כזו. תיאורטית לפחות, הפרס הכספי מותנה במתן הרצאה תוך שישה חודשים מיום הזכייה. כלומר, בוב דילן, האיש שלא אמר מילה אפילו כשהנשיא אובמה העניק לו את מדליית החירות, ושכבר שנים מסרב בתוקף לדבר על שיריו, אמור לשאת הרצאה על יצירתו בפני כל העולם. והנה עכשיו, במקרה או שלא במקרה, הוא פותח את סיבוב ההופעות החדש שלו בשטוקהולם, ביתו של פרס הנובל.

כבר עם פרסום ההודעה על ההופעות בשטוקהולם הבנתי שיש כאן דרמה קטנה: האם דילן, שמגיע עד למפתן דלתה של האקדמיה השוודית שהעניקה לו את הפרס, יאכזב אותה בכך שיתעלם מתקנותיה, או שיקרה הבלתי ייאמן ודילן לא רק שיואיל בטובו ויפתח את הופעתו ב"ערב טוב שטוקהולם!" אלא יפרוס ממשנתו ויגלה לנו מעט מעולמו הפנימי?

וכך, כהכנה להופעה בשטוקהולם ועל מנת לדעת למה לצפות, בדקתי היכן בדיוק עומדים הדברים. כשפניתי לקרן הנובל על מנת לברר אם מתוכננת לדילן מסיבת עיתונאים בזמן ביקורו בשטוקהולם והאם תואמה לו הרצאה, התשובה היתה: "אנו מפנים שאלות הנוגעות לנושאים אלו לאקדמיה השוודית". האקדמיה השוודית היא מוסד שנוסד במאה ה-18 ומקבל את ההחלטה על זהות זוכי פרס נובל לספרות כבר 116 שנה. פניתי אליה אך תשובתה לא היתה נדיבה יותר. "אין לנו מידע בנוגע ללוח הזמנים של בוב דילן בשוודיה", נמסר לי ממזכירות האקדמיה. כשהתעקשתי ושאלתי באופן ספציפי על מצב הדברים בנוגע להרצאה שדילן אמור לקיים התשובה היתה: "אנחנו בקשר רציף עם מר דילן דרך מנהלו. בשלב זה אנחנו לא יכולים לומר יותר. מכיוון שהדד-ליין על פי תקנון קרן הנובל הוא ב–10 ביוני יש עדיין מספיק זמן לקיים את ההרצאה".

מזכירת האקדמיה השוודית מגיעה לאולם להעניק לדילן את מדליית הפרס
JOHAN NILSSON/אי־אף־פי

בינתיים, התחילה גם העיתונות השוודית לרחרח בנושא. העיתונים המרכזיים התקשו, כמוני, לקבל תגובות מפורטות מהאקדמיה ואף אחד מהם לא הצליח להשיג התייחסות של בוב דילן עצמו או של מישהו מטעמו לנושא. אחד מהם אפילו פרסם את הכותרת: "דילן עשוי לאבד את המיליונים שבאים עם הפרס". ספקולציות נזרקו, שמועות התפשטו אבל מספר ימים לפני ביקורו של דילן בשטוקהולם, איש לא ידע למה לצפות. כשדילן הגיע לבסוף לשוודיה על מנת לפתוח את סיבוב ההופעות שלו היה חשש אמיתי שהוא יביך את האקדמיה השוודית ויתעלם ממנה כליל. אבל כדי להבין איך הגיעו הדברים לידי כך וכיצד התפתחה הפרשה, צריך לחזור כמה חודשים אחורה לתחילתה של השתלשלות האירועים שהיא אופיינית לקשר שבין המוסיקאי המסתורי לשאר העולם.

פרס הנובל בידינו

הכל התחיל בהכרזה החגיגית של האקדמיה השוודית בדבר זכייתו של דילן באוקטובר אשתקד. "בוב דילן", כך היא נימקה את החלטתה, "יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". אחרי ההודעה ניסתה מזכירת האקדמיה, פרופ' שרה דניוס, במשך ימים לא מעטים להשיג את דילן טלפונית וכשלבסוף עלה הדבר בידה דילן אמנם הביע את הערכתו ותודתו אך לא התחייב להגיע לקבל את הפרס.

בשבועות הבאים הוא פיזר ערפל. תחילה הוא אמר בראיון נדיר שיגיע לטקס בשטוקהולם אם זה "רק יהיה אפשרי" ובאתר האינטרנט שלו צוין בכמה מילים שהוא זכה בפרס. ימים ספורים מאוחר יותר נמחקה ההתייחסות לפרס מאתר האינטרנט, ובאמצע נובמבר שלח דילן מכתב לאקדמיה בשטוקהולם והודיע שלצערו לא יוכל להגיע לטקס "בגלל התחייבויות קודמות". חברי הוועדה, שידעו שלדילן אין הופעות כלל במהלך דצמבר, תהו בוודאי בליבם באילו התחייבויות מדובר, אבל הם הודיעו שהפרס שייך לדילן בכל מקרה ושהם מצפים להרצאת הנובל שחייבת להתקיים בששת החודשים הקרובים. מאז לא קרה הרבה. בימים שלקראת הטקס קיוו מארגני הטקס שדילן יפתיע ויגיע בכל זאת, אבל לבסוף הם נאלצו להודות שדילן לא בא, דילן גם לא מטלפן.

ב–10 בדצמבר התקיים טקס הענקת פרסי הנובל בשטוקהולם כמיטב המסורת אבל ללא חתן השמחה המרכזי ששלח נאום תודה שהוקרא על ידי שגרירת ארה"ב בשוודיה. למרות שיש אפשרות שמדליית הזהב והדיפלומה המוענקים לזוכי הנובל יוענקו לנציג מטעמו, השגרירה לא התבקשה משום מה לקחת את הפרס ודילן אמנם הוכר באופן רשמי כזוכה — אך לא קיבל את הפרס הפיזי. המרכיב השלישי בפרס, כ-900,000 דולר, מותנה, כאמור, במתן הרצאת הנובל ולכן גם הוא נותר בחזקת סימן שאלה.

דילן מקבל את מדליית החירות מנשיא ארה"ב אובמה ב-2012. הגיע, אבל לא אמר מילה
אי־פי

הפרק הבא בעלילה נרשם כאשר האקדמיה השוודית הודיעה ימים ספורים לפני הופעתו של דילן בשטוקהולם בתחילת החודש שאין טעם לצפות להרצאה בזמן הביקור, אבל שיש לה סיבות להאמין שהרצאה מוקלטת תשלח במועד מאוחר יותר. החדשות הטובות מבחינתה של האקדמיה היו שדילן הסכים להיפגש עם חבריה, ללא נוכחות אמצעי תקשורת כמובן, ושהוא יקבל לידיו סוף סוף את הדיפלומה והמדליה. המפגש התקיים לבסוף תחת מעטה כבד של חשאיות. דילן לא הטריח את עצמו למשכן האקדמיה. במקום, חברי האקדמיה הם שהגיעו אליו, ככל הנראה אל אחורי הקלעים של האולם בו התקיימה הופעתו, תחת הנחיות ברורות לגבי הדלפות שלא היו מביישות תדריך עם ראש המוסד.

מזכירת האקדמיה נראתה באותו ערב בכניסה לאולם כשהיא מרכיבה משקפי שמש ומסרבת לומר דבר על תגובתו של דילן לפרס. מאוחר יותר היא פרסמה דיווח קצר בבלוג שלה. "מצב הרוח היה מרומם", היא כתבה והוסיפה שהיתה גם שמפניה. תמונה לא התפרסמה. זה היה ללא ספק טקס הענקת הנובל החשאי והמוזר ביותר שהתקיים מעולם.

לדברי ד"ר גוסטאב שלסטרנד, היסטוריון המתמחה בפרסי הנובל, יש תקדים לאירועים לא שגרתיים סביב הפרס. "דברים כאלו קרו בעבר", הוא סיפר בשיחה שנערכה במוזיאון הנובל בעיר העתיקה של שטוקהולם. "גם אלברט איינשטיין התעכב זמן רב עד שהתייחס לזכייתו בפרס וזוכים רבים אחרים לא הגיעו לשטוקהולם על מנת לקבל את הפרס. חלקם היו חולים מדי כמו המחזאי האנגלי הארולד פינטר, אחרים היו מבוגרים מדי בכדי לעמוד בנסיעה לשוודיה. היו זוכים שלא הגיעו כי ישבו בכלא או כי השלטונות מנעו מהם את הכבוד, כמו השלטונות הסובייטים שמנעו מבוריס פסטרנק לקבל את הפרס. במקרים אלו הפרס ניתן לנציג מטעם הזוכה או לשגריר של מדינתו. בכל מקרה", הוא הדגיש, "ההחלטה שמתפרסמת באוקטובר היא סופית ואי אפשר לקחת מהזוכה את הפרס".

לפי שלסטרנד יש גבול למה שאפשר לדרוש מהזוכים, שאחרי הכל לא ביקשו לעצמם את הפרס, ויש גמישות גדולה לגבי הענקתו. מרבית הזוכים אמנם משתתפים באירועים המסורתיים המתקיימים בשטוקהולם כמו הטקס, הנשף ושורה ארוכה של פגישות, הרצאות, סעודות חגיגיות וקבלות פנים, אך בעבור הזוכים שאינם יכולים או אינם מעוניינים לעמוד בכך, נמצאים פתרונות מסוגים שונים. הרצאת הנובל היא אמנם תנאי קשיח לגבי קבלת הסכום הכספי אך שלסטרום לא מודאג. "נדמה לי שהעניין ייפתר", הוא אומר, "אנחנו עושים את זה כבר יותר ממאה שנה ואף פעם לא היתה בעיה מיוחדת לתת למישהו מיליון דולר".

והיתה גם הופעה

וכך, שעות ספורות אחרי הטקס הסודי, הגעתי להופעתו של האיש עצמו – יודע שאין לצפות מדילן לנאומים, הרצאות או סיפורים אישיים ונזהר מציפיות לחוויה מוסיקלית יוצאת דופן. ובכל זאת, אני מודה בהכנעה, קיוויתי שיקרה משהו שלא מן המניין. אחרי הכל, יש כאן הזדמנות להיות עד לאירוע מוסיקלי מכונן. דילן סיפק כבר רגעים כאלו בעבר הרחוק ואולי ההתרחשות סביב פרס הנובל תוציא ממנו איזו אמירה או התבטאות מפתיעה. האולם בו התקיים הקונצרט הוא לא גדול, בערך 3,000 איש בקהל. זה היה הקהל האופייני של דילן: אנשים לא צעירים במיוחד ולא עממיים במיוחד. אליטה תרבותית, ניתן להעריך. פה ושם יושבים דילניסטים אדוקים שטסים בעקבותיו ברחבי העולם ומפעילים פורומים ברשת המנתחים את אלפי ההופעות של המאסטר. אפשר לזהות אותם על פי המבטים המזלזלים שלהם באלו מאתנו שראו את דילן פחות מ-250 פעמים. לידי, שני גברים בגיל העמידה מנתחים את הסיכוי שדילן יוציא הערב את המפוחית. כשאני מגלגל מילים בראש לכתבה, אני מצליח עם קצת מאמץ ורצון טוב לגייס מספיק אופטימיות בשביל להשתעשע בביטויים כמו 'אווירה דרוכה' ו'חשמל באוויר'.

בוב דילן בביקור בשטוקהולם, ב-1966
Hasse Persson/EXP / TT NEWS AGEN

האנטי־קליימקס לא איחר לבוא כמובן. זו היתה הופעה טובה, אבל היא לא היתה אירוע היסטורי ולא אבן דרך בתולדות הרוק. דילן, כהרגלו, לא אמר מילה. הסאונד היה טוב והבמה היתה עירומה, בלי תפאורה, בלי מסכי ווידאו ועם תאורה מינימלית. כמו שקורה במרבית הופעותיו, צילום ותיעוד ההופעה היה אסור, והקהל השוודי הממושמע ציית ברובו. חבוש בכובע לבן ולבוש בחליפה שנראית כאילו היא שייכת לאמרגן קאנטרי מנאשוויל, דילן התעלם גם מהפרס שזכה בו וגם מהקהל, שהמשיך, למרות הכל, להעניק לו אהבה והערכה.

חמשת הנגנים שליוו אותו היו מצוינים ורשימת השירים כללה קלסיקות אהובות של דילן כמו Desolation Row ו–Tangled Up in Blue לצד גרסאות כיסוי לשירים של אחרים. בהדרן שר דילן את Blowing in the Wind. זה היה ערב של מוסיקה טובה באווירת אמריקנה ובעבור אנשים כמוני, ששיריו של דילן ליוו אותם מילדות הוא היה אפילו מרגש. העיתונות השוודית נתנה ביקורות טובות, אם כי היו לה הסתייגויות. עיתונאי אחד כתב שלמרות שזאת היתה הופעה מצוינת היא זהה בדיוק להופעותיו הקודמות של דילן כאן. "קח חופשה ארוכה", הוא המליץ לדילן, "כתוב שירים חדשים, קנה מלתחה חדשה או תחליף להקה". מבקר אחר כתב שהוא אמנם נהנה אבל בפרפרזה על הודעת האקדמיה הוא הוסיף "הערב לא היה הערב שדילן יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". הם צדקו. אין חדש אצל דילן וקשה להאמין שהאיש שהופיע אמש בשטוקהולם יצליח אי פעם לספק הרצאה על יצירתו. לפחות לא במובן הקונבנציונלי. הדבר נוגד את אופיו ואין לו גם צורך בכך – את הכבוד הוא כבר קיבל ואת הכסף הוא כנראה לא ממש צריך.

אבל אפשר גם לחשוב על זה אחרת. ייתכן שהופעתו של דילן היתה ההרצאה אחרי הכל. בהרצאה זו דילן שטח את השקפת עולמו בדבר תפקידו של האמן בחברה. על פי השקפה זו, בניגוד לדעתם של רבים וטובים, לאמן יש תפקיד אחד בלבד והוא יצירתה והוצאתה לאור של אמנותו. כל מה שמעבר לזה רק מחליש את היצירה ופוגע באמינותה. דילן אמנם שינה את סגנונו במהלך עשרות שנות פעילותו, אבל בעניין זה הוא עקבי לחלוטין. כששאלו אותו ב-1965 אם הוא משורר או מוסיקאי הוא אמר שהוא רואה בעצמו כ"איש של שיר וריקוד", כשהציגו אותו כקולו של הדור וכנביא מחאה הוא דחה את הדברים בתוקף, וכשניסו לפרש את שיריו הוא סירב לשתף פעולה. פרשנים שמצאו הקשרים ביוגרפים ברורים ביצירת המופת Blood on the Tracks, למשל, גרדו את פדחתם כשדילן כתב שהאלבום מבוסס בכלל על סיפורים קצרים של צ'כוב. לכו תדעו אם הוא היה רציני. כשהופיעו פרשנויות על כך שהשיר Mr. Tambourine Man עוסק בסמים דילן אמר שהשיר הוא על, ובכן, איש המנגן על טמבורין.

דומה שדילן מציג את עצמו כמעין פועל שחור של היצירה שלו. הוא בסה"כ הולך לעבודה, עושה מה שהוא עושה ונא לא לבלבל לו את המוח עם כל היתר. גם בנאום התודה שהקריאה שגרירת ארה"ב בשטוקהולם אפשר רק לנחש אם השורה האחרונה נכתבה עם חיוך אירוני. "מעולם לא היה לי את הזמן לשאול את עצמי אם שירַי הם ספרות", הוא כתב, "אני מודה לאקדמיה השוודית על כך שלקחה את הזמן לשאול את השאלה הזו ועל התשובה הנפלאה שהיא סיפקה".

דילן איננו ממשיך מורשתם של זוכי פרס נובל כמו אלבר קאמי או סבטלנה אלקסייביץ' שהשתתפו במעשים של שינוי חברתי ועוררו מודעות לסוגיות פוליטיות. הוא כותב שירים המעוררים מחשבה ורגשות, המוסיפים יופי לעולם ומציתים את הדמיון. אבל אלו השירים, לא האומן, ששייכים לקהל. וכך, יש בהופעותיו של דילן הצהרה אומנותית למרות הכל וגם אי אמירה היא אמירה. והאמירה הזו, בעיני, היא שדילן לא מעוניין להיות מנהיג, או מעצב דעת קהל, או אושיית רשת. הוא לא רוצה להופיע בתוכניות אירוח או מוספי חג. במקום זאת, הוא כותב שירים ושר אותם - ומכאן הקהל מוזמן לעשות בהם כרצונו. את הפוליטיקה והציבוריות הוא מעדיף להשאיר לאחרים.

את הופעתו בשטוקהולם סיים דילן בשיר מתוך אלבום גרסאות כיסוי לשירים קלאסיים שהוא הוציא לפני שנתיים. "שאנשים יתמהו, שיצחקו שיזעיפו פנים", הוא שר בקול ברור גם אם מעט סדוק, וסיכם את הכל: "תמיד הייתי הליצן שלך, למה לנסות ולשנות אותי כעת?".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו